הנער שיושבי ה’שטיבלאך’ לא רצו ב’בקהילה’ חזר כעורך הראשי

• שלמה, אנחנו מקיימים את השיחה הזו במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. נפתח בכך שתספר תחילה על עצמך: איפה גדלת, על המשפחה שלך, איפה למדת.

נולדתי בשכונות הצפון של ירושלים, בתפר שבין קריית בעלזא לקריית צאנז. אבא היה אז אברך כולל שלמד רבנות בכולל הלכה כמסורת אבותיו. אמא עבדה במשרדי ישיבת ‘מרכז הרב’, ותקופה קצרה אחר שנולדתי, פרשה, ומאז היא עקרת המסורה כל כולה לטובת אבא והילדים. אנשי אמת, בית של הלכה עם הרבה שמחה.

מכל הצדדים – אנחנו צאצאים של גדולי תורה. מצד אבא, שושלת הרבנים של משפחת קוק. רק בשנים האחרונות גילינו גם את הייחוס החסידי – לבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב. מצד אמא, שושלת המוסר – וולאז’ין וסלבודקה. כל אירוע משפחתי בילדותי היה מפגש פסגה של גדולי הדור. המשגיח הרב שלמה וולבה, הרב של אנטוורפן הרב חיים קרייזוירט, ראש ישיבת באר יעקב הרב משה שמואל שפירא, ראש ישיבת סלבודקה הרב ברוך רוזנברג, רבה של רחובות הרב שמחה קוק, ראש הישיבה הרב אברהם יצחק קוק, וכמובן בראשם הרב של אבא – הרב אלישיב.

אבא התייתם בגיל צעיר מהוריו. אביו, רבה הנערץ של העיר רחובות, נהרג בהתנגשות עם רכבת, בגיל 42, יחד עם סבתא ושניים מילדיהם. הסבא היחיד שהיה לי, מצד אמא, היה אף הוא צדיק נשגב, הרב יצחק גרודזינסקי, שהתגורר קומה מעל הרב שטיינמן בבני ברק.

זה נשמע טוב, אבל בפועל, לא היה לי קל. הייחוס היווה במובן מסוים עול. בבחינת הכל או כלום. לא הייתי תלמיד מצטיין במיוחד בלימודים. המחנכים באותם ימים היו פחות סבלניים – זולת מחנך אחד זכור לטוב, דודי הרב אוריאל קוק. כך עברתי כמה ‘חדרים’ בירושלים ובהמשך בישיבה ברחובות, בנשיאות הדוד הרב קוק זצ”ל.

• בדרך כלל, בשלב הזה אני שואל את המרואיינים ‘איך הגעת אל עולם הכתיבה והתקשורת’. אבל במקרה שלך אני יודע מה התשובה, לפחות מהצד שלי, משום שאני זה שקלט אותך בעיתון ‘בקהילה’. בכל זאת, יהיה מעניין לדעת את התשובה לשאלה הזו – מזווית הראייה שלך.

קודם כל, אני אסיר תודה על ההזדמנות שנתת לי. גם כיום, למעלה משני עשורים אחרי, אני משתדל לצעוד בעקבותיך ולהעניק הזדמנות לצעירים הפונים אליי ומבקשים הזדמנות ראשונה בתקשורת. שני הבולטים שבהם, אגב, הם אריה ארליך, כיום עורך ‘משפחה’, שהחל לשלוח לי חומרים עוד בהיותי בגלגול הראשון ב’בקהילה’ ומיד בהמשך ערכתי אותו במגזין של ‘מרכז רבני אירופה’. השני הוא האחיין שלך, יצו פלדמן, אותו כבר קלטתי כעורך ראשי של ‘בקהילה’. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

בתחילת דרכי בתקשורת, בשנת תשס”ג, זאת לא היתה משימה פשוטה מבחינת ההיצע. היום, כל נער בעל כישורים ממוצעים המבקש להשתלב בתקשורת, יכול להתחיל בקו ‘נייעס’, במוקד חדשות, או אפילו בכתיבת סטטוסים וציוצים – וכך לצבור ניסיון ראשוני. בתקופה שלי, התקשורת היתה יותר ממוסדת. קשה היה להשתלב, בעיקר אם אתה צעיר, ועוד יותר, אם אתה צעיר מאד, כמוני. גם לא היו ממש מוסדות לימוד להכשרה מקצועית עבור העיתונאי החרדי. היה עלי להתחיל לבד, בעשר אצבעות, בלי טיפת ניסיון וללא פרוטקציות, אבל הייתי חדור מטרה.

הכרתי בחור בשם בני גרנות. הוא עבד בתחנת הרדיו ‘הקול החרדי – קול שמחה’ שהייתה אז בבעלות דודי זילברשלג. החברות איתו פתחה בפניי מיקרופון ברדיו והגשתי פה ושם תוכניות ופינות כממלא מקום. אך מעבר לקיר האולפן הפיראטי, היו ממוקמים משרדיו של העסק השני של דודי – עיתון ‘בקהילה’. זה הרבה יותר דיבר אליי. לטשתי עיניים. עד שיום אחד אזרתי אומץ וניגשתי לעורך החדשות בעיתון. זה היית אתה. נתת לי מיד – באומץ רב מצידך – משימה כבדת משקל.

זה היה יומיים לאחר הפיגוע הרצחני בקו 2, כשהאוטובוס היה בדרכו חזור מהכותל המערבי. אמרת לי: ‘שלוימי, קח כרטיסיה, תעלה על קו 2, ותשאל את הנוסעים איך זה מרגיש להם לנסוע על אותו מסלול שבו נהרגו 22 יהודים’. מיד הבנתי שזו הזדמנות פז: אם אני עושה אותה בהצלחה –  השמים הם הגבול, ואם לא – אצטרך לחשוב פעמיים אם זה המקצוע שלי…

זה לא היה קל. עליתי על האוטובוס. ניגשתי לנוסעים, עם פנקס ביד. רובם לא האמינו שנער כל-כך צעיר הוא באמת כתב בעיתון המדופלם ‘בקהילה’. הנהג ניצל את המבוכה שלי ואמר לי: ‘אסור לעיתונאי לראיין אנשים באוטובוס, אלא אם כן הוא מקבל אישור מהנהג’. לקח לי כמה שניות להבין שהוא מתעלל בי בציניות…

באותו שבוע, עם שחר יום חמישי, רצתי למכולת לקנות ‘בקהילה’. להפתעתי, גיליתי – לא פחות ולא יותר – את השם המפורש ‘שלמה קוק’ מתנוסס בעמוד השער. דפדפתי לעמוד 8, וגיליתי שהכתבה שלי מתפרסת על פני עמוד שלם.

שבוע לאחר מכן, מרן הגרי”ש אלישיב עבר ניתוח חירום בעקבות דימום בעורק ראשי. מטבע הדברים, זה הפך להיות הנושא המרכזי בעיתונות החרדית. אתה, העורך, כנראה הבנת שהייחוס שלי בבית ברחוב חנן, יאפשר לי להביא את המידע הכי מדויק והכי פנימי. וכך, במשך כמעט חודש, הבאתי כפולת עמודים שבועית בנושא. לקראת סוכות, גייס אותי העורך הראשי, בנימין ליפקין, לכתיבת חומרים במגזין העיתון, תוך הכוונה צמודה שלא אשכח לעולמים. בתקופת תוכנית ההתנתקות נשלחתי על-ידי ‘בקהילה’ לגוש קטיף והבאתי דיווחים מהשטח. הרגשתי חלק מההיסטוריה.

באותם ימים, הקימה קבוצת ‘מעריב’ את אתר אנרג’י מעריב. דיברו עליו גדולות ונצורות, הבטיחו שזה יהיה ‘המתחרה’ של ווינט הוותיק. לעורך הראשי, אמנון דנקנר ז”ל, היה רעיון גאוני: להקים ערוץ יהדות. היום זה הפך ל’מאסט’ בכל אתר חדשות, אבל אז זה היה תקדימי. הוא גייס לשורותיו את רועי שרון. רועי פנה אליי. וכך, במקביל לעבודתי ב’בקהילה’ ולימודי תקשורת ב’מכללת הדסה’, כתבתי כמה וכמה מדורים על המגזר החרדי וצברתי ניסיון.

עכשיו בבקשה תורך לספר לי ולעולם על הצד שלך במשוואה…

• למרות שחלפו יותר מ-20 שנה, תיארת את השתלשלות האירועים במדויק. אין לי מה להוסיף. באיזה גיל היית אז, כשנכנסת לעולם העיתונות?

16 וחודשיים. אגב, למיטב זכרוני, בלע”מ סירבו להנפיק לי תעודת עיתונאי, עד שמלאו לי 18 והתעודה המיוחלת הונפקה.

• מה גרם לך, בעצם, לעסוק בעיתונות?  מתי, בעצם, גילית שיש לך כישרון כתיבה וזה מה שאתה רוצה לעשות – לכתוב.

הגעתי לעיתונות מתוך אהבה עצומה למילה הכתובה וליצירה בכלל. מילדות אהבתי לשמוע רדיו ולקרוא עיתונים. כבר ב’חיידר’ היו לי שלושה תחביבים: ציירתי במחברות, שידרתי לעצמי ולחברים ושרבטתי על הכתב כל מה שאפשר דמיין. אגב, המקצוע היחיד בלימודים בו רשמתי הישגים נאים היה דקדוק. זכיתי ביכולת ביטוי גבוהה בכתב. האמת, זה ב’גֶנִים’. גדלתי במשפחת רבנים, שידעו לכתוב בצורה יוצאת דופן: סבא הרב דב כ”ץ, מחבר ספרי תנועת המוסר, בתו הסבתא הרבנית יהודית קוק שכתבה את הספרים ‘מחשבת יהודית’ ו’עיונים בסיפורי מעשיות של רבי נחמן’.

• איך הגעת, בעצם, לעריכה?

זה פשוט קרה. לאחר כמה שנים ב’בקהילה’, קיבלתי הצעה מ’קו עיתונות’. בפועל, נשאבתי שם גם לעריכה. והופ, המעסיקים שלי אהבו את התוצאה.

• אני זוכר שזה לא היה כזה פשוט. מנהל העיתון באותה תקופה החליט – לדעתי בגלל לחצים של צרי-עין – שאתה לא מתאים ל”רוח העיתון” ודרש שתעזוב. או במילים פחות מכובסות: לפטר אותך… וכך, כאשר התקבלה אז ההצעה מ’קו עיתונות’, עודדתי אותך לקבל אותה, למרות שחשבתי שמדובר בטעות מבחינת ‘בקהילה’. בהמשך, חזרנו לעבוד יחד באתר ‘בחדרי חרדים’. 

אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך… העדפתי מתחילה לדלג על הסיפור ההוא ולסלוח, א. כי עבר מספיק זמן. ב. כי גם המנהל ההוא הבין שהוא טעה… אבל אי אפשר על השאלות שלך… אז ליתר דיוק, הוא לא דרש שאעזוב. הוא פשוט רצה שאכתוב בשם עט, כי לדבריו – וליתר דיוק, לדברי האנשים שפגשו אותו בשטיבלאך – לא היה נאה להם לקרוא כתבות פרי עטו של בחור צעיר מדי, לטענתם… אני פחות אוהב שמות עט… אם אתה כותב משהו, תעמוד מאחוריו… והשאר, גם כאן, היסטוריה.

• את החזרה שלך כעבור 10 שנים אל ‘בקהילה’, כשכבר היה בבעלות אחרת, לתפקיד העורך הראשי – אני לא יכול שלא לכנות ‘סגירת מעגל מפוארת’.  זה באמת מסקרן. איך התבצע המינוי שלך לעורך הראשי? 

מטבע הדברים, בכל שלב אני שואף ליותר, אבל מעולם לא דחפתי כדי לזכות במשרה כזו או אחרת… האמנתי באמונה שלמה שכל מה שצריך לקרות, קורה. בינתיים עסקתי בעיקר במאחורי הקלעים – ערכתי ספרים, זכיתי גם להיות דובר בית הרב אלישיב במקביל לעבודתי כעורך מאחורי הקלעים ב’בחדרי חרדים’.

המתנתי בסבלנות. זה היה משא ומתן ארוך. המו”ל שרכש את העיתון, הרב אריה לייב פפר, מהצדיקים האמיתיים והבודדים בעולם התקשורת, פנה אליי שנה או שנתיים קודם המינוי בפועל. ניהלנו משא ומתן, אך זה לא הבשיל לכדי ביצוע בשל סיבות טכניות. אני המשכתי בשלי, והוא בשלו. ומדי פעם, כאשר נדרש גיבוי, סייעתי בעריכה נקודתית מרחוק. בינתיים, די בפתאומיות, פרש העורך הראשי אברהם דוב גרינבוים, ואז הרב פפר פנה אליי בשנית. הפעם בשיחת טלפון קצרה שנמשכה 8 דקות. אני זוכר את התאריך: מוצאי שבת בראשית. למחרת כבר התייצבתי במערכת, ומאז אני משתדל לעמוד על המשמר.

• מה אתה אוהב יותר – כתיבה או עריכה?

תראה, עריכה זה קצת כמו לאמץ ילד שנולד למישהו אחר. אתה יכול לשפץ פה ושם, אבל בסוף, הגנים הבסיסיים שייכים למישהו אחר, לטוב ולמוטב. כתיבה זה לגדל ילד שאתה הבאת לעולם. היצירה כולה שלך, מתחילתה ועד סופה. אך בעריכה קיים אלמנט נוסף, והוא מספק מאד: ההשפעה, הרבה יותר רחבה. כידוע, כוחו של היחיד, מוכשר ככל שיהיה, מוגבל, וכעורך, אתה לא משפיע על סדר יום אך ורק דרך מה שאתה כותב, אלא גם באמצעות שורה של כותבים ואפילו גרפיקאים הפועלים תחתיך ומבצעים את המשימות שאתה רואה לנכון לבצע.

• עריכה – ובעיקר של עורך ראשי – זה גם, מלבד בחירת הנושאים והמשימות, יצירת ‘האריזה’ כולה של המוצר: הכותרות, מה שאנחנו מכנים ‘מישנה’, התמונות, ובמידה לא פחותה גם הגרפיקה.  

אדייק את דבריך. יש אמירה יפה באנגלית: it’s all about the presentation. ובעברית: הכל תלוי בנראות. שני כותבים יכולים להביא לעיתון סיפור דומה. בסוף, השאלה איך העורך מציג אותו. וכאן יש יתרון עצום לתקשורת המודפסת. זר לא יבין זאת. בעיתונות, יש המון ניואנסים של עריכה, וזהו  תחום דינמי ההולך ומשתדרג כל הזמן. רק עיניים מקצועיות יידעו להבין זאת. אגב, המחמאה הכי גדולה היא לגלות שהמתחרים שלך משתמשים בשיטות שלך… זהו, למעשה, החותם שהניסוי שלך הצליח.

• • •

עם הגרי”ש אלישיב, אביו, הגר”ד לנדו, והראשל”צ ונשיא קזחסטאן

• אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את יתר עמיתך, סידרת שאלות…  תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

אספר לך מעשה רב, שיעיד על החוכמה המדהימה של הגרי”ש אלישיב זצ”ל בענייני העולם. ממש בתחילת דרכי, הציעו לי להיות כתב חרדים בעיתון ‘מעריב’. אודה ולא אבוש: זה היה עבורי פיתוי עצום. ניגשתי להתייעץ עם אבי-מורי שליט”א. הוא אמר לי: ‘בוא ניכנס לרב’. אמרתי, מה יזיק. אבא הציג את השאלה בפני הרב, ולהפתעתי, זה מה שהרב אמר: ‘אם הם רוצים שתהיה כתב לענייני חינוך, בריאות, או אפילו כלכלה – בשבילך זה בסדר. אבל אם הם רוצים שתהיה כתב לענייני חרדים – לא כדאי לך. הם לא מחפשים לכתוב את הדברים החיוביים על הציבור החרדי’. עד כאן לשונו.

כיום, כשאנו נחשפים השכם והערב לעלילותיהם תרתי-משמע של כמה וכמה צעירים חרדים שהצליחו להשתלב בערוצים המרכזיים ועסוקים השכם והערב בהעצמת הניכור בין חרדים לחילונים באמצעות חשיפת סיפורים מהשוליים של השוליים, ניתן לומר בפה מלא: חכם עדיף מנביא.

יש בתקשורת הכללית קו מאד ברור בכל הנוגע לחרדים. אני לא אומר שהעורכים קמים בבוקר ואומרים ‘בואו נדפוק את החרדים’. אבל הם בהחלט תאבי רייטינג. ובוודאי ישמחו לחשוף רב החשוד במע”מ, חרדית שנתפסה במעילה, פרשת סמים של תלמידי ישיבות וכן על זה הדרך – מאשר כתבה על רב שסיים את הש”ס 100 פעמים.

• מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?

אני רוצה לקוות שאני עדיין לפני השיא… זכורים לי בעיקר חשיפת פסקי-ההלכה וההתבטאויות של הגרי”ש אלישיב, שיצרו הד בתקשורת הכללית והעולמית. למשל, פרסמתי תמלילי פגישות של מנהיגים בכירים בבית הגרי”ש וכן אמירות שלו נגד חלוקת ח”י רוטל במירון, ולגבי מחלת הסרטן, כאשר הביא את דברי הגמרא והוכיח כי התפשטות המחלה בממדיה הנוראים נובעת כתוצאה מהזלזול בתלמידי חכמים.

• מהו סקופ חייך?

הסיפוק והסקופ הגדול ביותר שלי הוא לשבת לשיחה עם גדולי הדורות אשר עפר אני לכפות רגליהם. אני משתדל לעשות זאת במוספי החגים. הראשון היה הראשון לציון הרב מרדכי אליהו. בדיעבד היה זה הראיון האחרון בחייו. בחג הנוכחי, למשל, עשיתי זאת עם הרב יהושע איכנשטיין, הנחשב לאורים ותומים בהכרעות סבוכות בחינוך החרדי – והסכים, לראשונה, לשוחח עם איש תקשורת שאינו עובד ב’יתד’… למעשה, בשנים האחרונות זכיתי להביא במוספי החג של ‘בקהילה’ שיחות עם כל גדולי ישראל: ראש הישיבה הרב דב לנדו, הרב משה שטרנבוך, הרב יצחק יוסף, הרב יצחק זילברשטיין, האדמו”ר מרחמסטריווקא, הרב משה מאיה.

לחילופין יש לי סיפוק אדיר לכתוב פרופילים על דמויות בעלות שיעור קומה שחיו בדור הקודם ולא זכו לחשיפה גבוהה בשל צניעותן, לעתים בשל גורמים ‘קנאיים’ שעשו להן רצח אופי בעיתונות החרדית.

• ספר על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה העיתונאית שלך.

בזמנו, נערך טקס הוצאת ‘דיבוק’ בישיבת השלום. הייתי העיתונאי החרדי היחיד שהצליח לחדור פנימה. זה היה סיקור מצמרר במיוחד. יצאתי משם, רועד כולי.

• מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.

אני מרגיש שליחות שעה שאני מצליח לסייע במאבק מול גלגלי הביורוקרטיה. אני לא מהסס להגיש שאילתות עבור יהודים אומללים שנתקלים בקשיים מול הגופים הגדולים. רוב הסיפורים הללו נפתרים עוד בטרם פרסומם בעיתון בשל אימת הפרסום. כידוע, רבי משה פיינשטיין חידש שחובת מעשר היא לא רק בכספים, אלא גם בתוך התפקיד שאתה עושה. ואני אכן רואה זכות לעשות חסדים בתוך התפקיד.

אני נזכר במקרה שמילא אותי סיפוק: ראיינתי ל’בקהילה’ את אחד מבכירי מנתחי הלב הפרטיים בארה”ב. מי שפנה אליי היה איש-חסד שניסה בדרך זו לעזור לאדם חסר אמצעים שהיה זקוק לניתוח אצל רופא זה להצלת חייו.

הוא ביקש ממני להוסיף בכתבה – באופן חריג ונדיר – שבעצם ימים אלו, ישנם אנשים שזקוקים לניתוח אצל רופא זה להצלת חייהם, אך אין באפשרותם לממן זאת. ביום פרסום העיתון, קיבלתי טלפון מאיש-עסקים ישראלי מוכר. הכתבה נגעה לליבו, בשל סיבוך רפואי דומה, והוא שאל אם אני מכיר מישהו שזקוק לניתוח הזה. הפניתי אותו לאיש-החסד, יוזם הכתבה. בסוף השיחה, הוא העביר 300 אלף דולר, הטיס את החולה הנזקק, והציל את חייו.

• אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.

הזכות לקבל הדרכה צמודה וישירה בסיקור סוגיות פנים-חרדיות ממרן הרב אלישיב. המילים היקרות שלו מלוות אותי עד עצם היום הזה.

• תן דוגמא להדרכה כזו. 

וואי, וואי, וואי. אתה ממש רוצה לסבך אותי? אומר זאת בזהירות: זו היתה הדרכה צמודה באחת המחלוקות הגדולות שהסעירו את הציבור החרדי. ולמרות העמדה החד משמעית של פוסק הדור, שנגזרה משורת הדין ללא משוא פנים, הוא ביקש ממני להקפיד לכבד גם את הצד שלא סר למרותו. זה היה  מדהים. ראיתי את היכולת שלו לעשות את ההפרדה וגיליתי כמה שאין בו נגיעות אישיות כלל וכלל.

• כמי שעובד כבר יותר מ-20 שנה בעולם התקשורת, איזה ציון היית מעניק לתקשורת החרדית?

תקשורת מצוינת שמאתגרת בכבוד את העמיתים בתקשורת הכללית. לא רק מבחינת הסיפורים, גם מבחינת הטקסטים. העריכה, הכתיבה והגרפיקה ברמה מצוינת.

• מה אתה אוהב בתקשורת החרדית ומה אתה מתעב?

אני אוהב תקשורת חרדית שמשרתת את הקוראים החרדים. אני מתעב תקשורת חרדית שמנסה לחנך את הקוראים החרדים ולהטיף להם. ואכמ”ל.

• מי הקולגה שאתה הכי מעריך?

אוי, נו, באת לסבך אותי?

• זה התפקיד שלי…

טוב. אנסה בכל זאת. עמיתי וחברי מוטי וינשטוק. עיתונאי ברמ”ח אבריו, כותב בחסד עליון, ידען עצום בכל ענייני העולם, ועם זאת, בן תורה צנוע ובעל מידות תרומיות נפלאות.

• סיקרת את העולם הפוליטי החרדי וגם היום, כעורך, אתה לבטח מעורה מאוד בעולם הפוליטי החרדי. איזה פוליטיקאי חרדי אתה הכי מחבב?

אורי מקלב. נקודת הפתיחה המצוינת שלו היא שגדלנו באותו בית מדרש… הוא היה קרוב לרב אלישיב. הוא איש ציבור מסור, פרלמנטר מקצוען ומוערך, בזכות היכולת שלו להקשיב וללמוד כל הזמן מניסיונם של אחרים, ובד בבד – בן תורה אמיתי, שמתנהל כמעט כמו אברך ומגיע ללשכה בכנסת עם סנדוויצ’ים שהכינה לו אשתו המסורה.

•••

• בוא נדבר כעת על הספרים שלך. כמה ספרים כתבת עד היום וכמה ערכת?

תלוי על אילו ספרים אתה מדבר. שני המפורסמים שבהם הם מסדרת ‘חכמת הנפש היהודית’ במשנתו של הרב שלמה זלמן אויערבאך. התגובות לא מפסיקות לזרום. הספרים הללו שינו תפיסת חיים ליהודים רבים במצבי התמודדות לאחר משבר. אבל רוב הספרים שאני כותב, לא נמכרים בחנויות, מכיון שהם ספרי אוטוביוגרפיה פרטיים שיהודים טובים – בעיקר נכבדי קהילות יהודיות בחו”ל – מבקשים להנחיל לדורות הבאים אחריהם, ולא לקהל הרחב, ואגב, לא רק בעברית אלא גם באנגלית, ספרדית וצרפתית.

אגב, הסיפוק הגדול שלי דווקא כחבר בצוות העריכה של ספרי ההלכה במסגרת מכון ‘ציוני הלכה’.

• ספר על המכון הזה, מה אתה עושה בצוות?

המכון עוסק בתורתו של מרן הרב אלישיב, בעיקר מתוך כתבי אבי מורי ששימש אותו בהלכה במשך למעלה משני עשורים. המכון מוציא מדי שבוע עלון פופולארי מאד בשם ‘שואלין ודורשין’, וכן את סדרת ספרי ההלכה ‘ציוני הלכה’, שנחשבת לאבן יסוד בספרות ההלכה. באמת קטונתי ואיני יודע מהיכן נפלה עלי הזכות, אבל אני זוכה להגיה חלק נכבד מהחומרים בטרם רדתם לדפוס. הסיפוק גדול, כי בסוף אלה ספרים העולים על שולחן מלכים. מלכי אמת. מגדולי הדור ועד מורי ההוראה, הדיינים, האברכים והלומדים בישיבות.

• מה הסיפור שלך עם ועידת מנהיגי הדתות בקזחסטן? דומני שכל שנה אתה מגיע לשם עם הראשון לציון? בתקופה האחרונה גם קיבלת מהם ‘עיטור כבוד’.

בחסדי שמים, זכיתי בכישורים לא רק ב’תורה שבכתב’ אלא גם ב’תורה שבעל פה’. אני מנחה כנסים ואירועים בארץ ובחו”ל, בעברית ובאנגלית וגם אוהב מאד את תחום הדיפלומטיה בעיקר בתפוצות.

לפני כעשור, בהמלצת מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף, מוניתי כחבר רשמי בקונגרס מנהיגי הדתות המתקיים בקזחסטן זה למעלה מ-20 שנה, בהשתתפות מנהיגים מכל העולם. זה ה’בייבי’ של הנשיא המייסד, נזרבייב, והרעיון שלו הוא להוכיח – דווקא מתוך מדינה אסלאמית – שאפשר אחרת: המנהיגים צריכים לדבר ולהיפגש גם מבלי להסכים.

מדובר בכנס יוקרתי מאד אליו מגיעים מכל העולם, בין היתר, האפיפיור, מזכ״ל האו״ם, מנהיגי מדינות ודתות, ואף הוקם במיוחד עבור הכנס מבנה ענק ומפואר בצורת פירמידה. מדי שנה אני משתתף בכנס, ואף נואם באנגלית בשולחן העגול. אחת לשלוש שנים מגיעים הרבנים הראשיים עצמם. אני מלווה ומתרגם את דבריו של הרב יצחק יוסף. הנאומים שלו מחוללים שינוי אמיתי. הוא זוכה להערכה עצומה גם בקרב אומות העולם. יש לי זכות גדולה לשאת חן וחסד בעיניו, וכך אני זוכה לשעות מרוממות במחיצתו.

• אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

אני הצעיר עושה כבר את העשור השלישי שלי בתקשורת. הרזומה שלך להערכתי כפול משלי. עם יד על הלב, האם יש סיכוי להיגמל אי פעם מהחיידק הזה?

• זו שאלה שכמה מהמרואיינים בסדרה הזו שאלו. התשובה היא, שקשה מאוד לתלות את המקלדת. אבל מצד שני, מי רוצה בכלל להיגמל?

אני יכול להבין שעבודה לאורך שנים באותו מקום ובאותה מתכונת – כמו כל עבודה, בעצם – שוחקת. לכן, מי שחש מיצוי, יכול  להפנות את כישרון הכתיבה או העריכה ליצירת תוכן באפיקים אחרים. אני אישית כבר בעשור החמישי שלי בתקשורת, התחלתי בערך בגילך, ועשיתי כמעט הכל: כתב שטח, עורך חדשות, עורך מגזין, עורך ראשי, עיתונות מודפסת ואתרי אינטרנט.

כתבתי וערכתי גם כ-20 ספרים, ואני כנראה מתישהו אשוב אל האהבה הזו. השקת ספר, יודע כל מי שהוציא לאור, היא כמו הולדת ילד – ואני רוצה עוד הרבה ילדים כאלה…

אבל בינתיים, כל עוד אני קם בבוקר ובאמת שמח על שאני זוכה לעבוד במה שאני ממש אוהב, ועוד מקבל על זה כסף – אני אמשיך. למדתי כבר שלכל דבר הזמן שלו.