חסיד ופרוש: האיש שמייצג את הפורשים מחסידות גור פותח הכל

אחרי שנים שבהן הבחירות לעיריית בני ברק נראו כמו הסיפור הצפוי ביותר בעולם, השנה משהו השתנה. ש”ס החליטה להריץ לראשות העיר את השר אוריאל בוסו, שאמנם לא נבחר אבל קיבל מספיק קולות כדי לשקף אי-נחת משמעותית של תושבי עיר התורה והחסידות מהאופן בו עוברת השליטה בעירם מיד ליד.

בגזרת המועצה, הפתעת הבחירות הייתה רשימת ‘טובת העיר’ של עו”ד שלמה אלבוים, שזכתה למנדט אחד. בבני ברק, גם מנדט אחד למפלגה חרדית עצמאית הוא תוצאה שגורמת להרמת גבה.

עו”ד שלמה אלבוים נולד בארצות הברית למשפחה אמריקbית מזה שישה דורות. בגיל שנה הוא הגיע לארץ – אבל זה לא היה מעבר הדירה הטרנס-אטלנטי האחרון שלו. משפחתו עברה בין ארה”ב וישראל מספר פעמים, וגם עברה מעיר לעיר בישראל. הוריו בחרו לשלוח את ילדיהם למוסדות גור, ובגיל 17 הוא התארס עם נערה מהחסידות, אחיינית אשתו של הגר”ש אלתר.

“למדתי בכולל של גור ואפילו הוצאתי כמה ספרים”, הוא מספר, “אבל אחרי חמש-שש שנים בכולל גור התחלתי להרגיש שיש משהו מתחת לפני השטח שלא מוצא חן בעיניי. וכך, לפני עשרים שנה, קיבלתי החלטה לקחת את המשפחה ולצאת מגור. הייתי ממש מהראשונים שעשו את זה. עוד לפני ראש הישיבה. הבנתי שמשהו לא תקין ואמרתי שלא אגדל משפחה במקום שאני לא מאמין בו, לא אשלח ילדים למוסדות ואנהל חיים כפולים כפי שעושים אנשים רבים. בעיניי זו לא איכות חיים. אם חושפים את האמת לילדים, התוצאה היא מלחמת עולם בכל שולחן שבת. אם לא חושפים, בעצם מגדלים אותם לתוך חיים של שקר”.

אלבוים נדד בין מספר קהילות: סלונים, תולדות אברהם יצחק, ועוד. לבסוף, כשעבר לגור בבני ברק, גילה מתחת לבניין בית כנסת של חסידות אלכסנדר-ארצות הברית, ואימץ אותו כבית הכנסת שלו. “עד היום אני מתפלל שם”.

במקביל, את הילדים שלח למוסדות שמרניים במיוחד. “מאחר שכבר לא הייתה לי מסגרת קהילתית של ממש שתשמור עלי, רציתי לקחת את הקו הכי קיצוני ושלחתי את הילדים למוסדות אידיש של דושינסקיא, בעלזא ומונקאטש. אנחנו מדברים עברית בבית, אבל הילדים למדו אידיש ממש מהר”.

עזיבת החסידות אמנם לא לוותה בלהבות הזעם נוסח אלה שרדפו לימים את אנשי קהילת ‘פני מנחם’, אבל אלבוים עדיין מספר על אי נעימות לא מעטה.

“באירועים משפחתיים אתה מגיע לבית המדרש של גור ואנשים מתגודדים לראות את המשוגע שעזב. אבל בסך הכל היה לנו מזל שההורים משני הצדדים קיבלו אותנו יפה. היה שלב שבו הוצאתי את המכנסיים מהגרביים וחמי איים עלי בניתוק קשר, אבל אני אמרתי לו שאני מגיע עם כל הילדים אליו ונראה אותו לא פותח את הדלת לילד שצריך שירותים. זה הוריד את השיח הזה מהשולחן. היום, אגב, ההורים שלי ושל אשתי בחוץ גם הם”.

• אנשים מהחסידות לא שאלו למה אתה עוזב?

“מעט חברים שאלו אותי, ולהם אמרתי: ‘טוב לך איפה שאתה נמצא? אם טוב לך, למה להיכנס לזה’. אין לי אינטרס לעשות מיסיון. התחושה הייתה שאני את משפחתי הצלתי וזהו. לא רק שחייתי בשקט אלא אפילו החלטתי ביני לבין עצמי שגם אם יהיה פילוג בעתיד אני לא שם, לא קשור לזה. לראש הישיבה בשנים של ‘הגלות’ הייתה קבוצה סביבו, אבל אני לא השתייכתי אליה כי עזבתי מזמן. הייתי פוגש אותו בשמחות כדוד ולא מעבר לכך. בשלב מסוים כבר הבנתי שיש קבוצה שרוצה לצאת לדרך, ועדיין לא רציתי להצטרף כי אני במקום אחר עם המשפחה שלי. מצד שני, כן רציתי לעזור להם לזכות בחֵירות שלהם. היו לנו מפגשים כל כך סודיים שאפילו במשפחה שלי לא ידעו שאני מעורב”.

בין לבין, בגזרה המקצועית, אלבוים עבד כמה שנים כטוען רבני, ואז החליט להירשם גם ללימודי משפטים בקריה האקדמית אונו. “הייתי צריך להשלים פערים. האנגלית שלי היא בסוף אנגלית של בית, לא של אקדמיה, ובמתמטיקה בוודאי הייתי צריך לשבור את הראש. גם אוריינות הייתה אתגר, כי העברית שלי לא הייתה מדויקת.

“אבל בסופו של דבר, לבוגרי ישיבות זה אמור להיות אתגר אפשרי. השיעורים הגבוהים של הנושרים ממכינות לחרדים? אולי מי שמגיעים לשם לא באים עם מוטיבציה לימודית אלא מחפשים את עצמם, או רוצים לעשות כסף בלי להשקיע. בסוף צריך לקום מוקדם, להתאמץ, לשבת וללמוד. מי שמגיע ברצינות ומבין שאין חוכמות ואין אופציה אחרת, אמור להיות מסוגל להשלים פערים. כל מי שהכרתי שבא בראש כזה – הצליח. נכון שלא קל לעבור את בחינות הלשכה – גם אני עברתי רק בפעם השלישית. אבל מה לעשות שהיו לי אז כבר יותר מעשרה ילדים והייתי יכול להקדיש רק שבוע ללימודים למבחן…”

• איך הייתה עבורך היציאה לעולם העבודה?

“כשעזבתי את גור, כאמור, נצמדתי לקו קיצוני. גם כשהפכתי עורך דין הוספתי לעצמי גדרים מתוך ידיעה שאני נפתח עכשיו לעוד קהלים וסגנונות, ורוצה להיזהר מטשטוש גבולות. זה דבר שהייתי מציע לכל אדם בסיטואציה כזו. אם אתה יוצא לאקדמיה או לעבודה, תוסיף עוד שיעור תורה, תכוון יותר בתפילה, תלמד עוד עם הילדים שלך. צריך למלא את המצברים הרוחניים כדי שיהיה לך עוגן חזק בכל מקום”.

המאבק יוצא לדרך

הפרישה המפורסמת של תלמידי הגר”ש אלתר מחסידות גור, בשמחת תורה תש”פ, הייתה קו פרשת המים. אחריה, מצא אלבוים את עצמו מעורב עד צוואר במאבק בין הפורשים לחסידות גור.

“הייתה הכרזה בכל בתי הכנסת של גור שיש מלחמת דת נגד עוקרי דת ומי שהולך לשמחת תורה אצל ראש הישיבה יחרימו אותו. הקריאה הזו הבהירה לי שיש פה מלחמה. אנשים רוצים לצאת מהחסידות ומכריזים עליהם כעוקרי דת. מבחינתי זה היה קו אדום. הודעתי שאני נוסע לירושלים לשמחת תורה.

“כששאל אותי על כך קרוב משפחה שהוא מעורב מאוד במאבק מצד גור, אמרתי לו שלא מעניינת אותי ההתפלספות מי מנהיג גדול יותר. אני לא מוכן שיכבלו בכוח אנשים שרוצים לעזוב לקהילה אחרת. אני לא מאמין בדרך הזו. גם לילדים שלי אמרתי שאם הם רוצים ללכת לגור, זו בחירה שלהם. כשביקשו ללכת לאירועים כדי לראות את האדמו”ר מגור, תמיד לקחתי אותם.

“הוצאתי מכתב בשמי וכתבתי שמי שחושש למקום עבודתו שידע שניתן לו תמיכה משפטית. לא ידעתי אפילו על מה אני מתחייב, אבל רציתי שלא יחששו בגלל האיומים האלה. מכאן, הכל צבר תאוצה”.

• תיארתם לעצמכם את גודל המלחמה שאתם נכנסים אליה?

“יש דברים שלא הפתיעו אותנו, האלימות, למשל. השבת הידועה (-הכוונה לשבת פרשת בחוקותי תשפ”ב, שבה היו שורה של אירועי אלימות קבוצתיים נגד הפורשים) הייתה קפיצת מדרגה באמצע הדרך, אבל מתחילת הדרך היו הצקות. ילד שיוצא לרכוב על אופניים וחוטף מכות. מבוגרים שמקבלים יריקות. ונדליזם. שלושים משפחות נאלצו לעזוב את אשדוד בגלל חרם בלתי אפשרי: אם מישהו מהם עלה על אוטובוס, האוטובוס התרוקן. זה היה צפוי. מה שלא צפינו הוא הניסיון לפרק משפחות. חשבתי שציבור יהודי, חסידי ואנושי לא יכול להגיע לכזה שפל בלתי נתפס. אני יודע בלי ספקות, מחשיפה לחומר משפטי ודיווחים של פקידי סעד, על המאמצים לקחת ילדים ולהסית אותם רשמית נגד ההורים”.

• כמה משפחות מתמודדות עם זה?

“הבנים בישיבות, זה סיפור אחד. הם ממילא לא גרים אצל ההורים, הם במוסדות החסידות, אז לא אכפת לחסידות שהם יבואו לליל הסדר הביתה וישבו קפואים ובשעה מסוימת כולם יקומו ויצאו מהבית. יש כמובן מתח תמידי, וכל דבר תורה שהאבא אומר, בודקים בשם מי הוא אומר. אבל אצל הבנות המצב שונה, והיו שלוש בנות שהוציאו אותן ממש מהבתים. גם כשהבנות נשארות בבית, המצב לא פשוט כשהן שומעות כל הזמן הסתה נגד ההורים שלהן בקווים טלפוניים.

“הבעיה הקשה היא שלא תמיד ניתן להעביר את הבנות מוסד. ההורה מנסה להעביר לבית ספר כלל חסידי, והילדה פשוט לא מוכנה לעבור. אין הרבה מה לעשות, כי ההורים תמיד בדילמה עד כמה ללכת בכוח כדי לא להפסיד את הילדים לגמרי. ולפעמים הסבלנות אכן עובדת. בדיוק פגש אותי הורה שהבן שלו נשאר בגור אבל חזר לגמרי לחיק המשפחה, ליחסים תקינים ונעימים.

“הפרשייה האחרת והנרחבת יותר היא שלושת אלפים משפחות שפשוט אין להן כבר משפחה מורחבת. לא ברית, לא חתונה, לא מסיבות חנוכה משפחתיות. אם אשתי יושבת בסעודה שלישית עם אמא שלה, ובמוצאי שבת יש בר מצווה לאחיין של אשתי, אי אפשר לדבר על הבר מצווה כי אנחנו לא מוזמנים. לא האמנו שנגיע לשם. אין כבר אירועים שכל המשפחה נמצאת, וכל אירוע הופך מייגע: מי יגיע, מי לא יגיע בגלל מי שכן מגיע”.

בזירה האמריקנית, הוא מציין, הפילוג מתבטא באופן יותר מרוכך. “זה קיים גם שם, אבל האמריקנים מחונכים על תפיסה של ‘לא עושים את זה’. כמו שאתה לא יורק באמצע הרחוב, אתה לא יכול לא להזמין משפחה לשמחה, גם אם אתה שונא אותם כרגע. התחושות שם לא שונות: אנשים אומרים שהם לפעמים מגיעים לשמחה ותוהים אם לא היה עדיף להישאר בבית. אבל אני חושב שעדיף להגיע, כי בסוף זה יעבור, ומי שניתק קשר לגמרי – הרבה יותר קשה לשקם. אני את אח שלי כבר לא בטוח שאזהה ברחוב. את הילדים שלו בוודאי שלא”.

ההפגנה שקידמה את הקמפיין

• מה גרם לך להחליט להיכנס לפוליטיקה המקומית בבני ברק?

“זה יישמע מוזר, אבל הייתי בקבר של ר’ שעיה מקרעסטיר עם אשתי והבן שלי, ואחרי התפילה פתאום עלתה לי הברקה. יצאתי החוצה ואמרתי להם: ‘אני רץ למועצה’. זה אכן נראה אז לא הגיוני, וחששתי שכולם יגידו שכל מה שעשיתי היה כיח”צ לעצמי כדי לרוץ לעירייה. אבל חשבתי על כך עוד והבנתי שזה משהו שמשלים את המאבק הכללי.

“נתקלנו כל הזמן באנשים שמפחדים להגיע לאירועים בקהילת ‘פני מנחם’, במיוחד בימי חול שאפשר לצלם אותם, שמא עיריית בני ברק תיקח הקצאות שנתנה להם. לפני שלוש שנים, כשראש הישיבה נסע לארצות הברית, גור שלחו את כל הוועדה העליונה להזהיר את הרבנים שם לא לקבל אותו. ראש המשלחת היה חנוך זייברט. לנו היה ברור ששולחים אותו בתור איתות – הנה יהודי שעוד מעט יהיה ראש עיריית בני ברק, אל תסתבכו איתו. כי האמת היא שבמידה מסוימת עיריית בני ברק שולטת על כל הציבור החרדי, כי לכולם יש אינטרסים בבני ברק.

“ראינו גם, אלה מאיתנו שמתגוררים בעיר, שהעירייה לא רוצה להיתפס כמי שעוזרת לנו. עובדי עירייה הזהירו אותי לא לדבר איתם ברחוב. כשמשפחות של ‘פני מנחם’ ביקשו לרשום ילדים למוסדות חסידיים, כל ילד נדרש למסע ייסורים, כי כל המוסדות טענו לנו שגורמים בעירייה מתנגדים לזה. העירייה כמובן מכחישה, אבל זה מה ששמענו.

“החלטתי שאני הולך בכל הכוח על הריצה למועצה. אמרתי לאשתי שאם לא אקבל שום קול אולי אני קצת אכעס עליה כי היא לא הצביעה לי, אבל חוץ מזה לא אכפת לי. יש לי את החיים שלי והמשרד שלי. בשלב מסוים גם נסעתי לראש הישיבה ואמרתי לו: ‘אני רוצה שתדע שאני הולך לרוץ לעיריית בני ברק ואני לא רוצה שתשמע על זה ברחוב’. הוא אמר לי: ‘בשביל מה אתה עושה את זה? מי יצביע לך, תקבל כמה מאות קולות מקסימום?’ אבל אז הוא תפס את עצמו ואמר: ‘הרי לא באת לשאול אותי אלא לעדכן אותי. אבל בתור דוד אני מציע לך שלא תעשה את זה, כי לא תיכנס’.

“זה לא ייאש אותי, כי אני יודע שהוא לא תופס את האהדה שיש לו. אם הוא היה אומר לי שזו בעיה הלכתית, מוסרית או חסידית זה משהו אחר. אבל אם הבעיה היא שלא יצביעו לי, עם זה אתמודד”.

• אבל לא רצת רק כנציג של קהילת ‘פני מנחם’.

“יש בבני ברק רק מאתיים וכמה חברי קהילת ‘פני מנחם’. ברור שלא יכולתי לרוץ רק מטעמם. לכן רצתי בשם כל אלה שאין מי שידאג להם. הקהילות דואגות לבעיות ציבוריות, לא לאדם הקטן והצרות שלו. אז החלטתי שארחיב את הפעילות שלי גם לכך. כמו שנכנסתי לכל הסיפור של ‘פני מנחם’ כדי לעזור לאנשים לזכות בחֵירות שלהם, אני רוצה לעזור לאנשים לשמור על זכויותיהם. ככה הצהרתי, ואנשים האמינו לי, בעיקר משום שראו שאני לא מפחד.

“הצעד שכנראה הכי קידם את הקמפיין שלי היה הפגנה מתחת לבית שלי לפני שנה וחצי. סגרו את כל בני ברק, 20 אלף איש באו להפגין מתחת לבית שלי, וכתוצאה מכך לא נשאר אדם בבני ברק שלא מכיר את השם שלי. כשניסו לעשות איתי משא ומתן לקראת ההפגנה אמרתי שהתנאי הראשון שלי הוא שההפגנה תתקיים. ידעתי שהיא שווה מיליארדים. היא נתנה לי פרסום אדיר ואנשים הבינו שאפשר לסמוך עלי, שאני מוכן להיאבק במי שצריך”.

• איך אתה מתכוון לקיים את הבטחות הבחירות שלך? פניך מועדות לאופוזיציה.

“אני אכן כנראה לא אהיה בקואליציה. אני לא חושב שירשו לראש העיר להכניס אותי לקואליציה, אבל יש ועדות שאני יכול להיות חבר בהן. באופוזיציה יש לך מנופי לחץ שגורמים לאנשים לשבת איתך לשולחן ולהגיע להסכמות. נראה לי שבעירייה מבינים שאין מצב להתעלם מבקשות שאני מעלה. אני רוצה להקים פלטפורמה של פניות מתושבים, ולטפל בהן בכל דרך אפשרית. יש לי גם יותר כלים משפטיים כחבר אופוזיציה. ראשית, ברגע שאני במועצה יש לי נגישות לחומרים, אני עד למהלכים שונים ומקבל מידע שלא הייתי נחשף אליו אחרת. מנסיון עבר, צריך לשבת ליד השולחן, לראות מה קורה ולקשור קשרים.

“הדבר השני הוא זכות עמידה. כנבחר ציבור, יש לך מעמד מוכר על ידי בית המשפט להגיש עתירות ולדרוש לטפל באי סדרים. אם כי בעיניי, יותר מהתהליך המשפטי עצמו, חשיפת הדברים נותנת פתרון.

“במהלך הקמפיין שלנו דיברנו על בית כנסת שחלק מההקצאה שלו בוטל – ותוך כדי הקמפיין החזירו להם הכל. ברגע שאני כחבר מועצה מעלה שאלה, עצם החשיפה יכולה לפתור את הבעיה. קחו למשל את הנושא של תחב”צ למוסדות לימוד – למה יש קהילות שמקבלות אוטובוס ציבורי עד לחיידר, ואחרות שצריכות לשלם על הסעה פרטית יקרה?

“ברגע שאני פונה לחברת דן ומבקש לדעת מה הקריטריונים, עצם העלאת הנושא יכולה להוביל לפתרונות. כאדם פרטי לא מתייחסים אליך. עם גב של 4,000 מצביעים, היחס פשוט אחר. ואגב, מבחינת הציבור ייתכן שעדיף לא להיות בקואליציה, כי כך אני לא מחויב לאף אחד – רק לבוחרים”.

• לבני ברק יש כבר אופוזיציה פעילה בדמותו של יעקב וידר מהליכוד. יש לכם נקודת ממשק כלשהי?

“אני מאמין שיעקב וידר מאד תרם להעלאת המודעות לכך שמתרחשים בעיר דברים שלא צריכים לקרות. הוא חשף התנהלות לא תקינה וזה חשוב מאוד. אבל למרות שהרבה אנשים השתכנעו, יש בבני ברק ציבור גדול שפשוט לא יצביע לליכוד, אבל לי הם כן הצביעו. ובאמת אפשר לראות בתוצאות הבחירות שהריצה שלי לא הייתה על חשבונו, אלא הוא נכנס ובמקביל גם אני הבאתי עוד קהל. אני חושב שנשלב ידיים ונעשה עבודת קודש”.

• לבני ברק יש גם בעיות כלליות משמעותיות, העדר משמר אזרחי, בנייה בלתי חוקית ועוד. אלה דברים שאתה מתכנן לטפל בהם?

“אני לא יכול לומר שאעשה הכל. אני מבין שיש דירוג של דחיפות. אני רוצה להתייחס למה שמציק לתושבים. מכת החולדות, למשל, זה דבר שמציק לתושבים, אז בוודאי שאם העירייה לא תפתור אותה, אטפל בכך בכל כלי אפשרי. אבל יש דברים שלרוב האנשים לא אכפת מהם – בנייה לא חוקית, למשל. אני לא מרגיש שאני אמור לדאוג למה שלא עומד בראש מעייניהם של התושבים. אני מקשיב לשטח, ואטפל איפה שאנשים דורשים את ההתערבות”.