ברגע שהילד קצת מתקשה, חמש דקות, אז יאללה, למוסד מיוחד

האם נשירה של נוער בציבור החרדי היא חינוכית, חברתית או אולי דתית? האם זה בגלל הרקע המשפחתי? מדוע אנו עומדים חסרי אונים מול היקף הנשירה?

מחקרים שונים נערכו סביב התופעה של הנוער הנושר, אך המחקר ‘מחרדים לדרכם לחרדים בדרכם’ של אהוד פראוור ממכון ירושלים למחקרי מדיניות ומכון תתיא, בהובלת ד”ר נחומי יפה – מרתק בייחודו: הוא הצליח לקבץ לשולחן אחד עשרה משולשים של הורה-מחנך-נער ובחן את ‘סיפור הנשירה’ משלש זוויות שונות: האישי, המשפחתי והחינוכי.

עורכי המחקר הצליחו לחדור ולשמוע לא רק מהנערים את סיפורם  – אלא לקבל את צידו השני של הסיפור מההורים והמחנכים שהיו מן הסתם, לא אחת, מטרות לקובלנות.

בפרק זה נתמקד בסיפורם של משפחות הנערים. כלומר, כיצד חוו משפחות הנערים את סיפור העזיבה של הנערים. כל משפחה תיוצג על ידי אחד ההורים.

ניתוח הראיונות ייערך סביב ארבעה צירים עיקריים: הציר הראשון הוא חוויית העמידה של ההורה עצמו מול הנער והניסיונות של ההורה לסייע ולתת מענה; הציר השני הוא החוויה המשפחתית, היינו, כיצד המצב השפיע על המשפחה בכללה; הציר השלישי הוא העמידה של המשפחה והנער למול הקהילה החרדית שהם משתייכים אליה; הציר הרביעי יעסוק באופן שבו המשפחה או ההורים חווים את מעמדם מול מערכת החינוך המוסדית.

אתר חרדים 10 מגיש חלקים מהמחקר הייחודי.

•

 המשפחה אל מול הנער –  ניתוח הראיונות עם הורי הנערים מלמד שני דברים עיקריים: ראשית, המשפחות מגלות הבנה והכלה לנער בתהליך הנשירה, לצד תחושת תסכול. הכלה זו נעוצה, בחלקה, בעובדת היותו של אחד או יותר מההורים ‘חוצניק’; שנית, ישנה השקעה גדולה מצד המשפחות בטיפול ובסיוע לנער
להצליח ולהתמיד בישיבה. השקעה זו כוללת זמן וכסף, בדמות אבחונים, ייעוץ, טיפולים אישיים רגשיים וכדומה.

אימו של יעקב, למשל, תיארה מצד אחד תסכול גדול סביב תהליך הנשירה של בנה, ומן הצד השני היא הצביעה על הקשר בין הסביבה שבה גדלה לבין יכולתה
להתמודד עם האתגר תוך פתיחות והכלה:

“דבר ראשון, זה קשה. קשה מאוד שהילד שלך נמצא בבית והשעמום הזה לא גורם לו לשום דבר טוב, רק מכניס לו עוד כל מיני רעיונות לראש. אתה מנסה להבין מה הבעיה, מה כל כך גרוע שם בישיבה, למה הוא לא רוצה ללכת? מנסים לדבר עם הצוות, מנסים להציע לו – ‘אולי נעשה תנאים’, ‘אולי תלך ואז יהיה לך ככה..’, מבצעים, פרסים. אבל את הילד זה לא מעניין..

“אני לא גדלתי במערכת כאן בארץ, יכול מאוד להיות שזה מה שתרם לאווירה יותר פתוחה ויותר מכילה בבית. ממילא הייתה בנו מלכתחילה איזו חריגות קטנה בנוף. אז אולי זה אִפשר לנו לקבל אותו בראש יותר פתוח ויותר מכיל ויותר מבין”.

אימו של בנימין הצביעה אף היא על הקשר בין היכרותה עם תפיסות חינוכיות אחרות ובין האופן שבו המשפחה הכילה את תהליך הנשירה של בנימין: “אנחנו חוצניקים, הראש קצת אחר מכאן. סתם למשל בבואנוס איירס [שם גדלתי] ראש הישיבה לוקח את הילדים ושם מולם מסך כדי שיראו את המונדיאל, רק שלא יסתובבו ברחוב. ופה אצלנו, אם ילד רואה מונדיאל מגרשים אותו מהישיבה. הילדים שלי מאוד סבלו… תחשוב שבעלי מברזיל ואני מארגנטינה, הילדים היו רגילים לשחק כל הזמן, ופתאום בישיבה זה טאבו, אסור להזכיר”.

אימו של שלמה, גם היא ‘חוצניקית’, סיפרה דברים דומים: “אני לא גדלתי במערכת הישראלית. אנשים יכולים לשאול מה שהם רוצים, אבל אני לא חלק מהמערכת הזאת של ‘חולצה לבנה’, ‘לא חולצה לבנה’. זה גם לא מפריע לי [..] היה לנו כלב, לברדור, ואני בכלל שונאת כלבים. אבל הילד היה צריך מישהו שיאהב אותו, שהוא ייכנס הביתה ומישהו יקפוץ לקראתו”.

בנוסף, מעדויות המשפחות עולים מאמצים גדולים מצידם לסייע לנער כמעט בכל דרך אפשרית. כך למשל תיארה אימו של יעקב: “בהתחלה זה היה עם אבחונים, ואחר כך גם עם החיידר, ניסו להגיע לקראתו. אבל בתכל’ס במסגרות הקלאסיות החרדיות אני לא רואה כל כך שיש מענה לחבר’ה שמתמודדים עם מצוקה כזאת של קשב וריכוז. לדחוף להם ריטלין זה לא תמיד עוזר. צריך עוד כל מיני דברים. אז ניסינו פה תרופה, שם אבחון, פה רב שישב איתו צמוד וניסה ללמוד אותו, ואיכשהו הוא שרד”.

אימו של יהושע תיארה גם כן מסכת של מאמצים מצד המשפחה, מאבחונים ועד ייעוץ פרטני, במטרה לעזור ליהושע לצלוח את הלימודים: “הלכנו איתו למלא טיפולים, והלכנו למלא יועצים וחיפשנו מי יכול לעזור לו כי הוא לא רצה ללמוד והוא השתולל והוא הפריע.. ואנחנו ראינו שמאוד קשה לו אבל לא ידענו מה לעשות. באיזשהו שלב, לפני כמה שנים, הלכנו לקבל ייעוץ, ואז הבנתי שכן, המעבר מארץ אחרת לארץ חדשה משפיע על הילדים. הם צריכים להתמודד עם תרבות שונה בבית ותרבות שונה בחוץ”.

אביו של יצחק העיד אף הוא על המאמצים להשאיר את בנו במסגרת החינוכית, ולצד זאת הוא הוסיף ביקורת על מערכת החינוך בישראל: “אני חושב שהמערכת לא ידעה להכיל אותו… כאילו זה ההבדל, באמת יש הבדל מאוד גדול בין פה לאנגליה. פה ברגע שהילד קצת מתקשה חמש דקות, אז יאללה צריך לשלוח אותו למוסד מיוחד… הוא לא מצא את עצמו שמה, והיה לו מאוד מאוד קשה, ובעצם אני דיברתי עם הצוות כל כך הרבה פעמים. אבל אין מה לעשות, זה היה המצב. וכל הזמן דיברתי שם עם הצוות, אמרתי ‘תנו לו להיות בשיעור שעה’, ‘תנו לו אחרי זה סדר’, ‘תנו לו חברותא, אני אשלם מה שצריך'”.

המשפחות אל מול עצמן –  החוויה של המשפחות את סיפור הנשירה. כלומר, כיצד המצב מול הנער ומערכת החינוך החרדית השפיע עליהן. נשירה של הבן מהמוסד החינוכי החרדי הקלאסי עשויה להוות נקודת משבר עבור המשפחה כולה, מאחר שהתפיסה השלטת בעולם החרדי היא שעזיבת מוסד הלימודים היא אך שלב בדרך ל’פריקת עול’ כללית, ונטישת אורח החיים החרדי כולו.

כך, למשל, סיפרה אימו של יעקב על הערעור בתפיסת ההורות שלה: “תראה, בכל הסיטואציה הזאת כהורה אתה מרגיש מעורער ואתה מרגיש איזשהו כישלון מול הילד שלך.. וכל מבט הכי קטן של השכנים אתה מפרש את זה כ’וואי, הם רואים שגם אני לא מסוגלת, הם רואים שאני לא יכולה’. אבל אני לא מרגישה כישלון מולם. למפרע, אולי היו דברים שהיינו יכולים לתקן, אבל כישלון לא הייתי אומרת”.

אימו של בנימין תיארה תחושות קשות של תסכול ואכזבה על כך שלא הצליחה לעזור לבנה: “כשאני מסתכלת בדיעבד על כל מה שהיה, אני מרגישה אכזבה שלא
מצאתי מקום בשבילו.. מה שאני עברתי, זה היה פשוט מתיש, כי אני המשכתי לשים את הילד שלי במקומות שלא עשו לו טוב לנפש. בעולם החרדי יש הרבה את הסיפור שאם אתם לא כמו כולם אז מסתכלים עליכם עקום. אני רואה את זה כאחת הטעיות הגדולות, ושילמתי עליה ביוקר”.

אימו של יהושע תיארה תחושות קשות של תסכול ואכזבה, בעיקר על כך ששמה מבטחה במוסדות החינוכיים הקלאסיים ‘בלי לשאול שאלות’. יתרה מכך, היא
מתארת כיצד עזיבתו של יהושע את המוסד החינוכי נתפסה בעיני מערכת החינוך ככישלון של המשפחה: “תראה, זה מאוד עצוב. אני חשבתי שהר’בה (-המלמד בחיידר) צודקים. שהם הכי צודקים והכי יודעים. אבל היום במבט לאחור אני חושבת שהם לא הבינו את הילד שלי. הם פגעו בו, והם היו חסרי סבלנות כלפיו, והיה לי מאוד קשה לראות את זה. הם גם לא קיבלו אותי, הם האשימו אותי כל הזמן במצב שלו”.

המשפחות אל מול הקהילה – ניתוח הראיונות שנערכו עם משפחות הנערים מלמד על מבוכה גדולה ואף על בושה מצד המשפחות מול הקהילה. כאמור, התפיסה בעולם החרדי היא שעזיבת המוסד החינוכי החרדי אינה אלא שלב בדרך לזניחת אורח החיים החרדי. ומכאן קצרה הדרך ליצירת סטיגמה שלילית על המשפחה כולה.

כך תיארה אימו של יעקב את האופן שהמשפחה חוותה את סיפור העזיבה של יעקב מול השכנים והקהילה: “השכנים מסתכלים ויכולים לגשת בבית כנסת ולהעיר ולייעץ הצעות, והשכנות יכולות לבוא ולומר ‘תעשי ככה עם הילד’, ‘אל תעשי ככה’, ‘תאמרי ככה’. ובהתחלה זה פוגע, זה מביך, זה מבייש. גם אם עושים את ההפרדה…

“לא נעים לי לעבור בתור אמא חרדית עם ילד שלבוש בחולצה צבעונית, וכל הרחוב מסתכל ‘תראו הנה הילד שעושה בעיות, הנה הילד השבאבניק, הפרחח, העבריין, המקולקל'”.

אימו של בנימין תיארה אף היא דברים דומים: “כולנו היינו מושפעים מכל הסיפור הזה. למשל בסנהדריה המורחבת, כשבנימין החליט לא לשים כובע וחליפה, הם ראו, השכנים. הוא היה הולך לתפילה עם ג’ינס וציצית וכיפה, והסתכלו עליו לא יפה, ובאו שני חרדים לדבר איתו, איך הוא לא מתבייש שאבא שלו עם זקן ארוך והוא עם ג’ינס. בגלל זה אני אומרת שזה היה טעות שעברנו לסנהדריה המורחבת, כי היינו צריכים להיות במקום שיקבלו אותו יפה. ועשינו טעויות של בעלי
תשובה גם, שלפעמים לא רואים, אומרים ‘מכת בכורות’. יש טעויות שבעלי תשובה עושים עם הילדים”.

בניגוד לאימהות של יעקב ובנימין, אימו של שלמה מספרת שלא הוטרדה כלל מה יחשבו הסביבה והקהילה על המשפחה נוכח העזיבה של שלמה את הישיבה
הקטנה לטובת ישיבה תיכונית שלומדים בה גם מקצועות חול. לדבריה, “בחוץ לארץ זה מקובל”.

ואולם, היא משתפת בסיפור מאלף, שניתן ללמוד ממנו כיצד החשש מסטיגמה עשוי להשפיע על הבחירות החינוכיות של הורים בקהילה החרדית, לעיתים בניגוד גמור לצו מצפונם: “אני לא גדלתי במערכת הישראלית. אנשים יכולים לשאול מה שהם רוצים, אבל אני לא חלק מהמערכת הזאת של ‘חולצה לבנה’, ‘לא חולצה לבנה’. זה גם לא מפריע לי. הבן הגדול שלי גר בלייקווד, ואני רציתי לשלוח את כל הילדים שלי למערכת חינוך של ישיבה בשילוב היי־סקול, אוקיי? ישיבה תיכונית. בחוץ לארץ זה הכי מקובל, תמיד התיכון הוא ישיבה. אז רציתי לשלוח את הבן הגדול לישיבה תיכונית. ואמרו לי ‘לא לא, את לא מבינה, אם תשלחי אותו לישיבה כזאת לא יקבלו את הבנות שלך לסמינר'”.

המשפחה  מול המוסדות החינוכיים, או: הזעקה לתיקון –  החוויה של המשפחות מול מערכת החינוך בעקבות סיפור הנשירה. בציר זה קשה להתעלם מהביקורת הנוקבת – שניכר שמגיעה מתוך כאב רב – שמשמיעות משפחות הנערים באשר ליחס של מערכת החינוך כלפי הנערים שאינם ‘הולכים בתלם’.

כך העידה בכאב אימו של יעקב: “לצערי הרב, נערים שמתמודדים עם בעיות קשב וריכוז ועוד כל מיני דברים כאלה, המוסדות האלה גדולים עליהם, ואין כל כך הרבה מענה מקצועי בשטח. רק כשאתה מוגדר כנער בסיכון, כבעייתי, רק אז אתה מגיע למקום מקצועי שמכיל אותך ועוטף אותך ויודע לעשות איתך תהליך. אבל עד שאתה לא שם, עד שאתה לא מחליף בגדים ל’צבעוני’, עד שאתה לא משוטט, עד שאתה לא עף מהישיבה כי הלכת לשחק כדורגל או כי תפסו אצלך סמארטפון – אתה לא מקבל את המענה המקצועי שאתה זקוק לו. וזה כואב כי אולי אפשר היה להציל את יעקב ועוד הרבה נערים כמוהו”.

אימו של שלמה, שנולדה וגדלה בארצות הברית, השמיעה מצידה ביקורת קשה על מערכת החינוך החרדית בישראל: “אני אומרת לך, אני מרגישה שאם הייתה לו את [תחושת] ההגשמה של הלימוד, את ההבנה של לימוד, אז הוא היה נשאר בישיבה עם כל החסרונות שיש בישיבה קטנה. אבל אתה יודע, 2022 s’it, אל תבואו עם שיטות חינוך של 1970 שאין משחקים, שאסור לשחק כדורסל, שאין בריכה, שאי אפשר להקשיב לישי ריבו. המערכת בארץ נוראית. המון תסכול. והם לא הולכים לשנות את זה, לא מעניין אותם לשנות. אתה יכול לעשות כמה מחקרים שאתה רוצה, לכתוב כמה שאתה רוצה בתיאוריה.. זה יעזור אולי ל־30 שניות. זו מערכת שלא יודעת לשנות את עצמה, לצערי”.

גם אביו של יצחק השמיע ביקורת דומה, הקובלת על הפער בין ההתקדמות בשיטות החינוכיות במוסדות חרדיים בקהילות חרדיות בעולם, לבין התפיסה הטוטלית והנוקשה של מערכת החינוך החרדית בישראל:

“ההסתכלות שם [בחוץ לארץ] מאוד שונה, הרבה יותר בריאה.. החבר’ה, כשבא להם ללכת לשחק כדורסל, עם מכנס קצר וטישירט – יוצאים מהישיבה והולכים ככה ברחבי העיר. אני לא אומר שכולם ככה, אבל זה לא חריג. לא מעיפים מהישיבה על זה ולא צועקים על אף אחד”.

לשיטת אביו של יצחק, המערכת לא הצליחה להתמודד עם הקשיים של בנו בדיוק בגלל התפיסה הטוטלית הזו: “אני חושב שהמערכת לא ידעה להכיל אותו. באמת יש הבדל מאוד גדול בין פה לאנגליה, פה ברגע שהילד קצת מתקשה, חמש דקות, אז יאללה צריך לשלוח אותו למוסד מיוחד. לא הבינו שאסור לחנוק את הילד, שצריך לתת לו את המרווח שלו, לתת לו את מה שהוא צריך. וזה בעצם מה שיצחק היה צריך”.

דברים ברוח דומה השמיעה גם אימו של בנימין, כאשר היא תיארה את הקושי של בנה להתמודד עם הטוטליות שדורשת הישיבה הקטנה, הדוחה ממילא כל עיסוק שאינו לימוד תורה: “בישיבה הקטנה לא נתנו להם כמעט לעשות ספורט, וכדורגל לא נתנו להם לשחק. בנימין כל שבת היה בבית [כלומר, לא נשאר שבתות בישיבה], הוא לא רצה להישאר שם. הם גם ראו שזה לא אותו ראש.. הילד מאוד היפראקטיבי, ואצלו הכול [כל האנרגיות] הלך לספורט. הוא תמיד היה
צריך ללכת, לזוז, הוא היה מאוד ספורטיבי אפילו בגיל קטן, אבל לא נתנו לו את זה שם ולא הבינו את הנפש שלו. הילד שלי לא היה צריך להגיע למקום כזה”.

חוויה דומה עלתה גם מעדותה של אימו של יהושע: “כן, מה לעשות, זה היה המצב. זו בעיה, זו מערכת שדורשת מהילדים המון. זה רק מתאים לילדים שיכולים באמת לשבת מ-8 עד 15-16 ואחר כך בגילאים יותר גדולים עד יותר מאוחר, וללמוד כל היום עד הלילה. אבל ילדים צריכים להוציא מרץ, לשחק עם כדור. אבל בישיבה אסור כדורגל. לא מרשים כי זה לא מספיק דתי. ואני ראיתי שזה מאוד קשה לילדים שלי, לא רק לבן הקטן שלי היה קשה, גם לאחים הגדולים שלו”.

•

מניתוח הראיונות עם ההורים ניתן ללמוד על מספר היבטים בסיפור הנשירה שהושפעו מצד אחד, והשפיעו מצד שני – על משפחות הנערים. ראשית, מהעדויות עולה כי לצד התסכול המובן נוכח הסיטואציה, השכילו המשפחות להכיל את סיפור העזיבה של הנער את המוסד החינוכי הקלאסי (׳הישיבה הקטנה׳).

עורכי המחקר משערים, כי הכלה זו נעוצה, ככל הנראה, בהיותן משפחות שלפחות אחד מההורים בהן הוא ‘חוצניק’, ולכן שילוב של לימודי קודש וחול או שילוב של תורה ועבודה אינו זר להן. כמו כן, בולטת גם ההשקעה מצד המשפחות – בזמן ובכסף – לטפל בנער ולסייע לו להתגבר על הקשיים ולהצליח במוסד החינוכי.

בציר השני – החוויה של המשפחות את סיפור הנשירה אל מול עצמן – מתארים הורי הנערים שרואיינו במחקר תחושות קשות של תסכול ואכזבה סביב סיפור הנשירה של הנערים. חלק כלפי עצמם, אך רובן כלפי מערכת החינוך המוסדית.

הציר השלישי עסק באופן שהמשפחות חוו את סיפור הנשירה אל מול הקהילה, שהתפיסה השלטת בה היא שעזיבת המוסד החינוכי הקלאסי אינה אלא שלב בדרך ל’פריקת עול׳ וזניחת אורח החיים החרדי, ומכאן – החשש מסטיגמה שלילית על המשפחה כולה – קצר. אף על פי ששתיים מהאימהות סיפרו כי הן זכו לקבלה ואף לעזרה מצד השכנים או הקהילה נוכח הסיטואציה – רוב ההורים שרואיינו תיארו תחושות קשות של מבוכה ובושה אל מול הקהילה, החל ממבטים מזלזלים או מאוכזבים, דרך עצות והצעות מצד שכנים או מכרים מבית הכנסת כיצד להתמודד, ועד לחשש כי אם הבן לא ילמד בישיבה קלאסית, הדבר עשוי להשפיע גם על סיכויי הקבלה של אחיותיו לסמינר יוקרתי.

במקרה הזה, נראה שהבעיה העיקרית נעוצה בכך שכל מוסד חינוכי חרדי שאינו ישיבה קלאסית מתויג מיד כישיבה שהיא ׳טיפולית׳.

בציר שעסק בחוויה של המשפחות מול מערכת החינוך החרדית, קשה להתעלם מהביקורת הנוקבת – שניכר שמגיעה מתוך כאב רב – שמשמיעות משפחות הנערים באשר להתייחסות של המוסדות החינוכיים לנערים שלא ‘הולכים בתלם’. כמעט כל ההורים שרואיינו במחקר הביעו ביקורת קשה ביחס למערכת החינוכית: החל מהתפיסה הטוטלית המבטלת כל עיסוק שאינו לימוד תורה, דרך חוסר ההכשרה המתאימה של המחנכים בישיבות ושיטות הלימוד שאינן מתאימות לתקופה הנוכחית, לדעתן, ועד לאופן ההתמודדות של הישיבות הקלאסיות עם נערים המתקשים מול הטוטליות שתובע הלימוד בישיבה הקטנה.

פרק  ראשון: זה קורה ב’משפחות הכי טובות’: הסיפור של הנוער החרדי שנושר

פרק שני: בא בחור, חוטף ג’ננה ועוזב לעיר, ושלום, נגמר הבן אדם