לא קיבלו את הילדה שלי לבית ספר. אחרי התבודדות, זה מה שעשיתי

אטימות וניכור

בכאלו ניכור ועוינות, מעולם לא נתקלנו. המבע ובעיקר הטון, היו פשוט אטומים. הבנו מייד שהדמות שמתנדנדת קצבית על כס המנהלת, לא מחבבת אותנו. אשתי ניסתה להיות ידידותית. “בוקר טוב המנהלת”, צהלה בקול מתחנחן. “באנו לרשום את ליבי שלנו לבית הספר”.

המבט הקפיא אותה. אם להתבטא בעדינות, לא הייתה בו אהבת ישראל גדולה. “את יודעת שיש פה ועדת הורים?” נשמעה השאלה בציניות. “שמעתי”, השיבה מתגוננת. “אבל למה לנו להגיע לוועדה?! עוד לא מילאתי טפסים, ואת עדיין לא מכירה אותי. זו הבת הראשונה שאני רושמת לפה”, תמהה בקול.

“את תצטרכי לעבוד ועדה!” פסקה המנהלת.

זה בדיוק מה שלחשו לנו כל השנים על בית הספר השכונתי והעומדת בראשו. שערי הגיהינום נפתחו רשמית. עכשיו תורנו.

באצטלה של צדקנות מתחסדת החלה המנהלת להסתתר מאחורי שמות רבני העיר וועדות הורים פיקטיביות שכל העיר יודעת שאין איש מאחוריהן. דיברה גבוהה-גבוהה על צביון בית הספר. ושנינו הבנו הכל.

ארבעים דקות נמשך ה’ריאיון’. לא היו בו כמעט שאלות, רק השפלות, תוכחות והטחת האשמות. הצביעות החניקה את החדר. לא עזרו הטיעונים, גם לא העובדות וההשוואות לתלמידות בבית הספר; גם לא החוק שמחייב בית ספר אזורי לקבל את בתנו. היה גם אגו אישי.

יצאנו שבורים ורצוצים. מראש הזהירו אותנו שלמוסד הזה יש סקטורים ‘לא רצויים’. בראש הרשימה – ספרדים. מייד אחריהם בנות שההורים שלהן עובדים לפרנסתם. וכן, גם לא מחבבים את החסידות שלנו, ברסלב. לבת שלנו יש שני ‘חסרונות’: היא ברסלבית, ולמרבה האימה שני הוריה עובדים לפרנסתם.

לא בבית ספרנו!

הימים הבאים היו קשים מנשוא. דמעות של אמא הן חומר מסוכן שאי אפשר לשלוט בו. גם לב מרוסק הוא דבר שאי אפשר לשאת.

קשה היה לקלוט את זה. מאישה שממלאת ערב ערב אולמות ונושאת הרצאות חיזוק מלאות השראה, היא מצאה את עצמה יושבת בבית מקוטלגת כסוג ד’ שהבת האהובה שלה לא מתאימה ל’צביון’. והכי גרוע, שמי שעושה את כל זה, מסתתר מאחורי שמות מפוצצים של רבני העיר. מה?! עד כדי כך התדרדרנו?!

הרגשתי שהבית שלי יורד שאולה. נשאב לתהומות של ייאוש ודכדוך. השיח הפך למרמור של ממש, ודעתי חישבה להיטרף. בהכירי את בית הספר והמשפחות ששולחות אליו, היה ברור לי: נעשה לנו עוול!

ידעתי שאני יוצא להילחם. היה ברור לי גם שאנצח. עם כל הכבוד למנהלת, הפעם היא נפלה על המשפחה הלא נכונה. ברשימת החיוג המקוצר עמדו כבר עשרות עסקנים שיהפכו את הקערה על פיה ויגרמו לה לבוא להתנצל. על ארבע.

המלחמה כבר הייתה בפתח.

את לא שייכת!

יותר מהפגיעה האישית, קשה היה להכיל את הכאב של אשתי. את טראומת הילדות שלה שצפה ועלתה כעת במלוא עוזה, אחרי עשרות שנים של הדחקה.

היא התייתמה מאביה בהיותה בת ארבע. כשהיא הגיעה לכיתה א’, אימה ע”ה קיבלה סירוב מבית הספר המקומי.

אבל אימה האלמנה לא ויתרה. היא עשתה משהו שבקודים פנימיים הוא פשוט מסוכן, אבל היא, עליה השלום, לא הייתה מודעת. היא פשוט שלחה את הקטנה ביום הראשון לבית הספר, כאילו לא קרה כלום.

אבל קרה, ועוד איך קרה. המנהלת בחרה להתנקם. דם של ילדה קטנה לא נחשב בעיניה. סדר חייב להיות. היא נכנסה לכיתה וקראה בקול גדול: “אודל, ארזי את חפצייך וצאי מהכיתה! את לא שייכת לכאן!”

ילדה. יתומה. בת 5. קמה. לקחה את הילקוט ויצאה מהכיתה.

אין מילים בעולם שיכולות לתאר מה מרגישים ברגע מחריד שכזה. היא שרפה לה את הנשמה. ברבים. לנצח. אבל בית הספר נשאר חשוב, אליטיסטי, נקי לגמרי (למעט טיפות הדם שנספגו בקירות. לנצח).

התקופה הבאה היא משהו שבפסיכולוגיה קוראים לו ‘טראומה’. אמא אלמנה ובת יתומה נאלצו ללמוד את הכללים החדשים של האליטה שהן טעו לחשוב שהן חלק ממנה.

הילדה הקטנה נשארה תקופה ארוכה בבית, עד שמישהו עם קצת לב הצליח לרשום אותה לבית ספר מרוחק. שם היא נאלצה להתחיל לאסוף את הקרעים של הלב, ולנסות לחיות, לחייך ולהיות בחזרה ילדה (זה אף פעם לא באמת הצליח).

שנים יחלפו. היתומה הקטנה תנצח את כל הסטטיסטיקות. היא תהפוך לאם, למרצה עולמית, אבל יש רחוב אחד בירושלים שהיא לא מסוגלת לחלוף בו. הרחוב של בית הספר ההוא. כל מעבר חפוז שם, שורף לה את הלב ופותח את הפצע, כאילו לא חלפו עשרים וחמש שנים.

טלפון באישון לילה

לילה אחד זה קרה.

הטלפון צלצל. ומהצד השני קול שאל: “הגעתי לאודל לנגר (קליגר)?”

“כן”, היא ענתה, דרוכה כנשוך נחש. השנים שחלפו וגם החלישות שמאחורי האפרכסת לא הקהו את הסמכותיות והנחרצות.

“זו המנהלת”, הזדהתה.

“אני יודעת”. את הקול הזה היא לא תשכח לעולם. הוא הופיע לה בסיוטי החלומות ורדף אחריה בכל המוסדות והפנימיות שבהם התגלגלה.

“יש לי משהו חשוב לדבר איתך”, אמרה. “עשיתי שורת טלפונים אצל תלמידות מהעבר לברר עלייך, הבנתי שאת נשואה ומתגוררת בגבעת זאב. את יכולה לדבר כמה דקות?” ביקשה.

“אני יכולה”, השיבה רעייתי והסקרנות שבערה בה איימה לפוצץ אותה. מה למען השם האישה המכובדת הזו רוצה מחיי, אחרי שלושה עשורים?

“אתפוס פינה שקטה ואצלצל אלייך עוד רבע שעה”, אמרה המנהלת.

רבע השעה דמתה בעיניה לנצח. היא הסתובבה בסלון כארי בסורג, הלוך ושוב, הלוך ושוב. הכיתה, מקום הישיבה, הכניסה של המנהלת, אריזת הילקוט, וההתקפלות המבישה של ילדה יתומה חסרת גב עם לחיים רטובות מדמעות. הכל קם וריצד אל מול עיניה.

היא חיכתה לצלצול, לשאוג לה את נשמתה: “ל-מ-ה עשית לי את זה??? למה???” – זעקה שתשפוך את כרעיה וקרביה בפני מי שאטמה את ליבה מול ילדה יתומה בת חמש ורצחה את חייה, הכתימה את עורה בכוויות שלעולם לא הגלידו עד אותו היום.

הנייד צלצל, הקול שנשמע ממנו הפעם היה שבור ומרוסק. “אודל, צלצלתי לבקש ממך סליחה”, היא ייללה. “כבר שנים שאין לי רגע אחד של נחת בחיים האלה”. שורה של ייסורים גרמו לה לפשפש במעשיה ולהרים טלפון.

יללות נוראות פילחו את סלון הבית. אשתי בכתה את נשמתה, ומאחורי האפרכסת המנהלת משתנקת בבכי מרטיט. שתיהן לא היו מסוגלות לדבר.

הרבה חבילות של טישו נספגו באותו לילה. המנהלת בכתה את חייה וביקשה על נפשה מחילה, כפרה וסליחה. “תגידי בקולך: ‘מחול לך, מחול לך, מחול לך'”, התחננה.

גופה של אשתי רטט כשקראה בקול את המחילה. היא הרגישה איך זרם אדיר שוטף בבת אחת את כל המוגלה והמורסה של עשרות השנים. החמלה השתלטה עליה והיא הרגישה נטהרת, נקייה. ברייה חדשה.

לבד עם אבא

עכשיו הטלפון צלצל שוב. הקול מהעבר השני היה מתוק. סגן ראש העיר המפורסם, ר’ דודי זלץ היה שם. “מה שלומך, ר’ אהרן?” הוא שאל, ואני כבר הבנתי שהסיפור של הילדה שלנו הגיע אליו. “אתה יודע שדלתי פתוחה בפניך תמיד”, אמר.

ידעתי גם ידעתי. זלץ עם הלב הרחום הפך כתובת לכל צרה או עוולה שיש בעיר. כולם יודעים שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיעזור לעוד יהודי, גם אם הוא בכלל לא מכיר. לא בחינם הוא אהוד כל כך בעיר.

“אני בבלבלה”, השבתי. “תן לי יומיים להתיישב בדעתי ואחזור אליך”, ביקשתי. “אשמח לשמוע ממך”, אמר וניתק את השיחה.

בינתיים קרה משהו. הזיכרונות מהיתמות, תחושת הקורבנות, הריצוי האין־סופי, ובעיקר הרצון להשתייכות בכל מחיר – החלו לגרום לאשתי הרהורים מחדש על כל האירוע.

פתאום הרצון לנקמה, לשיימינג, להצטרף אל רשימה ארוכה של אימהות ושכנות פגועות, שמגיעות אל בתי רבני העיר, מייללות ודורשות להדיח את המנהלת – נראה כל כך מעייף ומיותר.

והנה הפרדוקס הגדול: בעיני המנהלת ירום הודה, ‘ברסלב’ הוא סטטוס לא מאוד אליטיסטי. אבל ברגעי משבר שכאלו, דווקא לנו, הברסלבר’ס, יש נשק סודי ומיוחד – התבודדות.

כשהכל מסביב סוער – אנחנו ‘גונבים’ שעה של יישוב הדעת ודיבור עם הקב”ה ועם עצמנו.

וכך, בעיצומה של תקופה כואבת שהציפה את כל ההדחקות מן העבר, עזבו אבא ואמא מרוסקים את הבית בשעת חצות לילה ויצאו אל פארק ‘קדושי מירון’ המבודד. שם, בוואדי שבין שתי הגבעות של ביתר עילית, פרשנו אל פינות הפארק, כל אחד על ספסל בקצה אחר.

ואז, כשאף אחד לא רואה ולא שומע, הכל נפתח. המון בכי. המון. דיברנו עם אבא שלנו שבשמיים. סיפרנו לו על תחושת ההשפלה שחווינו היום. בכינו את הכאב, את הצער, את הדחייה, את הניכור. ביקשנו שינסה להסביר לנו מה בדיוק רוצים מאיתנו שם בהנהלת המוסד. מה רוצה המנהלת? מה עובר לה בראש?

בכינו את הפחדים. את ה’מה יאמרו’. חשבנו גם על הילדה הקטנה שלנו שכל כך רצינו לתת לה מסלול חיים שונה, והנה נגזר עליה לחזור אל תחילת המסלול ולסבול סבל דומה. אוי, כמה שבכינו.

ואחרי שבוכים, לפעמים, גם זוכים לקבל מענה. מין קול פנימי שפתאום מתחיל להישמע בתוככי הלב. אור גדול ששוטף את החשכה.

בסוף ההתבודדות התחלנו לחוות את הריפוי. פתאום הבנו שזה אולי נראה מקסים, אבל זה מסוכן. לא זה החינוך שאנחנו רוצים לילדים שלנו! לבת שלנו מגיע יותר ממנהלת שחושבת רק על סטטוסים ומעמדות! אנחנו צריכים מוסד שמנהליו אוהבים יהודים!

אפשר כמובן להתאמץ ולהתקבל. אבל אז מה? המשפחה שלנו תנצח איזו סטיגמה, אבל מה הבת תלמד? שיש ילדות אחרות שהן פחות טובות ממנה, רק בגלל שההורים שלה מאמינים בצדיק פלוני?! זה מה שאנחנו רוצים?! שכל הזמן ישפטו אותה ויחפשו אותה בשבע עיניים?!

כמה ימים לאחר מכן שוב צלצל הטלפון. דודי זלץ הצדיק לא נלאה. “הרב קליגר”, הוא שואל, “מה החלטת? לפעול בשבילך?”

“לא!” השבתי. “אני מחפש לבת שלי מקום טוב. מוסד שבו ילמדו אותה לרצות את הקב”ה, לא את המנהלת”.

הוראה ושליחות

למחרת עשינו את דרכנו זקופי קומה לבית הספר השכונתי ‘עטרת חיה מושקא’, של חסידות חב”ד.

וואו, איזו חוויה מתקנת. המנהלת הרבנית נחמה שחר – בתו של הגה”ח רבי אשר לעמל הכהן, מרבני העיר – מקבלת אותנו במאור פנים. היא לא מכירה אותנו, ובכלל אנחנו לא הסיפור. היא מתעניינת בבת שלנו.

בחדר שלה אנחנו זוכים להבין את המשמעות של התואר ‘אשת חינוך’. במקום עוינות קיבלנו שליחות שנצצה בעיניים. היא השתפכה על תלמידותיה כמו אם אוהבת, לא כמו רס”רית במתקן הכליאה נווה תרצה.

המנהלת, כך הבנו, לא מענישה. ה’עונש’ היחידי, הוא להעתיק פרק תניא – בעיקר כדי להשתפר. ובית הספר מפואר, מאובזר, אוהב, חם ועוטף. צוות מורות נלהבות, שנבחרו לפי מידת השליחות שהן חשות. אף אחת מהן לא תוצאה של ‘קשרים’ ב’חינוך העצמאי’ או דילים של ג’ובים בין חסידויות. הן פשוט מאמינות בילדות, הן משקיעות בהן את נשמתן.

יצאנו נפעמים, מתקשים להכיל את הפער, את הגישה, את החיוביות, את האמון והטוב.

ליבי שלנו התחילה את השנה בבית הספר החדש צוהלת ושמחה, מחובקת על ידי צוות מורות נדירות וילדות מקסימות.

פתאום שולחן השבת התחיל לקבל הווי חסידי נלהב. כל חג החל לקבל משמעות. הילדה פורחת, עסוקה בטוב, מונחת ברוחניות, בחסידות. היינו כחולמים.

לא שיעורי בית מעיקים, אלא חדווה עצומה לקראתם; לא מריבות בבקרים לקימה ויציאה בזמן, קימה בשמחה עצומה לקראת הכיתה המחבקת. בקיצור, אהבה וחיבור אמיתי לתורה ולמצוות.

חצי שנה חלפה ואנחנו מרגישים שיצאנו מאפלה לאורה. ברגע שנפלה בנו ההכרה ללכת למקום שאוהב אותנו ורוצה בנו, חווינו יציאה אמיתית משעבוד לגאולה.

עכשיו יש לנו שליחות. להעביר את האור הזה לעוד אלפי הורים בארץ. במקום לרוץ ולהתרפס בפני צוותים שכל מטרתם לשמר אליטה ישנה ומתפוררת, חסרת חן יהודי; פשוט קומו. צאו מתוך האפלה. פשוט תהיו אתם. תגלו שזה הרבה יותר טוב. ושמח.

למה בחרתי לשתף

לא קל לאבא לחשוף את הרגע שבו הוא חטף ‘לא’ אכזרי ממנהלת נחשבת. חגיגה שלמה של ‘מה יאמרו’ מרצדת מול העיניים.

ובדיוק לכן טרחתי. יש עוד אלפי הורים כמוני שחייבים להבין: הפסיקו להילחם על מקום שלא רוצה בכם! תפסיקו להתפשר על רוחניות, תפסיקו לפגוע בחינוך הילדים והילדות שלכם. פשוט תפסיקו.

תפסיקו לשלם (שוחד של 10,000 דולרים לברסלבר-אשכנזי בישיבה חסידית ו-5,000 דולרים לבחור ספרדי בישיבה ליטאית); אם אתם בחורים ספרדים – תפסיקו להביא איתכם חבר “עילוי אשכנזי” שלמד איתכם בישיבה הקטנה, רק כדי שיסכימו לקבל אתכם לישיבה גדולה אשכנזית; ואם אתן אימהות, שלא תעזו להחליף מטפחת לפאה רק בשביל להתקבל לבתי הספר.

פשוט תעצרו. מגיע לכם מוסד שאוהב ורוצה אתכם. ובעיקר מגיע לכם מוסד שמציץ מעבר לפיגמנטים, היישר אל הנשמה.

הטור פורסם במגזין ‘משפחה’ – פסח תשפ”ד ומתפרסם כאן באדיבותם