אלי ביתאן: אומר ידידי שפה לצידי מנדי גרוזמן, במשך כל השנים הציבור החרדי מה היה עושה ביום העצמאות? דנים אם כן חוגגים או לא חוגגים. והשנה ברוך הק, כל החברה הישראלית עושה את אותו דבר – ודנה כן לחגוג לא לחגוג, לא ברוך ה’, זה כמובן בנסיבות הגרועות ביותר, אבל לפחות לגבי הוויכוח – החרדים צדקו. ואני צוחק, כמובן. בפתחו של שבוע כזה, שהולך להיות שבוע קשה מאוד, אני רוצה לשמוע את עמדתכן.
שרי רוט מה עמדתך על יום העצמאות?
שרי: השנה, או בכלל?
מנדי: זהו, זהו, השאלה היא כזאת, אני אקל עליך: בהנחה שחוגגים את יום העצמאות, מה עושים בו? – זאת השאלה.
שרי: אני קודם כל רוצה לדבר על המילה ‘עצמאות’. האם יש עדיין בן אדם במדינה הזו שחושב שמדינת ישראל עצמאית. בהינתן שארה”ב כמו מפקד חמוד מלמעלה אומר לה ‘שבי ארצה’ – היא יושבת, ‘תעמדי’ – היא עומדת. ואם היא לא מצייתת פשוט לא יהיה לה נשק. אני חושבת שהשבוע זה נחשף במלוא עוזו. עכשיו תסביר לי, כשישראלים אומרים ‘עצמאות’, ‘חג עצמאות’ למה הם מתכוונים למען השם, אני מנסה להבין את זה כל שנה, אבל השנה נראה לי גם הם לא מבינים. אין עצמאות כאן, רבותי, זו לא מדינה עצמאית!
מנדי: רציתי לשמוע ממך על השנה…
שרי: על השנה לא צריך להגיד כלום, זה מדבר בעד עצמו.
מנדי: בהנחה והיה לנו כלי נשק עצמאים בלי תלות בארה”ב, האם היית חוגגת את יום העצמאות?
שרי: אז אנחנו צריכים לחזור לנושא של מדינה יהודית דמוקרטית, כי ככה היא הוקמה, וכשאומרים מדינה עצמאית ומבקשים לחגוג את יום העצמאות, זה כולל בתוכו לעמוד מאחורי המילים ‘יהודית’ ו’דמוקרטית’. ככה הוקמה המדינה, זה בסיס מגילת העצמאות שלה. האם היא מספיק יהודית לטעמי? לא. מספיק דמוקרטית לטעמה של ענת? לא. אז איפה העצמאות ואיפה החג?
ענת סרגוסטי: אני אגיד משפט לשרי על העניין של ארה”ב וישראל, אני לא חושבת שיש מדינה על פני כדור הארץ במידה כזו שהיא עצמאית ולא צריכה להתאים את האינטרסים שלה למדינה אחרת שהיא יותר גדולה ממנה ויותר חזקה ממנה ושהיא תלויה בה.
שרי: יש, ארה”ב, רוסיה, סין.
ענת: לא נכון, כל המדינות צריכות להתאים את עצמן להסכמים בינלאומיים, אין דבר כזה עצמאות מוחלטת.
שרי: בסדר, לא על זה אנחנו מדברים.
ענת: אין מדינה כזו בעולם. לא רק ישראל. אבל אני רוצה ללכת ליום הזיכרון. אני באה ממשפחה שכולה, גם אבא שלי איבד את אחיו במלחמת העצמאות ואמא שלי איבדה את אחיה בעזה בפעולת תגמול ב-57′. וכל שנה אנחנו הולכים להר הרצל בירושלים ושומעים, לא משנה מי הפוליטיקאי שעומד בראש הממשלה, על זה שקורבנם לא יהיה לשווא ושבמותם נתנו לנו את החיים. אנחנו מכירים את כל האמירות האלו שגדלנו עליהם כולנו, לא משנה מאיזה מגזר הגענו.
ואני תוהה: עד כמה יש תוכן לדבר הזה, למילים האלו שאמורות לגעת, לאחד, לחבר בין כולנו שאנחנו משפחות השכול, לא משנה מאיזה מגזר, דעה או ישוב בארץ, כולנו חווים את אותו כאב, אותו אובדן ואותו שכול. השאלה אם יש משמעות למילים שהקורבן הזה לא יהיה לשווא. השאלה אם אנחנו צריכים לדאוג. צריך לעשות כל דבר, אבל כל דבר כדי למנוע את המלחמה הבאה. ולהתרשמות שלי אנחנו לא עושים כל דבר כדי למנוע את המלחמה הבאה. ולראיה, המלחמה הזו שאנחנו נמצאים בתוכה כבר 7 חודשים, אנחנו לא רואים את תאריך הסיום שלה, אנחנו לא רואים מה יהיה אחרי שהיא תסתיים ואיך אנחנו מונעים את הקורבנות הבאים.
כשאנחנו נלחמים כבר פעם שלישית בג’בלייה כך שמעתי הבוקר, ורק אתמול נפלו 5 חללים ואני לא יודעת מי עוד עלול, אני מקווה שלא, להיהרג בימים הקרובים בכיבוש השלישי של ג’בלייה. וזה צריך להטריד אותנו. הדבר הזה, של לעשות הכל, הכל, הכל, כי אין דבר ששווה את החיים האלו. גם במחיר של הפסקת המלחמה, גם במחיר כואב של תשלום מחירים פוליטיים. אין דבר ששווה חיים של צעירים בני 20, 19, 30, רווקים נשואים הורים לילדים. אין מחיר ששווה את החיים האלו, זה מה שאנחנו צריכים כל הזמן שיעמוד כל הזמן לנגד עינינו. וזה מה שהייתי מצפה שיהיה לנגד עיני המנהיגים שלנו, דווקא ביום הזה, דווקא כשאנחנו עומדים מול הקברים השותקים האלו של צעירים שהחיים שלהם נגדעו בגיל 20.
אני עומדת מול הקבר של הדוד שלי, שהיה בן 20, והדוד השני שלי שהיה בן 19, ואין לי מילים. ואני רוצה להביע את התחושות שלי, כי זה נמאס.
אלי: וואו, חריף ביותר. אחרי דברים כאלו קשה להמשיך, בכל זאת אנחנו נמצאים בשבוע כזה, וחוץ מהסוגייה האישית והמשפחתית והלאומית, יש גם את סוגיית הטקסים עצמם, שנערכים ומשודרים וגם הם אשמח להתייחסות של שתיכן לעניין.
ענת: שנראה שבשנים האחרונות חלה איזו שהיא שחיקה בממלכתיות של הטקסים האלו. ויש בחישה, גם בקדנציה הקודמת של מירי רגב היא ניסתה לעשות שינויים בממלכתיות של הטקסים ובוודאי בסיבוב הזה. אני מודה שאין פתרון טוב לדבר הזה, אין פתרון שגם ישמור על ההמשכיות ועל המסורת ועל הטקסים ועל הממלכתיות שלהם וגם להתמודד עם הטבח הזה הנורא שהיה בשבעה באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו. אני לא חושבת שיש פתרון טוב, ולכן אני בצניעות אומרת שאין לי מושג מה צריך לעשות, ממש אין לי מושג. כאילו, תחושת אי נוחות וכאב מאד גדולים.
שרי: אני רוצה להתחבר לסוף דבריה של ענת קודם בנושא יום הזכרון. אצלנו במשפחה זה נוגע יותר ליום ירושלים אבל זה גם על אותה פלנטה של יום זיכרון, זה הרי לא משנה. גם אנחנו בצל שכול של אח של חמותי, חייל יקר בשם יהושוע דיאמנט הי”ד שנהרג במלחמה לשחרור ירושלים בששת הימים. דקה לפני, כשכבר ידע שהוא הולך למות, הוא אמר: ‘תגידו להורים שלי שנהרגתי בשביל ירושלים’.
ואני חושבת שרבים מבין הנופלים, אולי כולם אפילו, נופלים בתחושה שהם מתים למען אחרים. אז כשענת אומרת, למה הם מתים, והם צעירים כל כך, אני חושבת שהוא נהרג כי הוא ידע שזה בשביל שאחרים לא ייהרגו. מי שנהרג היום בעזה עושה את זה כדי שבעוטף לא ייהרגו ילדים, תינוקים, נשים, זקנים זקנות, כל מי שנהרג שם בשבעה באוקטובר ויכול להיהרג שם. תושבי העוטף, תושבי כפר עזה, ניר עוז, אשקלון, באר שבע, כולם. כולנו בעצם, כל מדינת ישראל. כל חייל שהולך להילחם הולך בתחושה שהוא מגן על כולנו בסוף, ומי שמת בתחושה הזו כמו יהושוע, ששנים רבות גם עליתי לקברו בהר הרצל והששתתפתי בטקס, לא תמיד אני מצליחה אבל אני תמיד רוצה.
היה עליו גם סרט בטלוויזיה והוא באמת היה דמות הירואית שרבים גדלו על מורשתו. הוא היה לו ממש ברור שאת החיים הצעירים שלו, והוא היה כבר מאורס ובדרך להתחתן, הוא הקריב כדי שנוכל כולנו לחיות פה במדינה הזאת. אין סתם.
המלחמה הזו בעזה לא התחילה כי קמנו יום אחד בבוקר ושעמם למדינה והיא חיפשה ‘יאללה בואו נילחם בעזה’. היא עשתה את זה אחרי הרבה שנים של התאפקות, של מבצעים כאלו ואחרים, כירורגים, כי באמת לא רצינו מלחמה. אבל כולנו הבנו בשביעי לאוקטובר ובשמיני לאוקטובר ובתשיעי לאוקטובר, ולאט לאט שכחנו למה התכנסנו לקרב הזה. לא התכנסנו אליו כי רצינו להרוג ילדים קטנים בעזה, בשנתם או בהריסות ביתם, אלא כי יש לנו רצועות בטחון אצלנו בפנים, בצפון ובדרום, כי יש תושבים שמחכים לחזור הביתה. ויש תושבים בשדרות שחזרו הביתה ועדיין מופגזים. בגלל זה אנחנו שם!
אלי: דברים כואבים ומצוינים של שתיכן, מה שנקרא, התעליתן לגודל השבוע!