שלומית בונה סוכת שלום. האמנם?

פעם, בעידן ה’קרחק (כשלא היו מקררים חשמליים), היה כאן אחרת.

היה יפה. הייתה תמימות.

ולמה חשובה כל-כך התמימות? אז זהו, שהיא קריטית. לא רק חשובה.

בשנים בהן עסקתי בהוראה, לימדתי נוער שוליים, ורבות תהיתי כיצד צמחו גידולי הפרא האלו. אחת המסקנות אליהן הגעתי הייתה – בשלבי ההתפתחות של הנערים חסר היה שלב התמימות.

הם נולדו לעולם קשוח ואכזר. בסביבתם הקרובה נעו אנשים במצב של שכרות, רובם בטלים ממעש, רובם חסרי תכלית. ראשם נתון בתכנון – איך לתחמן את העולם כדי להרוויח (ותמיד, כמובן, על חשבון מישהו אחר).

זה היה העולם שבשפתנו הפדגוגית נקרא: פיגור סביבתי.

לנערים הללו לא הייתה תמימות מאז שלמדו לדבר (לכתוב ולקרוא לא כולם ידעו, כי בעולם שלהם לא נזקקו לכך).

למה הדבר דומה: לבנאי שמקים בניין, אך אינו מכין יסודות כהלכה. בלי שלב היסודות, לא ייכון הבניין. זה יהיה מבנה רעוע.

לכן, פעם, יכול היה משורר לכתוב שיר תמים על שלומית שבונה סוכת שלום, כי שכנים היו שכנים. חסידות הייתה חסידות שלמה. וליטאים לומדי תורה היו עשויים שטנצ’ זהה. בין כולם שררה תמימות דעים. ידעו מה חשוב. חתרו לקראת אותה מטרה.

לך תכניס היום על ספסל אחד בתוך סוכה אחת, ותהיה גדולה ככל שתהיה, דגלניק’, עצניק’ וחרד”ק.

הילכו שלושתם יחדיו?

לך שים על הפרענצ’עס ביחד חסיד של מענדלה וחסיד של שרולצ’ה. הפרענצ’ס פשוט יפלו.

או נסה לשים על גשר ברוקלין “אהרונים” עם “זלונים”. הגשר יקרוס.

הלך השלום. הלכה האחדות.

וזה מה שבעיקר חסר לנוער שלנו. אנחנו רואים בקיעים בחינוך. יותר חוצפה. יותר ציניות. יותר עזות מצח.

חסר לנוער שלנו שלב התמימות. הם נולדים ישר לתוך הקלחת, שלא לדבר על שנת בחירות, שאז בכלל היורה רותחת.

אם חפצי עתיד אנחנו, ואם אנחנו דואגים לדור הבא, חייבים להשיב את התמימות האבודה. אם לא למעננו – אז למען עוללנו וטפנו – רוצים סוכת שלום עכשיו.