בסיומו של יום טעון במירון, מרגיש צורך לחדד כמה תובנות בסיסיות:
משה ביטון ‘שיחק’ אותה. רוצה גם מסלול להצלחה? • כך מצטרפים
1.
בניגוד לקונספירציה – את הסכנה הביטחונית אף אחד לא יצר בכוח. הר מירון מטווח על ידי ארגון הטרור חיזבאללה. היו נפילות בהר. זמן ההתגוננות עומד על 25-30 שניות.
כשנמצאים בהר מאות אלפים בצפיפות – די באזעקה אחת בשביל שאסון מירון היה חוזר על עצמו בכפולות ח”ו.
משכך, הבנת השלטונות הייתה – שאי אפשר לקחת אחריות על קיום הילולה במתכונת רגילה. השלטונות דרשו – סגירה מוחלטת של מירון. אין יוצא ואין בא.
אין כלום.
2.
כאן נכנסו לתמונה השר הממונה מאיר פרוש והפרויקטור יוסי דייטש. עבודתם הייתה לתווך בין הבנת הסכנה הביטחונית, לבין הרצון שבכל זאת יהיו אירועים סמליים, ייערכו שלוש ההדלקות – חסידים, ספרדים ודתיים לאומיים – ותהיה נוכחות סמלית של מתפללים עם זיקה למירון: אדמו”רים עם קביעות, משפחות אסון מירון ובעלי זיקה אחרים.
כאן המקום לגילוי נאות: אני אישית ניסיתי בדרכים שונות לעלות – ולא קיבלתי אישור. היה רישום של עיתונאים להגרלה. לא נרשמתי, ופשוט לא יכולתי לעלות. התעצבתי מצד אחד, אבל שמחתי להיות חלק מהכלל.
לא לחצתי ולא עליתי בכוח.
3. השר, הפרויקטור ואנשיהם עבדו חודשים רבים בניסיון להיערך ליום הזה: א’ – במציאות חלופות (קבר שמעון הצדיק ועוד). ב’ – בדאגה לאירועים מצומצמים על ההר (כאמור, המחשבה הראשונית הייתה שלא יהיה כלום. רצו לרתך את הציון וסביבותיו). ג’ – בהסברת הסכנה.
היה קמפיין מסודר, עלו לאדמו”רים וניסו לפעול כדי שהציבור יבין וישתף פעולה. ואכן, רוב רובו של הציבור נשמע להוראות. אירוע שבכל שנה עולים אליו לפחות 350,000 איש, הכיל השנה – למרבה הצער – פחות מ-10,000.
4.
כעת אנו מגיעים לאלה שבכל זאת עלו.
בסדרת ציוצים ברשת החברתית ניסיתי לתווך לציבור שלא מכיר את עולמם השונה של אותם אלו שלא מסוגלים לחשוב על ל”ג בעומר ללא מירון – ויהי מה.
עבורם, מירון זו סיבה למסירות נפש. נסכים, לא נסכים, זו המציאות. אני מבין את זה בבסיס – גם אני ‘אכלתי את הלב’, אבל הבנתי שאין ברירה וזה המצב. יש כאלה שהתעקשו לא להבין.
אני נוהג לדמות את הר מירון להר הבית: בשני המקומות יש כמיהה עמוקה ואינסופית, שמולידה הר של קונספירציות, חשדנות ורגישות גבוהה. מה שלא תעשה, מה שלא תגיד, אף פעם לא תצא טוב.
מול זה נדרשת בעיקר תבונה.
5.
כאן אנחנו מגיעים למשטרה. אין לי שום מילה טובה לומר על השוטרים האלימים, שנראה כי ניסו לפצות את עצמם על הכישלון בהדיפתם של אלה שהצליחו להיכנס, ולכן הרביצו, היכו, הטיחו זקנים ונשים ארצה והתנהגו בחייתיות ברברית.
השיא היה בהטחתו האכזרית ארצה של הרב אברהם קרויזר – גילוי נאות: שכן של הוריי, אותו אני מכיר מקטנות.
אלו פראי אדם, ואסור לנוח ולשקוט עד שלא יושעו לצמיתות מהמשטרה ואף יועמדו לדין. טוב עשה השר בן גביר שהודיע על השעיה ופתיחת בירור.
תפקיד המשטרה היה לעמוד בצמתים ולדאוג שלא יהיו הסתננויות מסוכנות. אלה שממילא הסתננו והגיעו להר – ממילא נמצאים שם. מה התועלת בלהרביץ להם? מה העניין להפעיל כלפיהם אלימות? צריך היה לדאוג שיתפללו ויחזרו הביתה בבטחה.
זה לא מה שהמשטרה עשתה בחלק מהזמן: היו מכות ואלימות, וההרגשה הייתה שמדובר בפריקת יצרים. הייתה גם אלימות נגדית מצד קומץ שזרק חפצים. גם את זה צריך לגנות.
6.
חיכוך של משטרה עם חרדים אף פעם לא נגמר טוב. בתפילה שבל”ג בעומר תשפ”ה המלחמה תהיה מאחורנו בעזרת ה’ – צריך לחתור למודל של השנה שעברה (תשפ”ג-2023): סדרנים חרדים מ’היישוב הישן’ שאמונים על הסדר, תוך ויסות נכון ואחראי של הקהל, ללא נוכחות של שוטרים בשטח. זה תקתק יפה בשנה שעברה ואין סיבה שזה לא ימשיך לעבוד לאחר המלחמה.
בתפילה שזכותו של רבי שמעון בר יוחאי תגן על כולנו.