בואו נודה על האמת הכואבת: רוב אזרחי ישראל ‘התרגלו’ למלחמה בעזה. מלבד קרובי משפחתם והחברים של הלוחמים שמתמרנים בעזה, שלא ישנים כבר חודשים, כוח השגרה הצליח להסיט את תשומת הלב הישראלית מהחזית הדרומית הבוערת.
מידי פעם הודעת “הותר לפרסום” מעניקה לנו תזכורת כואבת על הלחימה הקשה והעיקשת שלוחמינו מנהלים ברצועה, אך דקות אחדות לאחר מכן גלגל החיים גורם לנו להדחיק את המציאות המדממת.
לא, איננו ערלי לב, אנחנו בסך הכל בני אנוש שלבם אינו יכול להכיל כאב ושכול לאורך זמן, וכשהשגרה ומרוץ החיים מעמיסים עוד עומס על הלב, רוחות המלחמה נדחקות לאחור.
אך ישנם אנשים שלא מסוגלים לשאת את הכאב והתופת שנחתו עליהם החל מהשביעי לאוקטובר.
ראשונים לצרה הן משפחות החטופים והחטופות שנשימתם נעתקת מכל בדיל מידע ומחשבה על קרוביהם המעונים בעזה.
אך היום אני רוצה למקד את תשומת הלב בתושבי עוטף ישראל.
•
בתחילת המלחמה, תושבי עוטף עזה פונו מבתיהם למלונות במרכז הארץ. משפחות שלמות נאלצו להחליף בתים פרטיים ומקומות עבודה בחדר של ארבעה מטרים על ארבעה, חלקם איבדו את קרוביהם, פרנסתם ושמחת חייהם – אך דבר אחד החזיק אותם ‘מעל המים’. התקווה!
מהרגע שצה”ל החל לתמרן קרקעית בעזה הם הבינו ששעון החול לחזרתם אל בתיהם התהפך, ייקח כמה זמן שייקח, אך בסופו של דבר יש להם אופק ותקווה שיום יבוא והם יוכלו לשוב לבתיהם. ואכן, חלקם אף חזרו לא מזמן למקומם.
בשונה מהם, רע ומר גורלם של אזרחי עוטף לבנון. גם הם הוגלו מבתיהם דרומה אך בשונה מאחיהם הדרומיים, להם אין אפילו שביב של תקווה – וזו הבעיה הקשה והכואבת שאופפת אותם בכל רגע.
ממשלת ישראל לקחה החלטה קשה שעולה לאזרחי צפון הארץ בבריאות ובחיים.
ההחלטה להכיל את הירי המאסיבי של חיזבאללה ולהגיב בתגובות רפות, רומסת את הדבר האחרון שעוד נשאר לאדם שגולה ממקומו בחוסר כל. התקווה!
מעל 200 ימים צפון הארץ נחרב, נהרס ומושמד על בסיס יומי. ארגון הטרור הלבנוני מחפש להרוג כמה שיותר חיילים ואזרחים ישראלים, אך לא פחות חשוב לו להחריב ולהשמיד את הצפון, למען יראו ויראו, ומדינת ישראל מאפשרת לחיזבאללה לעשות ולעולל ככל העולה על רוחו.
הם מספרים לנו שאי אפשר לתמרן בשתי חזיתות במקביל ושעדיף לנסות להגיע להסכם מדיני לפני שיחליטו על תמרון קרקעי, אך את התושב הגולה כל התירוצים והסיפורים לא מעניינים. הוא רוצה אך ורק דבר בסיסי, לגור במקומו בבטחה, דבר שמדינת ישראל לא יכולה כעת לספק.
ממשלת ישראל וצה”ל יכולים לעשות הרבה יותר ממה שנעשה כיום בלבנון, וברצותם הם יכולים להכאיב לארגון הטרור הלבנוני הרבה יותר מהכאב הקלוש שהם מנחילים לו היום. אך נדמה שגם הם אינם חשים באמת את הכאב ואת המצוקות של תושבי הצפון.
חיזבאללה מחריב להם את הבתים וממשלת ישראל מחריבה להם את התקווה.
שום מדינה בעולם לא הייתה מסכימה להכיל עשרות טילים ופצצות שישוגרו לשטחה על בסיס יומי. הגיע הזמן לשנות את הדיסקט ולהתחיל להחזיר מלחמה שערה גם בגבול הצפוני שהולך ונכחד, דבר שיחזיר לאזרחי הצפון את הדבר האבוד והנשכח – התקווה!