1.
את הקדנציה הקודמת של הכנסת, אז היו המפלגות החרדיות מחותנות ראשיות עם מפלגת השלטון, ליוו שני נושאים מרכזיים: סיורי המחסנים ודירות המרתף של ח”כ מנחם אליעזר מוזס (האיש ומצוקת הדיור) ואמירתו החוזרת שוב ושוב של אריה דרעי (טרם הפך ליו”ר ש”ס): “אני חוזר לפוליטיקה”.
העיתונאים גיחכו. וכי מה חדש באמירה החוזרת על עצמה. אבל היו שהעניקו לו את הבמה, ולו בכדי לזכות בראיון מקיף. במבט לאחור, זה מה שהפך אותו לחלק משלישיית ההנהגה של ש”ס, ובהמשך – היו”ר.
אמנם הוא שב והבהיר אז כי המפלגה שיקים לא תתחרה, חלילה, בש”ס. היא גם לא תפנה אל קהל מצביעים חרדי, אלא תהווה גשר. ובכל זאת, עצם האיום שריחף מעל שכונת הר נוף, הצליח להלחיץ כמה מראשי ש”ס דאז (חלקם כבר פרשו, חלקם ירדו מגדולתם) ו/או לשמש כקלף בידי מי שחפצו בשיבתו הביתה, ובהיותם מהסובבים את הגר”ע זצ”ל ביום-יום הצליחו ללחוש באוזנו דברי שכנוע מתאימים.
2.
איך שגלגל מסתובב.
זה בדיוק מה שקורה בימים אלו, שנה אחרי פטירת הגר”ע יוסף זצ”ל. ח”כ אלי ישי עדיין אינו אומר זאת במפורש ובקולו, אבל הקולות בסביבתו כבר גוברים והולכים: קום תקום מפלגה.
הפעם גם בשלה הקרקע בתוככי ש”ס למהפכה. אחרי הכול, חלק מהחברים במפלגה מסתובבים עם בטן מלאת ביקורת ולא ממש מצליחים למצוא את ההזדמנות לומר את אשר על ליבם. בטח לא את ההזדמנות שדבריהם גם יישמעו ויתקבלו.
בין אם יצליח אלי ישי לאסוף סביבו עוד חמישה ח”כים שסבורים כי ש”ס בעידן הנוכחי אינה מנוהלת נכון ואינה משמרת בצורה נכונה את ‘מורשת מרן’ (במקרה של רוב לפורשים, שם הסיעה נודד עימם), ובין אם ייאלץ להקים מפלגה אלטרנטיבית, נראה כי אלי ישי בדרכו לעשות מעשה פוליטי.
הוא לא יבצע זאת, כפי הנראה, מוקדם מדי אלא ימתין לערב הבחירות. יודעי דבר יודעים לספר על שיחות סודיות המתנהלות בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהאחרון מעדכן בדבר כוונותיו הפוליטיות, ובהחלט אינו מתכוון ‘להבריז’ בפירוק ממשלה מבלי לספר על כך קודם לכן ליו”ר לשעבר, עליו הוא בונה בכל קואליציה עתידית שלו.
ואיך זה שאריה דרעי, מצידו, אינו מתעשת, ולא עושה כל מה שניתן כדי לחבק את אלי ישי? ובכן, נראה כי בסביבתו ההערכות הן ש”לאלי אין אומץ להקים מפלגה”. הערכות, כך נראה, שגויות.
“מי שרוצה להתפלג מש”ס – שיעשה זאת עכשיו”, אמר דרעי, בראיון שהעניק ל’ידיעות אחרונות’ לקראת החג. “אם יש למישהו בש”ס מחשבה להתפלג או להתנהל בצורה עצמאית, אני מזמין אותו לעשות זאת עכשיו, אלי אמר כל החיים ‘מרן, מרן, מרן’…”
אז זהו, שאני לא ממש בטוחה שאלי ישי יתייעץ עם אריה דרעי בדבר העיתוי המתאים להקמת מפלגתו. הוא יקים אותה כשריח הבחירות יעלה באוויר. צריך סיבה טובה מאוד כדי שזה יקרה קודם לכן. סיבה שכזו יכולה להיווצר אם, למשל, יציג דרעי מכתב של חכם שלום כהן, ובו קריאה לישי לצאת החוצה מהמפלגה. מי שלא שולף מכתב כזה מבין, כפי הנראה, שהוא ישחק לידי הצד השני.
אחרי שנה של שתיקה כמעט מוחלטת, אחרי שחש נרדף בידי אנשיו של אריה בכל מקום אליו הגיע, האומץ יהיה אינסטינקטיבי. בסביבת אלי ישי יודעים לספר על נציגי ש”ס בערים שונות ברחבי הארץ שקיבלו הוראה “לא לדבר איתו”. הוראה מסוג זה, רק לדוגמה, היא הוראה שדוחקת אדם לפינה. משם – יש לו רק לאן לפרוץ קדימה.
בבית הגר”ע זצ”ל, סביר להניח, הוא יקבל זריקות עידוד, הגם שהן לא תהיינה פומביות. אחרי הכול, למה להם להתערב בפוליטיקה הפנים מפלגתית, העכורה והבוצית.
3.
השפלתו של אלי ישי, כפי שרואים זאת אנשיו, החלה בהלוויה שהרב עובדיה יוסף זצ”ל. היחס אליו היה כאל עוד אחד מהח”כים הזוטרים של ש”ס, לא כאל מי שליווה את הרב למעלה מ-13 שנה. מה שניסה דרעי לתקן בעצרת ב’ארנה’, כששיבח את קודמו בתפקיד על היותו לצד הרב במהלך השנים האחרונות לחייו (“מאוחר מדי, מעט מדי”, יאמרו מקורבי ישי), היה צריך להתבצע מלכתחילה. מיד אחרי מות.
בעצרת ‘השלושים’ אמנם העניק דרעי לישי את רשות הנאום, כפי הנראה כדי לסתום את פיות המקטרגים בתקשורת, אבל גם זה התרחש רק לפני הגעת הרבנים.
דרעי, להגנתו, שב והזכיר כי גם את אריאל אטיאס לא שיבח, למרות שגם הוא שהה רבות לצד הרב. ובכל זאת, יחי ההבדל הקטן. אריאל, רשמית, לא כיהן כיו”ר מפלגה. גם ב’ארנה’ הוא שיבח את אלי ולא טרח לשבח את אריאל. מה גם שאלי היה אז בעיצומה של תקופה לא קלה: עיכול פרשת הדחתו ובסף רגישות גבוה.
מיד עם תום ‘השבעה’ חש דרעי (למעשה חש אטיאס, ומיהר לייעץ לדרעי) שהוא חייב לחבק את הח”כים. אמר – ועשה: כינס מפגש בביתו של הרב ברחוב הקבלן, סביב שולחנו של הרב. נר זיכרון הוצב בראש השולחן. כל ח”כ קיבל את רשות הדיבור כשהוא מעלה זיכרונות מחיי הרב. היה זה מפגש משמעותי בקירוב הלבבות הפני- סיעתי. אלא שזה היה צעד חד-פעמי, שלא חזר על עצמו. וחבל.
כאשר נערכה בר מצווה משותפת של נכד הראשל”צים הרב יצחק יוסף והרב שלמה עמאר, מחקו את אלי מהתמונות ששוגרו לתקשורת. בסרט שערכו על חיי הגר”ע זצ”ל, כדי להקרינו בעצרות התשובה של חודש אלול, לא היה לו זכר. וזאת, כשאלי חלק מהח”כים של ש”ס, האיש שממוקם, טכנית, כמספר 1 ברשימה.
במערכת הבחירות לכנסת, כשאלי היה חלק משלישיית ההנהגה, מחקו את הנושאים החשובים לו, כמו נושא המסתננים למשל. רק כי זה ‘נושא שקרוב לליבו של אלי’.
אילו אלי ישי היה יו”ר התנועה בעת שהרב נפטר, וכי לא היה נותן לדרעי להספיד? – היה נותן, מבטיחים אנשיו. מאחר וזה לא קרה, אין כל דרך להוכיח אם הם גם צודקים.
הח”כים פותחים את עיתון התנועה, רואים את המידור שמבצעים לאלי – ולחלקם הגדול זה כואב.
אז נכון שגם בתקופת אלי כיו”ר מודר אריה מהעיתון. אבל הכול ידעו אז שמי ששולט בכתובים ביד רמה הוא הרב עובדיה עצמו, באמצעות ה’יד אריכתא’ שלו, נאמן ביתו הרב צבי חקק.
ועל הרב אין מי שיכעס. את הרב תמיד הבינו. הוא היה האורים והתומים. כיום, כל הדרה שכזו נזקפת לחובת היו”ר בלבד.
4.
לכאורה, היה ניסיון לקרב בין השניים.
הייתה פגישה מתוקשרת בחדר ש”ס בכנסת. במשך חודשים שמרו הצדדים על חיסיון באשר למה שנאמר במהלכה. לתקשורת יצאו השניים עם אמירות של “דיברנו על איך לאחד את ש”ס”. כיום ניתן לחשוף כי בארבע עיניים, בתוך החדר, נאמרו גם דברים קשים.
אריה, מצידו, ניסה להבין. מדוע עם אריאל אטיאס אני מסתדר, למרות מעמדו הבכיר, ואיתך לא.
אלי, מצידו, לא חסך בתשובה.
אתה תמיד חושב שאתה צודק, אתה שוכח שאתה בשר ודם, אף פעם לא תודה בטעויות. היינו שלישיה, פיטרת מנהלי מרחבים בברוטליות, בלי להתייעץ, בלי הידברות. אז נכון שהיינו שלושתנו בראש, אבל למה לא התייעצת גם איתי? שבת ואמרת, אני ראש המטה. ומה עם זה שאני הייתי 14 שנה יו”ר תנועה? לא שווה להתייעץ איתי? כשאתה היית שר הפנים כמעט ולא יצא לך להיות בשטח, אני, 14 שנה חייתי את השטח.
ומה ענית לי אז, במהלך מערכת הבחירות? דבר איתי, אני אעביר למנהלי המרחב את מה שצריך. לא נתת לי ליצור קשר ישיר איתם. זה יפה?
5.
גם על עצרת ‘שנה להסתלקות מרן’ באצטדיון ‘ארנה’ בירושלים, מסתובבים אנשיו של אלי ישי עם בטן מלאה. הם מתקשים להבין איך גיוס של כ-11 אלף איש לעצרת לזכרו של מרן זצ”ל היא מעשה שנזקף לזכות יו”ר תנועה. עוד מעט יפרסמו גם מודעת ברכה לאריה על הצלחת ההלוויה? הם תוהים. זה הרב, זה לא אריה, הם מזכירים.
בכלל, הם טוענים, הראשל”צ הגר”ש עמאר הביא שבעת אלפים איש לעצרת באשדוד, “בלי לבזבז מיליונים, בלי לכפות על אנשים הגעה, בלי מערך הסעות” (זוכרים את ההוראה למורי רשת ‘אל המעין? אם לא תגיעו יש להביא פתק עם סיבה מוצדקת). בקושי אחוז אחד ממשתתפי ההלוויה הגיע. זו הצלחה זו?
לדעתם, היה שם פולחן אישיות. הם נשבעים שאחד מהרבנים (מפאת כבודו לא אזכיר את שמו) קיבל הוראה מפורשת: הזכר בדבריך את פועליו של אריה.
“אלי עשה תנועה עם ‘הפנים של הרב’, אריה עושה תנועה עם ‘הפנים של אריה'”, הם מאשימים.
מועצת חכמי התורה, הם אומרים, לא באמת מקבלת החלטות. חלק מהחברים לא מתמצאים במה שקורה בתנועה. לדעתם, התנועה אינה הולכת לשום מקום. מה שעשו לרב יצחק פרץ, לרב יוסף עזרן, לרב בן שלמה ולרב פנחסי – הם מנסים לעשות לאלי.
לא. הם לא יצליחו, הם מבטיחים.
6.
אז אלי ישי לאן?
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, והבחירות לא יוקדמו לפתע פתאום, סביר להניח שהגיחה של אלי ישי אל מפלגה חדשה תתבצע בשלבים, תוך נחיתה רכה. הוא יתחיל בחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה, ישחרר אמירות פוליטיות שיעשו כותרות ויגרמו לתקשורת לגלות התעניינות. אחרי הכול, שנה לפטירה כבר חלפה.
אריה יכעס, אבל ייאלץ לבלוע את הגלולה המרה. הזזת אלי אל מחוץ לשורות התנועה רק תזיק לו. אסור לשכוח שככל שתתעצם תחושת הנרדפות, כך ישתפר מצבו של אלי בשטח. הציבור של ש”ס אינו אוהב שמבזים אנשים מתוכו.
במקביל, ימשיך אלי לחבק את בני ביתו של הרב, תוך שהוא בין היחידים (אולי היחיד) השומר איתם על קשר, למרות ירידת מעמדם הפוליטי. בשבתות קצת קשה לו, אבל בימות החול הוא מקפיד להגיע מידי יום לתפילה ב’בית הכנסת של הרב’ ברחוב הקבלן. גם בראש השנה וביום הכיפורים צעד עד לשם, כדי לשאת שם את צקון לחשו.
אריה דרעי, לעומתו, ממש לא טורח.
אז נכון שאין בכוחו של בית הרב לעשות הרבה, אבל הציבור שחשובה לו ‘מורשת מרן’ עוקב. אתה לא יכול להיזכר במרן רק כשצריך ללחוץ על אנשים למלא את ‘ארנה’ או להטיל פתק ש”ס בקלפי. אם אתה עצמך לא עושה מאמץ להידבק במורשת, מדוע שהקהל יעשה זאת בשבילך. תדפיס כמה שלטים ופוסטרים של הרב? זה לא ממש יעשה את העבודה.
גם הח”כים של ש”ס לא ימהרו ללבוש חולצות כתומות ולצעוד אל מותם הפוליטי. רבים מהם יודעים כי חרב הגליוטינה הפוליטית כבר מונחת מעל צווארם, וכי היו”ר רק ממתין לערב בחירות כדי “לרענן את השורות בכוחות צעירים”. אבל לא, הם לא יילכו כצאן לטבח. הם מודעים היטב למה שמתרחש סביבם, והם נערכים וערוכים.
7.
הרשו לי להעריך איך תיראה מערכת הבחירות של אלי ישי:
הוא יגיד: “יש לי אחריות לגורל התנועה”, “הרב אהב אותי” (ויציג הוכחות מוקלטות, וכאלה יש בשפע). הוא ייקח בחשבון את כל ההשלכות של הצעד – ויצעד אליו בעיניים פקוחות ובאומץ.
סביר להניח שלא ינסה להקים חיקוי של מועצת חכמים. הוא ישיג תמיכה כתובה מרבנים חשובים, וירוץ בכוחות עצמו, מגובה בברכות ובדברי עידוד מגובים בפסוקים. הוא יעשה זאת ‘ברגע האחרון’, כמה שיותר סמוך לבחירות. הוא לא יישב על המדף שלוש שנים כמו משה כחלון.
הוא יגיד: ש”ס לא דואגת לציבור ה’סרוגים’ שלה, ורק עושה הכול כדי להרחיקם, התפקיד שלי הוא לחבקם (התחרות שלו מול הבית היהודי, בזירה הזו, תהיה קשה ומרה, הניצחון שלו יירשם בעיקר בזירת המתנחלים והחרד”לים). הוא יאמר: ש”ס לא יורדת ל’עמך’, היא מתרכזת בציבור בני התורה. ומרן תמיד דאג לאיש הפשוט שבפריפריה, לאדם הספרדי החובש כיפה בכל צבע.
הוא יזכיר לציבור הבוחרים את ירידת ש”ס בסקרים, באופן מתמיד ועקבי, מאז פטירת הרב, ויגיד: האחריות מחייבת אותי לעשות בדק בית. לשנות כיוון.
החרדה שלו לגורל ש”ס תהפוך אותו ליו”ר ש”ס השניה, או אולי ליו”ר ש”ס – במידה ויצטרפו אליו החברים ויביאו עמם שם התנועה.
מה שבטוח, צפו למערכת בחירות סוערת, לפחות בכל הקשור לזירה של ש”ס.
8.
קמפיין הבחירות יהיה ממש לא מסובך להכנה.
די לעבור אל אירועי השנה האחרונה כדי למצוא בהם חריקות.
• הבחירות המקומיות – עם הגשת הרשימות הפשיל אריה דרעי ואנשי מטהו שרוולים, והסתערו לכיבוש היעד: בחירות מקומיות תשע”ד. אלא שהם בקושי הספיקו להנפיק שלטים, וכבר נפלה עליהם הצרה האמיתית – מחלתו של הרב. כולם זוכרים את עצרות הענק לתפילה ולזעקה, את הימים המתוחים בהם כל אזכור פוליטי היה כחילול הקודש. ואז הגיעו רגעי הפטירה הקשים, ימי ‘השבעה’. רק פחות משבועיים לפני יום הבחירות יכלו קודקודי ש”ס להתחיל לדבר בחירות.
על שתי ערים נלחמה ש”ס, ובשתיהן יצאה מופסדת. בירושלים הימרה על המועמד משה ליאון, ויצאה כשידה על התחתונה, ומאז נאלצת לחבק את המועמד בו נלחמה, ניר ברקת. הקואליציה של ש”ס בעיר הבירה עושה הכול כדי ליישר קו, ומבליגה גם כשהוא פוגע בשכונות המעורבות או ביום המנוחה. לעומת הקמפיין האגרסיבי נגד ברקת המוצג ב’יתד נאמן’, עיתון הבית של דגל התורה, ש”ס היא ביטאון הבית של ברקת.
הוא, מצידו, מרעיף עליה מלוא חופניים אהבה, תוך שהוא מיישר קו בנושאי חינוך, סמינרים או רבנות ראשית. אבל בשביל זה לא צריך היה מערכת בחירות סוערת ולוחמנית. ש”ס יכלה להסתדר איתו עוד לפני יום הבחירות.
גם באלעד הסתיימה המלחמה בקול ענות חלושה, כשחלק ממצביעי ש”ס מטיל אל הקלפי את שמו של המועמד האשכנזי. בחייו של הרב, זה לא היה קורה, אמרו רבים – ובצדק. כך נטל ישראל פרוש את העיר שהייתה בשליטת ש”ס מאז הוקמה, בעוד ש”ס נאלצת ליישר איתו קו.
ובאשר לבית שמש – המועמד משה אבוטבול מעולם לא היה כוס התה של אריה דרעי. למרות שמוישה מעולם לא הצליח להבין מדוע (הולך בין הטיפות, לא מזדהה עם איש), הוא נספר כמועמד של אלי ישי. נצחונו אינו נצחונו המובהק של דרעי, שגם לא התאמץ יותר מדי עבורו בסיבוב הראשון. הסיבוב השני, היה כבר סיפור שונה, מלחמה של חרדים בחילונים.
בלילה שקדם ליום הבחירות התכנסו ראשי ש”ס לתפילה מיוחדת על ציונו של הגר”ע זצ”ל. “שיעתיר בתפילה בשמי מרום על כל אחד ואחת שיקיים מחר ביום הבחירות את בקשתו וצוואתו ויעשה נחת רוח למרן”, הייתה ההודעה לבוחר. מאחר ואני בטוחה שהרב העתיר בתפילה, מן הסתם פעולות ההשתדלות שעל הקרקע לא היו מספיקות ומספקות. כמעט אפס הודעות דוברות בימי הבחירות. אפילו השלטים הופקו רק ברגע האחרון. ומי מדבר על מהלכים ואסטרטגיה.
• משחקי אופוזיציה – במהלך השנה האחרונה הציגה האופוזיציה אחדות מרשימה, עד כי גר אחמד טיבי עם ניסים זאב. במשך חודשים הציגה ש”ס קו לוחמני בראש הממשלה, בו ראתה מקור כל הצרות הקואליציוניות שלה. ובעיקר – האשם העיקרי בחוק הגיוס.
כל זה, עד ל’שבע ברכות’ המתוקשר שנערך לבתו של דרעי, לשם הוזמן בנימין נתניהו מלווה ברעייתו שרה.
מאז, במשך שבועות ארוכים, ובעיקר בימי הלחימה בדרום, שב דרעי ושיבח את נתניהו בכל הזדמנות, תוך שהוא נענה לכל הזמנה של פגישה מתוקשרת. כשכל זה לא הניב פירות, וכשהבין דרעי כי נתניהו פשוט משתמש בו וזורק – שינה טון. בימים האחרונים הוא מפזר אמירות אנטי-נתניהו. כך עשה גם בראיון שהעניק ל’ידיעות אחרונות’.
• רבנות ירושלים – גולת הכותרת של ‘איפה שש”ס נוגעת לא צומח עשב’ באה לביטוי ממש בימים אלו, בקרב על רבנות העיר ירושלים. הבלבול בו נמצאת ש”ס יכול לבלבל גם את המתבונן. בתחילה נשמעו קולות של “מתגבש שלום עם הרב עמאר”. היו שלחשו שהוא אפילו יוזמן לעצרת ב’ארנה’. אז זהו. שהוא לא הוזמן, אפילו לא בשיחת טלפון מצד ח”כ, בטח שלא בהגעה אל ביתו עם הזמנה מכובדת.
כך מצא עצמו אריה דרעי, יו”ר המפלגה החרדית הגדולה, במצב של בנימין נתניהו בבחירות לנשיאות: בלי שהציג מועמד מטעמו.
בתחילה נשמעו קולות, לא באופן רשמי, על אפשרות של תמיכה ברב עמאר לתפקיד הרב הראשי הספרדי בבירה, ולו בכדי להסיר כל אפשרות של תמיכה מצידו במפלגה של ישי. אבל כפי שהדברים נראים כעת, גם זה לא יקרה, ושוב ש”ס יוצאת חבולה: מי שלא ייבחר – לא יוצג כניצחון שלה.
בעוד הראשל”צ הגר”י יוסף, מפזר רמזים על תמיכה שקטה בכיוונו של גיסו הגר”מ טולידאנו (אנשיו מכחישים בנחרצות, אבל בסביבת הרב טולדאנו יודעים לספר על רמזים עבים שיופרחו במהלך הימים הקרובים), ש”ס עצמה מתלבטת.
מצד אחד, הגאון רבי יהודה דרעי, רבה של באר שבע, ואח של. לא נעים לתמוך במועמד אחר. מה גם שהוא גילה נאמנות למרן, וכאשר התבקש הסיר את מועמדותו מההתמודדות לרבנות הראשית.
יש המספרים כי דרעי תומך ברב שמואל אליהו. גם אם זה נכון, וגם אם היה רוצה בו (ולו רק כדי להקניט סופית את משפחת יוסף, שלא ממש מוחאת לו כפיים ותומכת בו) – לומר זאת בפומבי לא יוכל. הוא יקרוץ לניר ברקת, שיקרוץ לחברי הגוף הבוחר. אבל דבר לא מעבר לכך.
ברקע ניצב חבר מועצת חכמי התורה רבי דוד יוסף, שהחליט ברגע האחרון שלא להתמודד (תוך שהוא מתרץ את המהלך ב’גילוי דעת’ שפרסם, לפיו הרשימה מורכבת ממועמדים רפורמים וד”ליים). יתכן ששגה. יש אומרים, שיתכן שהיה זוכה בתפקיד. אבל הוא הבין ממי שהבין שלא כדאי שיתמודד.
אז נכון שיש בידו הבטחה מפורשת מצד אביו, אבל איך סיפר בשעתו אחד שהיה עד ראייה לסיפור: כשרבי דוד ביקש להיכנס ל’מועצת’, דרעי לחש: ‘הלך על תפקיד הרב הראשי בשבילו’.
9.
אילו.
אילו היה הרב עובדיה איתנו, בין החיים, ניתן להניח שרבי דוד יוסף היה מגיש מועמדות לרבנות ירושלים, בעידודו. הרב היה מזמן חברים מהגוף הבוחר, אחד-אחד, ומפציר בהם לבחור בו. ומי היה עומד מנגד?
אילו היה הרב בין החיים, מי מחברי הכנסת של ש”ס היה מעז להתראיין נגד יו”ר התנועה, יהיה אשר יהיה. מי היה מעז לומר שצריך חשבון נפש. מי היה מעז להקים מפלגה. אפילו אריה לא העז. יש אומרים, לא היה מעז לעולם.
אבל הרב לא איתנו, ואיש מבין יורשיו לא יכנס לעולם אל נעליו הגדולות.
אחרי מותו, תמונתו התלויה בסלון ביתם של רבים מה’עמך’ של ש”ס לא מצליחה להביא בפועל הצבעה בפתק של ש”ס. כי “זה לא זה”.
לא בכדי בכה דרעי מרה באותם רגעים איומים בהם נאלץ להודיע לעיתונאים ברחבת ‘הדסה עין כרם’ על פטירת מרן. מעבר לדמעות על פטירת הצדיק, הוא ידע היטב למה הוא בוכה.