1.
במחשב שלי יש תיקייה מיוחדת שנקראת “יום הזיכרון תשפ”ד – חומרים”. פתחתי אותה לפני שנה בדיוק, קצת אחרי יום הזיכרון תשפ”ג. זו מסורת יעילה כזאת שלי, כבר כמה שנים, שבאה לתת מענה למצוקת חומר שקשורה בתאריך הזה: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אין פרסומות ברדיו, ואני צריך למלא שעה שלמה נטו בתוכנית הבוקר שלי ברדיו קול חי.
זה הרבה זמן, וחשוב לי לשדר ביום הזה דברים בעלי משמעות, אלטרנטיבה לשיח ששומעים לפעמים ביום הזה בערוצים אחרים. לא להישאר רק בכאב הנורא של השכול אלא להשמיע גם קולות של אמונה, גבורה, וכן, גם נחמה. אתם יודעים, מורשת חגית ריין.
ובשביל זה אני לא יכול לסמוך רק על העיתונים של הימים שלפני יום הזיכרון, צריך לאסוף חומר. לכן אני פותח, כאמור, תיקייה מיוחדת במחשב ולשם אני זורק – סליחה, מניח בחרדת קודש – חומרים מחזקים שקשורים בנופלים שאני נתקל בהם לאורך השנה. פה פסקה מיומן של הסדרניק במלחמת יום הכיפורים, שם ריאיון עם אב שכול שמספר על ההנצחה של הבת שלו שנרצחה בפיגוע, כאן קטע ארכיון שהתגלה פתאום ובו שומעים את הרב גורן בתפילה לפני אחד הקרבות במלחמת ששת הימים וכן הלאה.
כך אני מגיע ליום הזיכרון עם חומר משמעותי שמספיק לשעה שלמה, בלי פרומואים ובלי פרסומות.
כבר בקיץ שעבר, בחודשים הראשונים להיווסדה, תיקיית “יום הזיכרון תשפ”ד” הספיקה להתמלא בכמה חומרים חזקים. ואז הגיעו אירועי שמחת תורה והמלחמה בעזה.
ומאז? מאז המחשב איטי מרוב משמעות. ערב יום הזיכרון, צריך להוסיף לו עוד זיכרון.
2.
בבוקר שבת האחרונה הלכנו להתחזק במאהל של פורום הגבורה בירושלים. זאת לא טעות הקלדה: הלכנו להתחזק. טוב, גם לחזק. אבל בעיקר לקבל כוחות.
השעה הייתה עשר וחצי בבוקר. בדיוק הסתיימה תפילת שחרית של שבת (סיפרו לי בהתרגשות על קבלת השבת המרוממת בהשתתפות כמאתיים איש בליל אמש. טוב, את קבלת השבת של השבת הקרובה כבר לא אחמיץ בע”ה) והרב יורם אליהו, ר”מ במכון מאיר ואבא של רב־סמל (במילואים) ידידיה הי”ד, לוחם הנדסה קרבית שנפל בעזה, מסר שיעור קצר.
אחרי הרעיונות העמוקים על פרשת השבוע הוא דיבר על הפרידה מהבן שלו. דקות לפני שהתחילה הלוויה, אנשי הרבנות הצבאית אמרו לו ולאשתו שיש להם אפשרות, אם ירצו, להיפרד מהבן. כלומר, לפתוח את הארון ולראות את פניו (לא אצל כל נופל זה מתאפשר. ואין כאן המקום להאריך ולדמיין). הם התלבטו והחליטו שכן.
ואז הוא סיפר בהתרגשות על האור המיוחד שממש קרן מפניו של בנו הקדוש אחרי נפילתו. הוא אמר שמאז הוא שמע את התיאור הזה מכמה וכמה הורים שכולים. היה אור מיוחד שזרח מפניהם של הנופלים במערכה הזאת. אנשים ראו אותו בעיניים.
אחרי שנגמר השיעור אמרתי לרב יורם שגם אני שמעתי על האור המיוחד הזה, ולא רק מהורים שכולים, אלא גם מגורמים “אובייקטיביים” יותר: מאנשי ענף זיהוי וקבורה של הרבנות הצבאית. אבל מה שהם לא יודעים, ההורים השכולים, הוא איזה אור בוקע מהם עצמם. מה הם, אתם, אתה, מקרינים על כולנו. כמה אנשים שעמדו מסביב ושמעו את השיעור שזה עתה נגמר הנהנו בהסכמה.
ולא ידע הרב יורם כי קרן אור פניו בדברו איתנו.
3.
אם כבר מדברים על הורים מאירים לנופלים מאירים, את הדבר הבא סיפר לי השבוע יהושע שני, אחד מראשי פורום הגבורה, ואביו של סרן אורי מרדכי הי”ד, שנפל כשפיקד על קרב הרואי בשמחת תורה במוצב כיסופים. בערב שבת שעברה, דקות אחרי שהתפרסמה הידיעה הקשה על אליקים שלמה ליבמן הי”ד, הוא נכנס לנחם את משפחת ליבמן, שכניו בקריית ארבע. האב אליהו חיבק את יהושע ואמר לו: “אני עובר מפורום תקווה (של משפחות החטופים) לפורום הגבורה”.
אפרופו “פורום הגבורה” ו”פורום תקווה”, אני כל הזמן מתבלבל בשידור, איזה פורום הוא של משפחות הנופלים ה’ ייקום דמם, ואיזה של משפחות החטופים ייבדלו לחיים טובים ויחזרו בקרוב לחיק משפחותיהם.
אני מנסה לשנן לעצמי שוב ושוב ואף לתת בהם סימנים: אלה שבניהם עוד ישובו הם אנשי התקווה. להם יש למה לחכות. ואלה שלצערנו כבר לא, הם אנשי הגבורה. אבל זה לא מתיישב לי על הלב. ואני מבין פתאום למה: כי באלה כמו באלה יש כל כך הרבה גבורה וכל כך הרבה תקווה. זה מתערבב, זה מתערבל ולפעמים זאת עוצמה אחת גדולה.
ואתה עומד נדהם מול העוצמה של ההורים האלה. של אליהו ליבמן והדיבורים שלו בכל התקופה. של אבישג אשתו וההספד שלה בהלוויה. ברור שהכאב והחלל עצומים. אבל יש שם משב רוח של אמונה גדולה. של משמעות. של תקווה. אילו יהודים גדולים הקב”ה שתל בדור שלנו.
חשוב לי להגיד עוד משהו: רוב ככל בני האדם אינם כאלה. והם הנורמליים. “אני לא מרים פרץ ולא איריס חיים”, שמעתי אם שכולה אומרת בכאב. לא מספיק שהיא משלמת מחיר כה כבד, עכשיו היא גם קיבלה בעל כורחה מינוי של ‘מחזקת לאומית’ לכל החיים? אז לא, וזה בסדר גמור. כל אחד וההתמודדות שלו. וחוץ מזה, גם האנשים הגדולים האלה נשברים ומתפרקים (וכן, מנסים לקום). גם הם מתייאשים ומתרסקים ובוכים וזועמים. גם הם נעזרים ומקבלים טיפול מקצועי (זה חשוב).
אבל בימים שבהם בתקשורת מנסים כל בוקר להקים את “פורום החולשה” ו”פורום הייאוש” ולשאוב לתוכם מדינה שלמה, יש פה אנשים שבתוך היגון הנורא מבינים את הסיפור הגדול ונותנים כוחות לכולנו.
אגב, אני הייתי משאיר את מאהל הגבורה גם אחרי הניצחון במלחמה בעזרת ה’. כן, בלב קריית הלאום, בין הסינמה סיטי לבית המשפט העליון, בין שני הסמלים הללו, יהיה מקום שאליו יעלו לרגל ישראלים מכל רחבי הארץ שרוצים לקבל עוז רוח ותעצומות נפש.
4.
ולסיום, הנה שם שמופיע אצלי בתיקיות של חומרי ימי הזיכרון כבר מהעשור הקודם: סרן יוני נתנאל הי”ד. בנם של הרב עמוס ומלכי. קצין שנפל בעזה במבצע עופרת יצוקה בעשרה בטבת תשס”ט.
לפני כמה חודשים התפרסם סרטון שבו נראים לוחמים עומדים בערב יום נפילתו בבית שבו נהרג בעזה, מדליקים נר, ועורכים אזכרה במלאות 15 שנים לנפילתו. זה מרגש מאוד, אבל גם מתסכל מאוד. עקרנו את ההתיישבות בחבל עזה, חזרנו למבצעים קצרים כדי לטפל בטרור שפרח שם מאז, שילמנו מחירים כבדים, והנה שוב אנחנו חוזרים להילחם באותם מקומות בדיוק ושוב משלמים מחירים כבדים.
אז קודם כול, כן. זה מתסכל. הרבה יותר ממתסכל. אבל הנה מבט רחב יותר על התקופה. רחב יותר, וכן, משיחי יותר.
דברים שאמר גלעד בר־טל, גיסו של יוני נתנאל, באזכרה השנתית לזכרו בהר הרצל: “יוני אהוב, כמדי שנה באנו אליך לשאוב כוחות, להרים את המבט, לפשט עקמומיות שבלב ולהתמלא עוז ושמחת ישועה. כל כך חיכינו לבוא לכאן השנה. בכל יום שעבר מאז שמחת תורה הציפייה התעצמה. לעלות אליך, לעלות אל ההר. מלחמת חרבות ברזל מצמצמת ברגע את טווח השנים, הגעגוע מטפס לפסגות חדשות, חסרונך מורגש ביתר שאת, והחלומות לשוחח איתך על גודל השעה או לדמיין אותך לוחם כיום בעזה, מוחשיים מתמיד.
“אך יותר מכול, המלחמה הזאת שאנו בתוכה מגלה לנו עומק חדש על מה מסרת נפשך בימים ההם בזמן הזה. יודעים אנו שהכול עניין אחד, המשך אחד – מעופרת יצוקה ועד חרבות ברזל. כולל כל המבצעים והסבבים שבתווך. גואל ראשון וגואל אחרון, גואלים הם לגאולה אחת. אם בזמנו חשבו שיצאת להגן על הדרום, כיום מתברר לכול שיצאת להגן על המדינה כולה. אם חשבו שמסרת נפשך על מנת למנוע את יכולת חמאס להתחמש, כיום מתברר שמסרת נפשך על מנת למגר את הרוע והחושך ולהאיר את העולם באור ישראלי מלא טוב ויושר. אם חשבו שלחמת בעוז להביא לרגיעה באזור, כיום מתברר שלחמת בעוז לכבוש ולשוב אל עזה. ואם חשבו שהמלחמה היא על עזה, כיום מתברר שהמלחמה היא על ירושלים. בשעות אלו, לוחמים רבים ממשיכים את המלחמה בה התחלת, ממשיכים אותך ממש עם כל מה שהתברר מאז ועד עתה. ומה זרעו בחיים – אף הוא בחיים”.
5.
וכאן מגיעה ההתייחסות לאזכרה שנערכה יום קודם במקום נפילתו של יוני בעזה: “אתמול שלח לנו בנצי, חבר טוב שלך־שלנו, תצלום מרגש ומטלטל מרצועת עזה. תמונת תקריב של הבית שאליו התנדבת לעלות לטובת חיפוי לכוחות ששהו בבית ספר סמוך. תדרכת את הלוחמים שבפיקודך לגבי עמדות תצפית, מילוי שקי חול ומיגון החלונות, ושניות לאחר מכן, בעוד הלוחמים מתפזרים למשימות, נורה פגז טנק אל הבית ואתה עלית בסערה השמימה.
“התמונה הזאת מציפה את הלב והעין, ונושאת את המחשבות למרחקים. אבל היא גם ממחישה לנו שצפון הרצועה הולך ונכבש בעוז רוח, בענוות לב ובנפש חפצה על ידי חיילינו הלוחמים כאריות, מלאי שמחה ורוממות להשבית אויב ומתנקם. למעשה, כל האזור בו לחמת ואף את נפשך שם מסרת, נמצא כבר בידיים ישראליות. אך יש הרבה מעבר לכך. דע, יוני גיבור שלנו, שהתודעה עליה לחמת ומסרת נפשך, עליה עמלת שעות אין־סוף ללומדה, להעמיקה ולבררה, הולכת קוממיות, כובשת לבבות רבים ומתנוססת בתוכנו.
“רעיונות האמונה הנשגבים, המעטרים את מאות סיכומיך, נעשים אט אט לנחלת הציבור. דברים כמוסים שכתבת על מסירות נפש נשמעים ומדוברים בריש גלי, בטבעיות ובבהירות, מגיבורים בשדה הקרב, מהמשפחות השכולות, אבות, אימהות ואחים, אלמנות ויתומים, כמו גם משפחות החטופים, שמחיים את רוח העם ומזרימים לתוכנו אוויר פסגות גאולי.
“מתקיים בנו ציווי והבטחת ‘בקרוביי אקדש’! ושם שמיים מתקדש בקרוביהם של אישי ישראל, שעל אף השכול והכאב העצום אינם יוצאים מן המקדש הפנימי־הכללי־הלאומי. חשים אנו כיצד תחנוני הימים הנוראים ‘שימה דמעותינו בנאדך להיות’ אספו אחר כבוד דמעה אחר דמעה מנהר הדמעות שההר הזה ידע בחודשים האחרונים, וכמו הגשם העולה מן הארץ ויורד ומשקה, כך הדמעות נעשו לזרם אדיר ממרום של ‘וזרקתי עליכם מים טהורים’. טומאת הפרטיות והפילוג נשטפת ומתנקה, וטהרת הכלליות והאחדות מתגלה במלוא הדרה”.
6.
הגיס המרשים הזה של יוני הוא פסיכולוג במקצועו (וואו, ממש בא לי ללכת לטיפול אצלו, הוא מטפל ככה גם באנשים פרטיים או רק באומה?). בהמשך הוא הביא ציטוטים עמוקים מתורת הרב קוק ותלמידו הרב הנזיר (אשמח לשלוח לכם במייל את ההספד המלא), אבל אני קופץ, ברשותכם, לסוף הדברים שנאמרו בהר הרצל לפני כמה חודשים ושירחפו באוויר ההר הזה, ביתר שאת, ביום הזיכרון הקרוב כשאלפים יעלו להתייחד עם הקדושים שטמונים בו:
“יוני, לפני 15 שנה נעשית לרוח, ומשנה לשנה אנו נחשפים למידת עוצמתה להניע כול. כמה גנוז ברוח הזאת, כמה אמת ברוח הזאת, כמה אלוקית הרוח הזאת. ואנו מתפללים מעומק לב, איתך יוני, ועם כל הקדושים שבהר הקדוש הזה – בואי, בואי הרוח! הפיחי נשמת אלוקים חיים שבעמנו. זקפי קומת ראשנו. חזקי ואמצי את ליבנו המתכווץ בעוצמה אל מול כל ‘הותר לפרסום’ שנשמע בארצנו. בקשי רחמים על חיילנו ועלינו. דַבְּרִי שיר הלל על ניסינו וגלי כי שם שמיים נקרא עלינו. בואי הרוח”.