מדוע עומדת החברה החרדית חסרת-אונים מול היקף התופעה של הנוער הנושר? מה ‘הסיפור’ של הנער החרדי שבחר לנטוש את מוסד הלימודים הנורמטיבי אליו נשלח? האם הנשירה היא חינוכית, חברתית או אולי דתית?
מחקרים שונים נערכו סביב השאלות הקשות הללו, אך המחקר ‘מחרדים לדרכם לחרדים בדרכם’ של אהוד פראוור ממכון ירושלים למחקרי מדיניות ומכון תתיא, בהובלת ד”ר נחומי יפה – מרתק בייחודו: הוא הצליח לקבץ לשולחן אחד עשרה משולשים של הורה-מחנך-נער ובחן את ‘סיפור הנשירה’ משלש זוויות שונות: האישי, המשפחתי והחינוכי.
הוא לא רק חילץ תובנות, אולי מוכרות מידי, מהנתונים הסטטיסטיים ‘היבשים’ המאפיינים מחקרים דומים, אלא הצליח לחדור ולשמוע לא רק מהנערים את סיפורם – אלא לקבל את צידו השני של הסיפור מההורים והמחנכים שהיו מן הסתם, לא אחת, מטרות לקובלנות.
בפרק זה נתמקד בסיפורם של המחנכים, אנשים שלרוב מגיעים ממקום של שליחות אמיתית וכנה, הנדרשים להתמודד עם חניכים שלא רק נוטשים את הדרך, אלא אף מפנים אצבע מאשימה כלפי החינוך אותו הם ביקשו להנחיל להם.
אתר חרדים 10 מגיש חלקים מהמחקר הייחודי.
•
תיאור מסעם של עשרה נערים חרדים, כולם תלמידי ישיבות קטנות לשעבר – שנלכדו במעגל הנשירה, דורש גם את השגתם האותנטית של גורמים
נוספים שיש להם תפקיד חשוב בחייהם של הנערים. לכן, פרק זה יציג את נקודת מבטם של המחנכים האישיים של הנערים על תופעת הנשירה ועל
הגורמים לה.
ניתוח הראיונות מלמד על הכרת המחנכים בפער שבין הרצוי למצוי בכל הנוגע לתופעת הנשירה בקרב הנוער החרדי. אומנם, רוב ככלל המחנכים שרואיינו
במחקר הביעו הזדהות עם מערכת החינוך המוסדית ואף תלו את האחריות לנשירה בגורמים המצויים בנער עצמו, אך במקביל מדבריהם ניכרה ההבנה
שתופעת הנשירה המתרחשת אצל הנוער החרדי איננה תופעת ‘שוליים’, וכי למערכת החינוך החרדית, במתכונה הנוכחית, אין די כלים כדי להתמודד עימה.
“אלה בדרך כלל בעיות אצל הבחורים עצמם”
רבים מהמחנכים שרואיינו תולים את האחריות – כלומר, מזהים את מוצא הגורמים לנשירה – בעיקר בנערים עצמם או בסביבתם הביתית.
מניתוח הראיונות עם המחנכים של הנערים עולה, כי אף על פי שאפשר למצוא בדברי חלק מהם נימה ביקורתית ביחס להתנהלות מערכת החינוך החרדית או
לתפיסה הנורמטיבית של מערכת זו, רובם סברו כי סיפור הנשירה – כואב ככל שיהיה – הוא סיפורם של הנערים (ולעיתים גם של משפחותיהם). לתפיסתם,
המוסדות החינוכיים נוקטים פעולות שונות כדי לטפל בנער ולסייע לו באמצעים שונים, בהקשרים תוך-מוסדיים וחוץ-מוסדיים.
אומנם מדיניות ההכלה והתמיכה של המחנכים היא חזון נפרץ במערכת החינוך החרדית, אך זו מתבססת בעיקר על מסירותם ונדיבותם של המחנכים, והיא אינה אינהרנטית לתפיסת ההפעלה המערכתית. היות שכך, היא משתנה ממחנך למחנך, מנער לנער, וממוסד למוסד, והיא לוקה בחסר בשל משאבי הפניות המוגבלים של המחנכים ובשל היעדר כלים ומשאבים מערכתיים.
כך, למשל, הסביר המחנך אריה את הסיבה לעזיבתו של תלמידו אוריה: “זו לא הבעיה של המוסד, אלה בעיקר בעיות של הבחורים עצמם. המקום שלנו יחסית חם, קטן, אין שיעורים גדולים, השיעורים מגוונים, מורכבים. זו לא הבעיה. בא אליך בחור, חוטף ג’ננה ועוזב למרכז העיר, ושלום, נגמר הבן אדם. כמה שניסינו וכמה ש… אין עם מי לדבר. גם אוריה, בסוף שיעור א’, עזב”.
אריה הוסיף והדגיש, כי המוסדות החינוכיים עושים מאמצים רבים כדי להצליח ולשמור על הנערים במסגרת החינוכית: “מבחינת המדיניות של הישיבה, זה להתמודד כמה שיותר [..] שיחות אישיות, מטפלים, אבחונים, כדורים.. מנסים הכול, ממש. יד מאוד קשה על ההדק, מה שנקרא. אם הילד סך הכול בתפקוד, קשה לו אז מנסים לעבוד, אתה יודע, בעונשים, פרסים, אתגרים. אבל אוריה בסוף הלך לבד, זה לא שאנחנו שלחנו אותו”.
חיים, גם הוא מחנך ותיק בישיבה קטנה, הצטרף לדברי אריה, והעיד שהמוסד החינוכי עושה מבחינתו ככל שניתן כדי להשאיר את הנערים במסלול: “לא נראה לי שאצל המוסד שלנו היה פספוסים [כלומר, תלמידים שנשרו]. זאת אומרת בתור מוסד רגיל הוא עושה מעבר אפילו. לא מיהרו לזרוק או דברים כאלה. אנחנו באמת עוזרים ומסייעים ונותנים להם את התמיכה, כמה שאפשר במסגרת ישיבה רגילה. מה שאתה יכול לעשות בצורה פרטנית, למרות שאתה לא מורה פרטי, אז משתדלים לעשות”.
אליעזר, מחנכו של דניאל, מחנך ותיק בישיבה קטנה, טען גם הוא כי המוסדות מצידם עושים מאמצים רבים כדי להשאיר את הנער במסגרת: “אני אגיד לך את האמת, אצלנו מבחינת ההתנהלות של המקום, ילד יכול כמעט לעשות מה שהוא רוצה ואף אחד לא ידחוף אותו החוצה, ולהפך, כל הזמן יחשבו איך לעזור לו, איך להכיל. אתה מבין, כמעט אין מצב שמוציאים אצלנו תלמיד בישיבה. קודם כל מנסים הכול והכול והכול והולכים לקראתו, ו’תבוא רק פה’ ו’תבוא רק שם’… זה רק כשהילד מחליט על דעת עצמו… אם אנחנו רואים שהילד לא מתאים, אז אנחנו יוצרים קשר עם ההורים, מציעים לילד ללכת למקום אחר”.
גם המחנך אליעזר – בדומה למחנכים לפניו – תלה את הסיבות לנשירה בעיקר בגורמים הקשורים לנערים עצמם, ולא למערכת או לדרכי ההתמודדות שלה: “דניאל הוא ילד עם הפרעת קשב, וכשהוא עם התרופה אז הוא בסדר גמור. צריך לעבוד קשה, אבל הוא בסדר גמור. ומה שקרה בתחילת שיעור ב’ זה שהילד החליט על דעת עצמו להפסיק את השימוש בתרופה. כן, הוא החליט שזה לא טוב לו ושהוא לא רוצה את זה ושהוא יכול בלי זה וכולי וכולי. מכאן ואילך התחילו הבעיות. התחילו הבעיות כי הילד תכל’ס לא מתפקד מספיק טוב בלי התרופה ואז הוא מוצא את עצמו בקשיים, ואז זה גורם ללחץ נפשי”.
“כרגע אין לך אופציה לחבר׳ה שהם ברמה”
המחנכים אינם מכחישים את תופעת הנשירה או מתעלמים מצורכי הנערים. לצד תפיסתם שהמסגרת החינוכית-פדגוגית החרדית אינה צריכה להשתנות, חלק גדול מן המחנכים סבורים שיש להציע כלים נוספים בתוך הישיבות עצמן, כמו גם מסגרות אלטרנטיביות איכותיות שיאפשרו לנערים למצות את כישוריהם מחד גיסא, וישמרו מפני ‘פריקת עול’ מאידך גיסא. מסגרות אלה יספקו אלטרנטיבה שתפעל לצד הפרדיגמה המערכתית הרווחת במתכונתה כיום, אך לא יתיימרו בשום שלב להחליפה.
יצחק, מחנכו של הנער שלמה, הביע הזדהות עם קשייהם של הנערים, לצד ביקורת על מערכת החינוך החרדית: “המערכת צריכה להתאים את תוכני הלימוד שלה לתלמידים או להתאים את התלמידים לרמות של תוכני לימוד. לא ייתכן שכל הישיבות הקטנות יהיו באותה רמה לימודית וזה יתאים לכל התלמידים. זה לא ייתכן. אותה רמה של שיעורים, אותו הספק, אותה רמה של מבחנים, זה לא ייתכן… בגלל זה אני אומר לך, הם לא נשרו, ממש לא, הם פשוט היו במקום שלא התאים להם והם יצאו לחירות. אם הם מצאו את עצמם – אז הם יצאו לחירות”.
שמעון, מחנך ותיק בישיבה קטנה מזה כמעט 20 שנה, שהיה גם מחנכו של הנער יהושע, עמד על הקשר בין המסגרת הנורמטיבית של ‘עולם הישיבות הקלאסי’
לבין הקשיים שהנערים מתמודדים איתם: “קודם כול, היום הישיבות הן ענקיות, כל הישיבות הגדולות ענקיות. זה לא כמו אצלנו, שיש לך בישיבה קטנה בכל שיעור 28 בחורים, אז אתה פחות או יותר יכול לדעת מה קורה.
“בישיבות הגדולות יש 70, 80, 90 בחורים, במקרה הטוב. במקרה היותר גרוע יש גם 300. אין מי שמסתכל עליך במצב כזה. אין מצב בעולם שבחור כזה לא ילך לאיבוד”.
המחנך יוסף תיאר את הצורך לפתוח מוסדות חינוכיים נוספים לנערים שאינם מצליחים למצוא את מקומם בישיבות הקלאסיות, מתוך הבנה כי הנערים מגיעים
לישיבה עם צרכים, חלומות ושאיפות שונים: “גם בסוגים של הילדים שאתה קורא להם ‘נושר’, יש כל מיני סוגים – יש לך את זה שצריך להביא לו ישיבה של לימודי קודש כל היום, רק עם הרבה הפוגות, הרבה כדורסל וכן הלאה. יש לך את זה שצריך דברים של תעסוקה, עבודה. יש כאלה שהם ילדים מאוד איכותיים, ואם תביא להם לימודי חול טובים זה יתפוס אותם, וכדומה. כל אחד ועניינו, בהתאם לקושי ובהתאם לעניין, אבל לשים את כולם ב- one size, אז ודאי שזה לא הולך”.
המחנך אליעזר הציע לקחת את הרעיון ‘צעד אחד קדימה’ ולפתוח מוסדות שיהיו מיועדים לכתחילה לנערים שזקוקים למסגרת אחרת: “אם אתה רוצה שזה יהיה משהו ברמה, אז אתה בונה את זה לא כמשהו לנושרים אלא כמשהו מה שנקרא ‘לכתחילה’. אני חושב על זה כבר הרבה שנים, שיש מקום גם לתיכון חרדי. אל תקרא לזה אפילו ישיבה, אתה מבין, אלא ‘בית ספר תיכון חרדי’. נקודה. אבל בית ספר תיכון ברמה. כרגע אין לך אופציה [שמתאימה] לחבר׳ה ברמה”.
•
מניתוח הראיונות בפרק מתקבל הרושם שמרבית המחנכים תופסים את סיפור הנשירה כתופעה שגורמיה מצויים בעיקר בנער עצמו או בחוסר התאמתו למערכת המוסדית הקלאסית. עם זאת, נשמעת קריאה מצד המחנכים לפתח כלים נוספים בתוך הישיבות עצמן (הכשרת אנשי מקצוע טיפוליים, למשל) שיעזרו להם לסייע לנערים המתקשים להסתגל לטוטליות שדורשת מערכת החינוך החרדית – כמו גם לנסות ולפתח מוסדות נוספים, המיועדים לנערים שאינם יכולים או מעוניינים להצליח במסגרות החרדיות הקלאסיות.
בפרק הבא: זעקת המשפחות
פרק ראשון: