למה אנחנו פה? • הנאום המרגש של מנחם קלמנזון ב’פרס ישראל’

מנחם קלמנזון, שאחיו אלחנן הי”ד נפל בקרב הגבורה עם מחבלי חמאס בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר נשא הערב (שלישי) דברים עם זכייתו כחלק מ’צוות קלמנזון’ בפרס ישראל לגבורה אזרחית – על הצלתם של כ-100 מתושבי בארי מציפורני מחבלי החמאס.

קלמנזון פתח: “אנו נמצאים כאן בטקס החותם את ימי הקוממיות של עם ישראל המתחילים מליל הסדר דרך יום השואה, יום היזכרון ויום העצמאות. הטקס שמשקף את הרוח הגדולה בעמנו, ועונה על שאלת ה’למה’ – למה אנחנו פה. אותה שאלת למה שאנו כל כך צמאים אליה אחרי שאלת ‘איך נתמודד’ הקשה שעברנו בשנה האחרונה”.

הוא הוסיף: “השאלה שנושאת בקרבה את מי אנחנו, השאלה הזאת שהדהדה ברחבי המדינה בעת שהמחלוקת בערה ואיימה לפרק אותנו מבפנים בעת שמריבות על מחיצות רק יצרו מחיצות גבוהות יותר. מי אנחנו ולמה פה. האמנם אחים אנחנו? השאלה הזאת נסרה ברחבי הארץ בעת שהאזעקות נסרו את שמי המדינה בבוקר שמחת תורה. אויבינו שחיכו לשבר, יצאו ממחילותיהם”.

קלמנזון סיפר: “בשבת בצהריים אחי הגדול אלחנן, שכה חסר לי ביום הזה, ברגע הזה, קרא לי ולאיתיאל לצאת איתו לדרום, מבלי להסביר למה זה חשוב, הוא קרא לנו, והלכנו אחריו. ‘את אחי אנוכי מבקש’.

“אלחנן, שאהב חיים ואהב את משפחתו, ידע את סכנה ואף באמצע הלילה אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לתופת הזאת, אבל למרות הפחד הוא בחר להיכנס פעם אחר פעם, לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, הלמה היה ברור. באמצע אותו הלילה, כבר היה קשה מאוד, העייפות והפחד לא הרפו, אבל לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל ‘כאשר אתה יודע שהאח שלך בסכנה אין לך באמת חופש בחירה’.

“בבית משפחת מאיר, מיכל סרבה לפתוח את הדלת, היא ואחותה פחדו מדי. מיכל מבעד לדלת התחננה ‘תדבר שנשמע את העברית שלך’ והיא לא פתחה עד אשר צעקתי ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. והדלת נפתחה מיד. אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: ‘אני יהודי, אני פה בשבילך בבקשה תפתחי את הדלת’. הקריאה הזאת, הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי עוד אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה, אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכל וסיכנו הכל. והכל מתוך רעות ואחוות אחים. ואת הנקודה הזאת, כמעט ואבדנו. נקודה של אחווה ושל שותפות גורל ודרך”, הדגיש קלמנזון.

הוא הודה: “אחד הרגעים המטלטלים ביותר שעברתי היה כאשר נשאלתי ‘מדוע הלכתם הרי הם בני קיבוצים ואתם מתנחלים?’. הכאב מעצם זה שהשאלה בכלל נשאלה, עדיין מהדהד בי.

“אלחנן, ידע היטב את הקשיים ואת החסרונות של העם הזה, ואף על פי כן בחר להיכנס לקיבוץ. אלחנן זכר שעם ישראל ראוי לכך. בחודשים האחרונים, כאשר רוחות המחלוקת חזרו לנשוב, נפגשנו בני משפחות חטופים ומשפחות שכולות מרקעים שונים ועם כאבים כל כך גדולים. קשה להבין עד כמה החדר היה מלא בכאב. כולם דאגו למדינה, לחיי אדם, לחטופים ועם דעות שונות כל כך. הקשבנו, התווכחנו, הסתכלנו בעיניים, והתמלאנו באהבה שהובילה לענווה ובעזרת השם מההקשבה הזו עוד יצמח תיקונה של החברה.

“את ההקשבה שכחנו. הרשינו לעצמנו לתקוף ללא רחם. כאשר הביקורת הופנתה כלפינו הזדעזענו שחושדים בנו בדברים שכלל לא עלו על ליבנו וחזרנו לתקוף איש את רעהו. שכחנו שגם כאשר העם הזה יוצא למחאות וויכוחים זה מהסיבה שגורל המדינה היחידה שיש לנו – בוער בכולנו. שכחנו שבכולנו עוד מפעמת ובוערת אהבת האחים ומאח לא נפרדים. בשביל אח עושים את הכל”, אמר כשקולו נשנק מדמעות.

“כמו כל אהבה לאח, לא משנה כמה מבקשים ממך להסביר, לא תמיד ניתן לספר מה הופך את האח שלך להיות כל כך מיוחד ולמה לעולם לא יהיה לו תחליף, כי מעל הכל, אהבה של האח, כי הוא אח. אך כשצריך בכל זאת להסביר על אהבה, כל מה שניתן זה להצביע על עשרות הגוונים המיוחדים שבאישיותו, אשר שופכים אור על שאלת “הלמה”, למה אנחנו אוהבים את אחינו – את עמנו”.

קלמנזון פנה לקהל ואמר: “מכובדי, קטונתי מלהיות ביניכם. יושבים לפני, אנשי רוח, מעשה, עצה, חכמה ותבונה. אתם המלאים ביצירתיות, התמדה ומופת למסירות וערכיות., נושאים כולם יחד וכל אחד בנפרד את לפיד אורו המיוחד של עם ישראל העונה לשאלת ‘הלמה’ בקול רם וברור, לפיד אורו של העם על גווניו השונים, אור לגויים, העובר לאורך כל הדורות ומבקש לשמור על חלום תיקון העולם והערבות ההדדית מתוך מלחמת הקיום הלא נגמרת של העם היהודי.

“אתם בתחומי המדעים המצעידים את עם ישראל לעבר שגשוג סקרנות ועליונות טכנולוגית. חקר המוח ומציאת מזור לחולים רפואת הנפש ורפואת הגוף. אנשי תרבות וקולנוע, תקשורת ועיתונות. גיבור ספורט, מכבי שכולנו גדלנו עליו. אישה שעמלה בתוך זוועות כדי להוציא את הצדק לאור מתוך החושך העצום שפקד אותנו. מי שעזר בלספק תשובות למשפחות נעדרים וחללים שעברו עליהם ימים בספקות. אנשים שכל חייהם עסקו בפרוייקט אחר פרוייקט ותרמו בכל אשר פנו. אנשי חברה ערבות הדדית.

“איתנו פה יושב גם איל ולדמן, חתן הפרס ליזמות וחדשנות טכנולוגית , אבל גם אב שכול, במרחק דקות ספורות מהמקום בו נפל אלחנן, נרצחה דניאל ז”ל, איל סיפר לי שדניאל הייתה בחורה מדהימה, מלאת שמחת חיים, עבדה קשה כדי להצליח ולא וויתרה על הנאות החיים, לרקוד, לגלוש לרכב על סוסים ביחד עם בן זוגה נעם ז”ל. דניאל אהבה את כולם באשר הם והכילה מגוון אדיר של אנשים. כולם אהבו את חברתה והיא תמיד עזרה לכל הסובבים אותה. ובעודה חוגגת נרצחה בידי אויבינו תאבי הדם. יהי זיכרה ברוך. יחד נתאבל ויחד נבנה את אשר נהרס יחד נמשיך גם את המסע של העם המופלא הזה.

“אתם, יחד עם אלפי גיבורים ואנשי עשיה אלמונים, מספרים זה לזה מי הם אחינו כל בית ישראל ועונים בכך בצורה עמוקה ביותר לשאלת ה’למה’. כאן בעיר שדרות, העיר המסמלת את ההתמודדות ואת הגבורה של אזרחי ישראל. עיר שגם בשנים הקשות שעברו עליה המשיכה לצמוח ולשגשג. עיר שבמשך עשרים שנה הייתה כחזית לפני חיילנו ועתה עם ישראל צועק לא עוד, לא עוד אחינו תחת אש, לא ננטוש את אחינו בדרום ובצפון, את אחינו שנלחמים, את אחינו שלחמו ונפצעו, אלו שניתן לראות את פציעתם ואלו שפציעתם אינם נראית, לא נשכח את אחינו אזרחים, לוחמי כיתות הכוננות בעוטף ואנשי כוחות הבטחון השונים שנפלו בקרבות ומעשי גבורתם עוד יסופרו בספר דברי ימי ישראל. לא נשכח את אחינו ואחיותינו החטופים בידי מרצחים, ומדי יום נתפלל ונפעל לחזרתם”, הוסיף.

הוא קרא לאחדות: “לא עוד נריב ללא ראיית הטוב שבעם הזה, כי דמי אחינו צועקים אלינו מהאדמה, כי שומר אחי אנוכי”.