19 שנים התפללתי ביום כיפור בישיבות הגדולות, חברון גבעת מרדכי, ועטרת ישראל. 9 בראשונה, 10 בשנייה. 19 שנים עם הנוסח של רבי שלום זצ”ל, עם ה’ויאתיו’ של אלפי הצוערים, וה’נתנה תוקף’ של האברכים.
לא עוד.
השנה מצאתי את עצמי אוכל את סעודה המפסקת בחדר האוכל של קיבוץ גבע של התק”ם, בלווית עשרה מחברי – מתנדבי ארגון איילת השחר של הרב המופלא שלמה רענן. הגענו כדי לארגן את תפילות החג לאנשים שהפעם האחרונה שהם ראו בית כנסת, היתה בדיוק לפני 365 ימים, ביום כיפור. לצידנו ישבה קבוצה של קיבוצניקים שסעדו גם כן, והם הסבירו לנו, כי סעודה זו נועדה למי שצם ביום כיפור. שאר החברים יגיעו מחר בבוקר לחדר האוכל כרגיל.
משם פנינו ל’בית הכנסת’, כשאנו מצויידים בעשרות מחזורים, כיפות לבנות, וספר תורה. ידידי, הרב רייך, הסביר במילים פשוטות, מה היא תפילת כל נדרי, ומדוע אנו מברכים ‘שהחיינו’, והרב רענן הסביר לאנשים שחלקם אפילו לא מסוגלים לבטא נכון את הטקסט שבמחזור, מדוע כיפור הוא היום השמח בשנה.
איך יכולת לעזוב את ‘העצמה של ישיבה’, ועוד ישיבת ‘חברון’ על כל בוגריה, ולהגיע אל קיבוץ המנוער מכל לחלוחית של תורה, ליישוב שהבוגרים המפורסמים ביותר יצאו ממנו, הם להקת הגבעטרון? היתה התגובה הרווחת של מי ששמע לראשונה על החוויה הבלתי שגרתית שלי.
אז יום כיפור וקיבוץ? הילכו שניהם יחדיו? כן.
לראות את האשה הבלתי דתייה מעברו השני של השולחן, שלא פסקה מלדמוע כל התפילות ואז ב’לשנה הבאה בירושלים הבנויה’ התחבקה עם חברתה באושר, לנגן את ‘ונתנה תוקף’ של הגבעתרון בלחן המפורסם של יאיר רוזנבלום [אחרי נפילת החברים במלחמת יום כיפור] ולראות את כל הגברים הקשוחים של המקום שרים בחרדת קודש – פעמיים – במוסף, ושוב באמצע נעילה – למי שהחמיץ את התפילה בבוקר, כמו גם לשבת עם הרב רייך והרב רענן בליל יום כיפור ולנסות להבין בצוותא עם האגרונום ואיש הביטחון של המושב כיצד הצליח יונה להירדם בירכתי האנייה כאשר אפוקליפסה משתוללת בחוץ, ולשמוע את ‘האבינו מלכנו’ המבולבל של חלק מהחברים בתום תפילת הנעילה
אלו מחזות שישארו בי
מיום כיפורים זה, עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה.
