זה קורה ב’משפחות הכי טובות’; זה קורה אצלנו, אצל הקרובים לנו, בבית של הבוסית מהעבודה או זה של השכנים ממול. הילד, הילדה, או גם הילד וגם הילדה מתחילים ‘להתגלש’.
משעה שהאירוע רוקם עור וגידים מקבלים הנערים הללו מגוון עצום של שמות, שאינם בהכרח כינויי חיבה: נוער קצה, נוער שוליים, נוער בסיכוי, נוער בסיכון, נוער מתמודד, הבן החמישי, יורדים, ילדי רחוב, נוער ברזלים, יושבי קרנות, פרחחים, שבאבניקים, נשמות גבוהות, כלים סדוקים, ועוד.
שיעורו העצום של ‘הנוער הנושר’ החרדי (לפי נתוני משרד החינוך, היקף הנשירה במגזר החרדי גבוה יותר מפי שלושה מזה שבמגזר הכללי – 4.6% מול 1.4%), מעלים סדרה של שאלות מטרידות במיוחד: מדוע עומדת החברה החרדית חסרת אונים מול היקף התופעה? מה ‘הסיפור’ של הנער החרדי שבחר לנטוש את מוסד הלימודים הנורמטיבי אליו נשלח? מה בכלל ההגדרה המדוייקת של ‘נוער נושר’? האם הנשירה היא חינוכית, חברתית או אולי דתית? מה הוא המסלול החינוכי-מוסדי של הנער הנושר? היכן הוא שוהה כיום?
מחקרים שונים נערכו סביב השאלות הקשות הללו, אך דומה שהמחקר ‘מחרדים לדרכם לחרדים בדרכם’ של אהוד פראוור ממכון ירושלים למחקרי מדיניות ומכון תתיא, בהובלת ד”ר נחומי יפה – מרתק בייחודו: הוא הצליח לקבץ לשולחן אחד עשרה משולשים של הורה-מחנך-נער ובחן את ‘סיפור הנשירה’ משלש זוויות שונות: האישי, המשפחתי והחינוכי.
הוא לא רק חילץ תובנות, אולי מוכרות מידי, מהנתונים הסטטיסטיים ‘היבשים’ המאפיינים מחקרים דומים אלא הצליח לחדור לחדרים הכמוסים של מושאי המחקר ולשמוע לא רק מהנערים את סיפורם אולי אפילו את האשמותיהם – אלא לקבל את צידו השני של הסיפור מההורים והמחנכים שהיו מן הסתם, לא אחת, מטרות לקובלנות.
בנוסף, אולי מתוך ראייה אופטימית של מחבריו, התמקד המחקר ב’סיפורי הצלחה’, כלומר בנערים שאמנם נשרו, אך לבסוף מצאו את עצמם שבים לחברה החרדית ואפילו מגדירים את עצמם ככאלו בדרך זו או אחרת.
במילים אחרות, הם עברו את מסע הייסורים, את שביל הייאוש והריקבון, אך אז כמו קרן אור באפילה, הם מצאו את המוסד, או אולי את האיש המתאים, הנכון, והרלוונטי עבורם שהצליח לא רק ‘להעלות אותם על הדרך’, אלא אפילו להותיר אותם בחברה שממנה בחרו רק כמה שנים קודם לכן – לברוח.
המחקר כמו כל מחקר, כולל לא מעט נתונים וניתוחים אקדמאים, אך בסופו של יום הוא מספר סיפור, ואולי בכך חשיבותו המרכזית: סיפורם של ילדים הנאלצים להתמודד עם מציאות חיים מורכבת, סיפורם של הורים שמביטים בתסכול בלתי נתפס ובחוסר אונים אין סופי בהתדרדרות של הפרחים אותם גידלו, וסיפורם של המחנכים, אנשים שלרוב מגיעים ממקום של שליחות אמיתית וכנה הנדרשים להתמודד עם חניכים שלא רק נוטשים את הדרך, אלא אף מפנים אצבע מאשימה כלפי החינוך אותו ביקשו הם להנחיל.
אתר חרדים 10 מגיש חלקים מהמחקר הייחודי.
•
שאלת השאלות היא: מה הם הגורמים לעזיבה?
שבעה מתוך עשרת המרואיינים שהשתתפו במחקר – כולם תלמידים לשעבר מוסדות חינוך חרדיים קלאסיים – העידו כי הם מתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז, וחלקם אף השתמשו במונח הקליני המדויק ADHD. לצד המודעות שהפגינו הנערים ביחס לקשיים שלהם, ראוי לציין כי ההתמודדות של הנערים לא התקיימה בחלל הריק. לרוב היא לוותה במאמצי סיוע גדולים מצד ההורים, באמצעות אבחונים, ייעוץ, טיפולים פסיכולוגיים וכד’. לעיתים הסיוע עלה בעקבות הנחיה של מערכת החינוך ולעיתים מיוזמתם של ההורים.
כך תיאר יעקב (שם בדוי, כמו יתר המרואיינים) את חוויותיו בישיבה הקטנה, כנער שהתמודד עם הפרעות קשב וריכוז מגיל צעיר: “אחרי שסיימתי בתלמוד תורה חיפשתי ישיבה, ואפילו לא הייתה לי ישיבה קטנה ללכת אליה, כי לא הייתי ילד סטנדרטי. לא ישבתי, הייתי מטפס ואוהב לעשות דברים אחרים. לא הייתי לא במודעּוּת של חרדי, אבל לא הייתי בחור קלאסי. הייתי ADHD. אני זוכר שכבר מכיתה א׳ הייתי במלא אבחונים… הרגשתי שלא בא לי לשבת כל הזמן, כי בחוץ יש דברים יותר מעניינים. קלטתי את החומר מהר והתחלתי להתעסק בדברים אחרים”.
הנער יהושע תיאר חוויות דומות, הכוללות התמודדות עם הפרעות קשב וריכוז מגיל צעיר מאוד, לצד מאמצי סיוע רבים מצד הוריו ומשפחתו – בדמות אבחונים, טיפולים מסורתיים ואף טיפולים אלטרנטיביים: “כבר בחיידר ההורים היו שולחים אותי לכל מיני אנשים, טיפולים לא רפואיים, טיפולים עם משחקים כאלה, מאז שאני ילד… כל מיני עיסוקים וכל מיני אבחונים… לא אהבתי לשבת וללמוד, אף פעם לא אהבתי לשבת וללמוד. בקיצור, מה שמצאו זה שיש לי בעיות קשב. לא עניין אותי ללמוד לא בחיידר ולא בישיבה הקטנה. בחיידר לא דיברו איתי, אבל בישיבה הקטנה כל יומיים הייתי עף הביתה”.
תמונה דומה עלתה גם מתיאורים של נערים נוספים.
אריה: “כבר בחיידר הייתי ילד בעייתי, הייתי בורח כל היום. מגיל אפס היה לי בעיות שהצריכו ריטלין… לקחו אותי לאבחון כמה פעמים. ריטלין לא עזר לי ואחרי זה לקחתי משהו אחר, זה כן פיקס אותי לזמן מה…”. אברהם: “הייתה לי הפרעת קשב וזה, עד היום יש לי הפרעת קשב. לא הייתי יושב. לא הצלחתי לשבת וללמוד”. יהודה: “בכיתה ג’-ד’ התחילו בעיות של הפרעות קשב, בעיות עם המורים. האבחונים באו יותר מאוחר, אבל כבר בעיות התחילו לפני. האבחון שקיבלתי היה ADHD״.
הגורם השני שניתן לזהות מעדויות הנערים הוא היעדר הזדהות עם המסגרת הלימודית החרדית או אי־התאמה אליה. חלק מהנערים שהתראיינו למחקר תיארו יחס אמביוולנטי כלפי תפיסת העולם החינוכית החרדית השלטת בישיבות החרדיות הקלאסיות, לצד שאיפה לעסוק בפעילויות חוץ־ישיבתיות שאינן מקובלות במוסדות אלה.
במילים אחרות: נדמה שבמקרה הזה, עזיבת הנערים את המוסד החינוכי לא נבעה מקשיים לימודיים או חברתיים – אלא מחמת סירובם של הנערים להסתגל למסגרת החינוכית הנורמטיבית בישיבה הקטנה, היינו, רצונם של הנערים ללמוד או לעסוק בדברים נוספים מלבד לימוד תורה.
כך, למשל, הסביר יצחק את הגורם המרכזי לעזיבת הישיבה: “תראה, תמיד אהבתי את הישיבה, להיות עם חברים וכו’. אבל היום השלם הזה [יום לימודים ארוך] לא נותן לי חופש לדברים שאני כן אוהב לעשות. אם זה לצאת לכדורגל, אם זה שיש לי את הטלפון שלי. כל דבר קטן מסתכלים ואומרים – ‘וואי וואי’, ו’למה’ ו’כמה’ ו’איך’. לא אהבתי את זה.
“במסגרת של תלמוד התורה אתה בחמש או בשש בערב הולך הביתה, ואז יש לך כמה שעות בערב לעשות מה שאתה רוצה, לשחק קצת כדורגל וזה. בישיבה אם אתה הולך למגרש ותופסים אותך – שולחים אותך הביתה ליומיים”.
יעקב, תלמיד לשעבר בישיבה קטנה, העיד גם הוא כי כבר מגיל צעיר מאוד התקשה להזדהות עם המסגרת החינוכית החרדית ואף עם אורח החיים החרדי
ושאף לעסוק גם בדברים שאינם לימודי קודש: “בסוף, ההחלטה לצאת מהמסגרת ואפילו לא ללכת לישיבה גדולה, הייתה החלטה שלי. העולם הזה לא שייך אליי, לא מדבר אליי. מגיל אפס לא הרגשתי חרדי, זה לא היה קשור אליי. רציתי להיות שחקן כדורגל או טייס. בעניין הדתי לא הייתה לי שום בעיה, לא היה לחץ בבית על זה. אבל אני לא מרגיש חיבור, זה לא מעניין אותי, העניין החברתי מאוד עצבן אותי, שנאתי את החרדים, את הסטיגמות שלהם, איך הם מסתכלים עליך, אם אתה יוצא טיפה מהדרך – אתה לא שווה”.
באופן דומה, יהודה סיפר כי חרף בעיות הקשב שהוא סובל מהן ושהצליח לנהל אותן (באמצעות נטילת תרופות מתאימות) במהלך לימודיו בישיבה, מה שהביא
בסופו של דבר להחלטתו לעזוב את המוסד היה דווקא חוסר התאמה למסגרת הלימודית־חינוכית בישיבה, המכילה סט של מחויבויות מהתלמידים לצד דחייה
של עיסוקי חול: “הלימודים בישיבה לא הפריעו לי… מה שהפריע לי זה חוסר החופשיות, הדרישות. המחויבות בישיבה היא מאוד חזקה… לקום מוקדם בבוקר ולהיות יום שלם במקום חנוק כזה ולתת איפה שאפשר בלימודים אינטנסיביים.. זה מאוד מחייב, אני לא כל כך הסתדרתי עם זה”.
גם שלמה תיאר כיצד מגיל צעיר התקשה להזדהות עם המסגרת החינוכית החרדית, מה שמכונה בפיו ‘עולם הישיבות’: “תשמע, עולם הישיבות הוא עולם של שחור־לבן, או שאתה איתנו או שלא. ואני, הקשיים שלי היו אחרים, לא בעיות קשב. בתלמוד תורה הסתדרתי עם המסגרת, אבל בישיבה קטנה לא היה לי סיפוק, הרגשתי שאני עומד במקום. רציתי לעשות לימודים, הייתי נעול לעשות בגרות, הייתי נעול על מחשבים. בזמן הישיבה לא היה לי זמן ללמוד לבד לבגרויות, נגיד”.
הנער דניאל העיד גם הוא על הקושי שחש בהזדהות עם המסגרת החינוכית החרדית בישיבה הקטנה, שלתפיסתו אף אינה הכרחית כדי לקיים אורח חיים
חרדי: “זה לא שלא הייתי חלק. רציתי להיות שייך למשהו, ולזה אני לא שייך. יש לי המון חברים מכל צבעי הקשת, מהספקטרום של חרדים וחילונים, הכול. וגם החברים החרדים הם באמת ‘על רמה’, אבל לא רציתי להיות חלק ממקום שמסתכלים עליך ומצפים ממך להיות משהו שאתה יודע שאתה לא. לא ניסיתי לעשות דווקא, לא עשיתי פרובוקציה, אבל זה כן הפריע לי, למשל ללבוש חליפה וכובע.. לא ראיתי את זה כחלק מהדת, כמשהו שחייב לעשות. הרגשתי שיש 70 פנים לתורה, ואתה לא יכול להכריח אותי לעשות את זה”.
•
אחרי תיאור הגורמים שהביאו לנטישת הנערים את המוסד החינוכי, מתמקד המחקר המיוחד ב’תחנות’ שעברו הנערים עד שהגיעו למקום בו הם מרגישים שייכים אליו, או לכל הפחות מרגישים בנוח.
חלק זה במחקר מתאר את ׳הזמן האבוד׳, כלומר, השנים שבין עזיבת המוסד החינוכי ועד המקום שבו, בסופו של דבר, נשארו הנערים עד היום. שנים אלה כוללות חיפוש אחר מוסד חינוכי מתאים עבור הנער ומעברים תכופים בין מספר מוסדות חינוכיים. שנים אלה מלוות בזמן לא מבוטל שהנער נמצא ללא מסגרת חינוכית – לרוב בחוסר מעש בביתו, לעיתים במסגרת של עבודה חלקית כלשהי – ובכל מקרה ישנו תסכול רב נוכח הסיטואציה בקרב הנערים ובקרב בני משפחותיהם.
המחקר מציג בפירוט את מסעם של חמישה מהנערים – כפי שהוא משתקף מנקודת מבטם, והוא משרטט את ציר הזמן מרגע עזיבת המוסד החינוכי ועד הגעת הנערים אל ‘המנוחה והנחלה’, ולתאר את המעברים התכופים של הנערים בין מוסדות חינוך שונים ואת הגורמים למעברים הללו.
יעקב – מסעו של יעקב, כולל ארבע תחנות. יעקב, כפי שכבר צוין, מתמודד עם בעיות קשב וריכוז מגיל צעיר, והתקשה למצוא ישיבה קטנה מתאימה לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד תורה. התחנה הראשונה שלו הייתה ישיבה קטנה בשם ׳תורת יחיאל׳. יעקב הצליח לסיים את הישיבה הקטנה, אך בקושי רב. לדבריו, הדבר נזקף בעיקר לזכותה של המערכת, שהצליחה להכיל אותו:
״פעם אחת המשגיח תפס אותי עם טלפון, עם סמארטפון. אמרתי – ‘זה לא שלי’. קומבינה שלמה. ובשיעור ב’ המשגיח תפס אותי עם טלפון כשר, מדבר מול כל הישיבה. עד היום זכור לי שהיה מוערך בעיניי שהוא פתח את הטלפון וצעק עליי מול כולם, ואז הוציא את כולם ואמר לי ‘אין לי בעיה שיהיה לך טלפון, אבל אל תוציא אותו באמצע השיעור’. היו עוד מלא תקלים בישיבה אבל בסך הכול תמכו בי במבחנים וזה, והייתי חופשי משיעורים.. כשהייתי רוצה לצאת – הייתי יוצא”.
בסופו של דבר, יעקב עזב את הישיבה הקטנה בסוף שיעור ג׳, מבלי שנמצאה עבורו מסגרת המשך. משכך, התחנה השנייה של יעקב הייתה בית הוריו, שם שהה במשך כחצי שנה: “בזמן הזה אין לי ישיבה, לא מצליח למצוא ישיבה. עבדתי על כולם שאני לומד במכללת רש”י, שיעזבו אותי לנפשי. ואבא שלי השלים עם זה”.
התחנה השלישית של יעקב הייתה ישיבת ׳קניין דעת׳. הוא נדחף ללכת אליה בלחץ אביו, ועזב אותה כבר באותו היום: “הייתי קם בשתיים־עשרה, אחת, שתיים, יושב, קורא עיתון. אבא רצה שאלך לישיבה של חבר שלו ‘קניין דעת’. אמרתי לו יאללה, נלך נראה מה קורה שם. הלכתי, התחילו לבלבל את השכל שם – איזה רעיונות יש לך, מה החלומות שלך ואיזה קשר יש לך עם אלוקים.. מבחינתם התקבלתי אחרי הריאיון. הסתכלתי על החבר׳ה, עזרתי להם להכין ארוחת בוקר, ובאחת כבר יצאתי משם, לא התאים לי. חזרתי, אבא שלי היה מאוכזב מזה, אמרתי לו – ‘הם בטלנים שם’. ככה כמה שבועות.
“ואז אחי התקשר, אמר לי – ‘יש ישיבה טובה, לך תראה’. אמרתי לו – ‘עזוב אותי, לא מעניין אותי ישיבות’. הוא דיבר איתי, אמר לי לחשוב על זה. ואז גיסו של אחי אמר לי ‘בוא תראה את הישיבה’. השאר היסטוריה״.
התחנה הרביעית והאחרונה של יעקב היא ישיבה שהגיע אליה דרך גיסו של אחיו, ‘דרך השם’. הוא נמצא בה עד היום ומשלב לימודי קודש עם עבודה וקורסים חיצוניים: “תראה, בשנתיים הראשונות בקושי הייתי בישיבה. הייתי בא, הולך, מסתובב. הם היו חבר׳ה ממש גדולים, הם תמיד קירבו אותי, אבל לא היה לי טוב בהתחלה. רק בשנתיים האחרונות, מגיל 18 בערך, זה התחיל להשתנות. אז עשיתי קורס מדריכי רכיבה טיפולית בהרצוג, ועכשיו סיימתי קורס אילוף סוסים, זו האהבה שלי. עברתי הרבה בחמש שנים..״
יהודה – יהודה עבר שש תחנות וחמישה מוסדות לימוד. גם במקרה של יהודה נזכיר, כי לא מדובר בהתמודדות של הנער עם בעיות קשב וריכוז, אלא באי־הזדהות עם מערכת החינוך המוסדית. לא זו אף זו: מסעו של הנער יהודה התחיל עוד טרם לימודיו בישיבה הקטנה, עת התקשה למצוא ישיבה לאחר שסיים את לימודיו ב׳חיידר׳.
כך, התחנה הראשונה של יהודה הייתה ישיבה קטנה תיכונית בשם ‘נשמת התורה’: “בסוף החיידר, מרוב שהיו בעיות, הבנתי שאני לא אלך לישיבה רגילה
וחיפשתי משהו יותר מגוון. ככה הגעתי לישיבה תיכונית, ישיבה חדשה ‘נשמת התורה’. ההורים שלי חשבו שזה יותר מגוון, לומדים גם לימודי חול וזה יותר מכיל. החזקתי שם חצי שנה, אולי פחות… לקום מוקדם בבוקר ולהיות יום שלם במקום חנוק כזה ולתת איפה שאפשר בלימודים אינטנסיביים, זה מאוד מחייב, אני לא הסתדרתי עם זה”.
את הישיבה ׳נשמת התורה׳ עזב יהודה לאחר כחצי שנה, מאחר שהרגיש שהלימודים אינטנסיביים מדי עבורו, וזאת מבלי שנמצא מוסד אחר שהתאים לו. התחנה השנייה במסעו הייתה בית הוריו, שם הוא שהה מספר חודשים ללא מסגרת, במקביל לחיפוש אחר מוסד לימודים אחר. התחנה השלישית הייתה ישיבה קטנה בשם ׳נצח ישראל׳. הוא הגיע אליה עקב לחץ משפחתי, ונשאר בה כשנה, עד שהחליט לעזוב:
“הייתי כמה חודשים בבית וניסו למצוא לי מקום חדש. בסוף השנה מצאו לי מקום בישיבה קטנה ‘נצח ישראל’, ישיבה שמיועדת לנוער בסיכון. זה המקום היחיד שהיה לי ללכת. זאת ישיבה רגילה, בלי לימודי חול, יש שם ילדים עם הפרעות קשב, כאלה שלא מסתדרים במסגרות רגילות […] לא הייתי נער בסיכון, אבל כן חשבתי שאולי זה מעניין לנסות מקום יותר משוחרר. וכן, בסופו של דבר הייתי שם יותר משנה, ומאוד סבלתי. בעיקר היה לי נורא משעמם, לא עשיתי עם עצמי כלום. בתקופה שעוד הייתי לפני זה בבית נכנסתי לדיכאון קצת, ושם זה המשיך כי לא עשיתי עם עצמי כלום, וגם מבחינה חברתית לא הבנתי מה אני עושה שם בכלל”.
התחנה הרביעית של יהודה הייתה מחוץ לירושלים, בישיבת ההסדר ׳חמדה׳ בגן יבנה. הוא נשאר בה כחצי שנה, עד שהחליט לעזוב, וגם הפעם – מבלי שמצא מסגרת חלופית. על כן, התחנה החמישית של יהודה – בדומה לתחנה השנייה – הייתה שוב שהייה בבית הורים במשך מספר חודשים, ללא מסגרת חינוכית קבועה. בתקופה זו הוא הצטרף ללימודי חברותא במסגרת לא מחייבת – ישיבה ׳פתוחה׳ בשם ׳חדוותה׳ – אשר גם אותה עזב לאחר שבועות ספורים:
“הגיעה סוף השנה והחלטתי שאין סיכוי שאני ממשיך ב׳נצח ישראל׳, וחיפשתי כל הזמן מקום אחר. חשבתי לקפוץ לישיבה גדולה ולא מצאתי משהו נורמלי. ברגע האחרון מצאתי את ישיבת ׳חמדה׳, ישיבת הסדר חרדית בגן יבנה. גם שם הייתי חצי שנה בערך, וגם שם היה בערך אותו רעיון – הייתי שם בשנת מכינה שלומדים לבגרויות, אבל זה היה ברמה נמוכה, החבר’ה היו באותו סגנון של ‘נצח ישראל’ בערך. באיזשהו שלב גם שם נמאס לי והייתי בבית. ניסיתי כל מיני מסגרות פחות מחייבות כמו ‘חדוותה’ ברובע, הייתי לומד שם בבקרים כזה.. למדתי בבוקר, חברותא שעתיים. וגם שם לא החזיק כי זאת לא מסגרת, זה רק בבוקר קצת”.
התחנה השישית והאחרונה של יהודה, לאחר שנואש מלחפש ישיבה מתאימה, היתה מסגרת תורנית־מקצועית ‘פתוחה’ שאינה מחייבת: “השנה התחלתי ללמוד פעם בשבוע ‘בית הספר למוזיקה מזמור’. בינתיים הולך בסדר. אני גם עובד קצת, עשיתי רישיון נהיגה… היום אני גר ברמת שלמה, לומד בהולילנד כמה שעות ביום”.
שלמה – בדומה ליעקב, גם שלמה התמודד עם בעיות קשב וריכוז. ובדומה ליהודה, גם מסעו של שלמה כולל מעבר בין חמש ‘תחנות’ מהרגע שסיים את לימודיו ב׳חיידר׳. התחנה הראשונה הייתה ‘ישיבת מיר לצעירים’, ישיבה קטנה בשכונת מגוריו. את הישיבה החליט לעזוב בסוף שיעור ב’ מאחר שלא חש סיפוק, ומבלי שנמצאה עבורו מסגרת חלופית:
“אחרי החיידר התחלתי בישיבת מיר, ישיבה קטנה, כי זה קרוב לבית והכרתי הרבה מהשכונה שלי שהלכו לשם, הלכנו קבוצה גדולה לשם. האמת שהיה די בסדר, הצוות היה איתי בסדר לגמרי.. בשיעור א’ הייתי שם, ובשיעור ב’ כבר לא… לא היה לי סיפוק להיות במוסד משבע ורבע בבוקר עד תשע וחצי בלילה. זה לא ‘עשה’ לי את זה”.
התחנה השנייה של שלמה הייתה בית הוריו, שם הוא שהה במשך כחצי שנה, ללא מסגרת: “אני לא חושב שיש הורה שאוהב את זה שהבן שלו רואה סרטים כל הלילה. אבל הם [ההורים] לא באו להגיד לי. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא רוצה להמשיך ככה יותר. אני צריך אתגר. היה לי חבר שפתח ישיבה תיכונית־חסידית בעפולה, ‘אורט תורתך’. והיה לי עוד חבר שהכרנו כמה שנים מהתלמוד תורה, והחלטנו לעבור לשם יחד. אז עליתי על אוטובוס ונסעתי לעפולה”.
וכך, התחנה השלישית של שלמה, כשהיה בערך בן 15 וחצי, הייתה מוסד חינוכי מחוץ לירושלים – ‘ישיבת אורט עפולה’, המשלבת לימודי חול ובגרויות. שלמה למד בישיבה במשך חצי שנה, אך נאלץ לעזוב אותה שלא מיוזמתו: “הייתי שם חצי שנה עד שהישיבה נסגרה. התחלתי מגמה טכנולוגית, למדתי תכנות וניהול רשתות. אבל אז יצאנו לחופשת פורים ולא חזרנו מאז. ראש הישיבה כל הזמן דחה את הפתיחה, עוד חבר׳ה עזבו, ומ־14 בחורים נשארנו ארבעה-חמישה, והוא ביקש שלא נעזוב. הייתי חבר שלו ולא יכולתי ‘לדפוק לו ברז’, אבל ככה יצא שהייתי שנה וחצי בבית. עד גיל 17”.
התחנה הרביעית של שלמה היא בית הוריו, שם שהה במשך כשנה וחצי, ולדבריו די נהנה מהזמן הפנוי שנוצר לו: “קצת עבדתי במכולת בסידור מדפים… גם עשיתי קורס סייבר, השקעתי בתחביבים שלי…״
ואולם, בסופו של דבר, הוא חזר לחפש מסגרת, בעקבות לחץ מצד אביו, ומשום שבמקביל גם הוא עצמו חש צורך במסגרת מסודרת. כך הגיע שלמה, בגיל 18
וחצי, לתחנה החמישית והאחרונה: ישיבת ׳דרך השם׳ – ובה הוא נשאר עד היום.
שלמה תיאר כי היה מוכן להתאמץ מאוד להתקבל לישיבה זו, אף על פי שהיה צעיר בשנתיים מהגיל המקובל: “הלכתי אליו [לרב] הביתה כמה פעמים [לבקש] שיקבל אותי. הייתי צעיר בשנתיים, וטווח הגילאים היה עשרים בערך. הייתי הכי קטן, והרב לא רצה לקבל אותי. ‘ישבתי עליו חזק’ ונכנסתי לישיבה. עד היום אני שם”.
אליעזר – בדומה לכמה מן הנערים, גם מסעו של הנער אליעזר כולל ארבע תחנות שונות, אף שבשונה מרובם, אליעזר אינו מתמודד עם בעיות קשב וריכוז.
המסע של הנער אליעזר מתחיל בתחנה הראשונה: ישיבה קטנה חרדית קלאסית בשם ‘נצח ישראל’. קצת לאחר פתיחת השנה של שיעור ב׳ בישיבה, סביב גיל 14, הוא נתפס על ידי המשגיח בישיבה הקטנה מעשן סיגריה והושעה לראשונה מהמסגרת החינוכית:
“ברגע שאתה נמצא בישיבה והמוח לא בישיבה, המסלול שלך הוא אחר, אתה נכנס לתוך ערוץ ששם אתה אוטומטית מתנתק מהישיבה ואתה לא קשור אליה, והם מעיפים אותך ומחזירים אותך ושוב מעיפים. ואתה מתלבש אחרת וזה לא מתאים לישיבה.. אז הבנתי שאני מחוץ לקווים של הישיבה. אז בעצם למה לא ללכת למוסד שאני בתוך הקווים שלו? שזה המסלול של החיים שלי?”.
התחנות השנייה והשלישית של אליעזר היו סניפים של ישיבת רש”י (ישיבה ייעודית לנוער חרדי נושר (-תחילה בסניף ‘שבות עמי’ ובהמשך בסניף המרכזי של
המוסד בירושלים. בסך הכול, שהה אליעזר בערך כשנה במוסדות הלימוד של רש”י, עד שהחליט לעזוב, משום שלדבריו לא מצא שם מרחב לשילוב לימודי חול ועבודה:
“בגיל 17 וחצי ישבתי עם הרב לשיחה סופר משמעותית של שעה וחצי, ואמרתי לו: תקשיב, בגיל 22 אני רוצה להגיע למקום שבן אדם בן 30 לא הגיע. אני רוצה לימודים, עבודה, להכיר עולם, להכיר עוד נושאים ודרכים. אמרתי שאני רוצה לצאת לזה – להתחיל ללמוד, להתחיל לעבוד ולהכיר משכורת שנכנסת. אמרתי לו שאני מחפש מקום ישיבתי עם מרחב לצאת לעבוד וללימודים”.
התחנה הרביעית והאחרונה של אליעזר הייתה ישיבת ‘דרך השם’, ישיבה המאפשרת שילוב לימודים תורניים עם לימודי חול ועבודה: “ההווי כאן הוא אחר, אנחנו לומדים ועובדים… אני בלימודי מסכת, ומבחינה דתית אני מעולה. לקחתי על עצמי הגדרה שאני יהודי דתי־חרדי וגם עובד”.
בנימין – אצל בנימין התהליך התחיל בגיל צעיר מאוד, כאשר החל את לימודיו בתלמוד תורה, והוא כלל שבע תחנות ושישה מוסדות לימוד. בסוף כיתה א’ עזב בנימין את מוסד הלימודים הראשון – התחנה הראשונה – עקב החלטה משפחתית של אחיו והוריו, שחיפשו מוסד לימודים ׳פתוח׳ יותר: “אני לא באמת החלטתי לעזוב בכיתה א׳, הייתי קטן… עזבנו כי האווירה הייתה ‘אסור־אסור’. אח שלי הגדול רצה יותר פתוח, אז עברנו ל[בית ספר של] חב”ד”
התחנה השנייה של בנימין, בכיתות ב’, ג’ וד׳, הייתה במוסד לימודי־תורני של חב”ד. את המוסד הוא עזב, בסופו של דבר, מאחר שאסרו עליו לדבר על כדורגל, וכמובן שגם לשחק כדורגל (או כל ספורט אחר): “היה לי טוב שם. הייתי שם בכיתה ב’-ג’-ד’, אבל אני מאוד אוהב כדורגל והלכתי לדבר עם הרב שם… אומנם זה חב״ד אבל הוא [הרב] היה יותר סוג אחר, לא אהב כדורגל, לא אהב כלום… אז לא בדיוק הוציאו אותי, אבל אמרו להפסיק לדבר על כדורגל, אז אני יצאתי”.
התחנה השלישית הייתה תלמוד תורה ספרדי בשם ‘מאור ישראל’, שם הוא למד בכיתה ה’ ובכיתה ו’ – ואז החליט שהמסגרת נוקשה מדי עבורו. בתמיכת
הוריו הוא עבר לישיבת ‘ארץ הצבי’ בשכונת גילה בירושלים. בארץ הצבי, התחנה הרביעית, הוא נשאר שנתיים -עד שהתחיל את לימודיו במוסד החמישי במספר, בישיבה קטנה של חב”ד.
התחנה השישית של בנימין היא בית הוריו, שם הוא נשאר כשנתיים ללא מסגרת חינוכית, לאחר שהחליט לעזוב את הישיבה הקטנה של חב”ד: “בהתחלה היה בסדר, ואז הכדורגל עוד פעם.. ולא רק זה. חייבים לבוא לשם עם שחור־לבן, עם חליפה, וזה לא התאים לי.. אז עזבתי, ואחר כך נשארתי שנתיים בבית”.
התחנה השביעית והאחרונה של בנימין הייתה המסגרת שהוא נמצא בה כיום – ‘מרכז חינוכי תורני טכנולוגי’ (‘עתידך’) המשלב לימודי קודש וחול – ובה הוא
מרגיש מועצם ושייך: “לכאן אני מגיע בגלל עצמי. המסגרת הזאת שונה, היא הרבה יותר חופשית. אני אפילו לא קורא לזה ישיבה, אני קורא לזה ‘מקום ללמוד’״.
למעשה, רוב המוסדות שבנימין עבר בהם היו מוסדות ‘טיפוליים’, אשר בהגדרתם מיועדים לנערים המתמודדים עם בעיות קשב וריכוז, למרות שהוא אינו סובל מבעיות אלה. בנימין אף נשלח בגיל צעיר למוסד לנערים כמעט־עבריינים – למרות שלא הסתבך בפלילים קודם לכן. אימו סיכמה זאת כך:
“אני המשכתי לשים את הילד שלי במקומות שלא עשו לו טוב לנפש, שלא התאימו לו, כי בעולם החרדי יש הרבה את הסיפור שאם אתה לא כמו כולם, מסתכלים עליך עקום.. אנחנו עדיין מתמודדים עם טראומות שהיו לו מכל הילדּוּת במוסדות האלה”.
בפרקים הבאים: עמדת המחנכים וזעקת המשפחות