בג”ץ דחה עתירות נגד ‘פרס ישראל’ לרב יצחק יוסף ומתח עליו ביקורת

בית המשפט העליון דחה היום (רביעי) את העתירות שביקשו להורות לשר החינוך יואב קיש שלא להעניק את ‘פרס ישראל’ בתחום ספרות תורנית ומשפט עברי לשנת תשפ”ד לראשון לציון הרב יצחק יוסף – או להורות לוועדת השופטים להענקת הפרס לבחון מחדש את המלצתה.

עם זאת, לצד ההחלטה, מתחו ביקורת נוקבת על דבריו של הרב הראשי הספרדי בהזדמנויות שונות.

העתירות הוגשו על רקע דבריו של הראשל”צ, בהם הכריז כי אם יכפו על בני הישיבות להתגייס לצה”ל “ניסע כולנו לחוץ לארץ”. בנוסף, העותרים הציגו התבטאויות קודמות של הראשל”צ, שבעטיין המליץ נציב תלונות הציבור על השופטים והדיינים להעמידו לדין משמעתי ולהעבירו מתפקידו כדיין.

בית המשפט העליון, מפי השופט יצחק עמית, קבע כי קורפוס הפסיקה שהצטבר בנושא ‘פרס ישראל’ מוביל למסקנה כי אין עילה משפטית להתערב בהחלטת השר לאמץ את המלצתה המקצועית של ועדת השופטים.

עם זאת נקבע, כי יש לראות בחומרה את “התבטאויותיו המקוממות והפסולות” של הרב,  דווקא בשל היותו עובד ציבור וסמכות רוחנית-הלכתית לציבור גדול, אך אמירות אלה הן בבחינת אמירות חיצוניות לפועלו המקצועי בתחום הספרות התורנית שבגינו הומלץ לקבלת הפרס.

‘פרס ישראל’ ניתן בגין הישגים מקצועיים, ועל אף הקושי אין המקרה נופל בגדר מקרי הקצה שבהם יש לשקול נסיבות חיצוניות לתחום פועלו המקצועי של המועמד.

לפי השופטים, ‘פרס ישראל’ עומד למבחנו ולביקורתו של הציבור, אך הוא אינו אמור לשקף קונצנזוס של הציבור. לנוכח היות המלצת ועדת השופטים כמעט חסינה מפני התערבות – אין להיעתר לסעד המבוקש בעתירות ודינן להידחות.

השופטת רות רונן קבעה כי מדובר במקרה גבולי, וזאת הן משום ש”ההתבטאויות הבעייתיות” של הראשון לציון אינן חיצוניות לחלוטין לתחום העיסוק שלו – אף שאינן עומדות במרכז העיסוק בשלו הוא קיבל את הפרס; והן לאור “כמותן של ההתבטאויות הללו, טיבן והחומרה היתרה הנודעת להן, בעיקר על רקע התקופה הנוכחית”.

אף על פי כן הסכימה השופטת רונן כי דין העתירה להידחות, וזאת מאחר שהפרס הוענק לרב יוסף בשל הקורפוס העשיר של הספרות התורנית הלכתית הנוגע לנושאים רבים; ולאור הפתח הצר מאוד שהפסיקה הותירה להתערבות בהחלטות הנוגעות להענקת פרס ישראל.

השופט חאלד כבוב הצטרף להחלטה – אך מתח ביקורת נוקבת:  “קשה למצוא ציבורים במדינה שלא ‘זכו לקיתונות של בוז ועלבון תחת שבט לשונו של הרב”. לעמדתו, לנוכח הפסיקה לאורך השנים לפיה להמלצת ועדת הפרס יש כמעט-חסינות, הגיעה העת “לומר בקול ברור: אין עוד מקום להגשת עתירות התוקפות את החלטת שר החינוך להעניק את פרס ישראל למועד כלשהו, יהיו התבטאויותיו הערכיות מכוערות ומבזות ככל שיהיו”