בין סוגות הספרות הישראלית הענפה מצויים גם שני ז’אנרים המוכרים פחות לקורא הישראלי החילוני, אך מהווים חומר בסיס לקבוצה החרדית: הספרות החרדית, וספרות המחשבה התורנית.
הספרים הללו החלו אולי עם סיפוריו הראשונים של הרב מאיר להמן במאה ה-19 והגיעו דרך כותריו של הרב דוד זריצקי, הרב בן ציון פירר, עד לספריהם של שמואל ארגמן, מאיר ברעם, לאה פריד, שרה קיסנר, מנוחה פוקס, ומנוחה בקרמן לילדי של שנות השמונים.
מאוחר יותר, היו אלו המותחנים: חיים גרינבוים, מ. ארבל, א. אונגר, צ. אדלר, נ. גרשונוביץ, ח. אליאב, וספרות נשית חרדית עכשווית כמו זו של נעמי צוובנר, חוה רוזנברג, חיה הרצברג, יהודית פריינד, מאיה קינן, אסתי קווין, ואסתר טוקר (ויסלחו לי אלו ששכחתי את שמם מהעדר עדכניות הנעוצה בי). את הספרים הללו, לא תוכלו להשיג בצומת ספרים או בסניף הקרוב של סטימצקי, אבל הם נמצאים בכל ספריית בית יעקב שכונתית, ועל כל מדף בבית חרדי.
גם ספרות המוסר והמחשבה, החלו לתפוס את מקומם בקרב צעירי המגזר, ומה שהיה מכונה פעם בשם בעל הקונוטציה הדתית לאומית – ‘מחשבת ישראל’ היה ללחם חוקם של רבים מבוגרי החברה החרדית.
בפיגור מסוים (משבוע הספר שחל בעיצומם של ימי המלחמה), אך טוב מאוחר וכו’, החלטנו לפנות אל קבוצה של אמנים, סופרים, ואנשי ציבור ולשאול אותם: מה הוא ה’ספר’ שלכם?
התשובה לשאלה מן הסוג הזה אינה יכולה להיות חד-משמעית. שכן היא תלויית זמן, מקום, ומצב רוח. שמות הספרים עשויים להשתנות מידי פעם, וספר ממנו התרגשנו כשהיינו נערים, עשוי להיראות חסר חשיבות ותפל בעינינו כיום.
ובכל זאת, יש בה ללמד על תפיסתם של הנשאלים. הראשון ברשימה היה עורך הדין המוכר, הרב דב הלברטל, בעל החשיבה המקורית שכפר במושג אותו ביקשנו לחקור: ספרות חרדית.
עורך הדין הרב דב הלברטל: אין ספרות חרדית טובה
לדעתי לא קיימת ספרות חרדית. לא יכולה לצמוח ספרות חרדית טובה. הספרות של היום היא דלת קלוריות – אין בה גדלות. כדי להיות סופר אתה צריך להיות אדם גדול, וכדי להיות אדם גדול אתה מוכרח לישא אתך מטען רוחני, אתה צריך להיות הטוב ביותר. הטובים ביותר בציבוריות החרדית, אינם סופרים. הם עוסקים בכתיבה תורנית, ויש הבדל מהותי בין כתיבה תורנית לספרות. היו אנשים גדולים שכתבו פילוסופיה, שירה, כמו הרמב”ם וגדולי ספרד, אך הם צמחו בסביבה אחרת וצריך לזכור גם שהם קלטו לא מעט מאומות העולם.
כמו שלא ניתן להפוך לרופא מתוך לימוד ההלכה ושקיעות בעומקה של סוגיא, כך לא ניתן לצמוח כסופר מן הלימוד. כדי להיות סופר אתה צריך אינטראקציה עם ענקי רוח מעמים אחרים, מתחומים אחרים, ועולם ההלכה מעולם לא עודד פנייה לעיסוק כזה, כנראה בגלל שהוא כרוך בביטול תורה. יש כאן פרדוקס שאינו יכול להגיע לפתרונו, שכן אדם יוכל להפוך לסופר גדול רק אם הוא יצא מתוך המחנה החרדי.
הזמר והיוצר יעקב שוואקי: אתהלך
מלבד הלימוד הקבוע בסדר הדף היומי ומפרשיו, אני מחפש בדרך כלל ספרי מוסר של הדורות האחרונים. לאחרונה התוודעתי לספר המיוחד “אתהלך” של הסופר אהרן מרגלית. זה ספר מאוד חזק שרואים איך בן אדם מתמודד בצורה מדהימה עם כל הצרות והסבל שהוא עובר. מאז שהספר יצא במהדורה באנגלית, אנחנו קוראים בו כל המשפחה ומאוד מתחזקים.
הסופר יאיר וינשטוק: רבי אשר מפרי תלמידיו
למרות שאיני אובייקטיבי אני מאד אוהב את הספר ‘רבי אשר מפי תלמידיו’ [פרי עטי]. זהו סיפור חיים לא קונוונציונאלי לחלוטין. צדיק אבל חבר. איש מופת אבל גם מנקה בתים של אומללים. האיש שהפך את תפיסת המחשבה של דור שלם ולימד אותם לראות את הזולת.
קריאה בספר ר’ אשר שינתה את עולמם הפנימי של רבבות. הוא היה האוזן הקשת של מאות אלפי אנשים במצוקה והעניק להם את כל ליבו. אם הייתי צריך לבחור את האדם שהשפיע ומשפיע היום על רבבות – הוא האיש!
הזמר והיוצר ברוך לוין: שפתי חיים
הספר אליו אני מתחבר ביותר הוא “שפתי חיים” של הרב חיים פרידלנדר זצ”ל, הוא היה משגיח ומנהל רוחני בישיבת פוניבז’, ולפני כל חג כמו גם לפני הימים הנוראים, כאשר אני רוצה לקבל טעם והרגשה אמיתית על ענייני החג והמצוות הקשורות בו, אני פותח את הספר הזה הנותן משמעות אמיתית לכל דבר ודבר.
הסופרת שרה קיסנר: אחרי במדבר
עלי להודות שאני ממש אוהבת ספרים ובנערותי לא יכולתי להפסיק לקרוא ולהניח את הספר מידי טרם שהגעתי לסיום המילה האחרונה על כריכתו האחורית.
הספרים שאהבתי – התחלקו לפי תקופות: היתה תקופה של ספרי חבורות למיניהם. והיתה תקופת ספרי הרב ליהמן. היתה תקופה של ספרי השואה והיתה תקופה של כל כרכי “ילקוט מעם לועז”
אני אוהבת מאד לקרוא ספרי התמודדות ולאחרונה ספרי ביוגרפיה על דמויות של רבנים ואף משתתפת בכתיבתם ועריכתם. לאחרונה הייתי שותפה בספר-“אחרי במדבר” על הרב יששכר מאיר זצ”ל ראש ישיבת הנגב. וממקימי עולם התורה בדרום. זה הוא מסמך עוצמתי על אדם בעל שיעור קומה שהיה חי כאן עימנו בדורינו. ומומלץ לקראו.
האמן והיוצר ישי לפידות: הספרים שלי
אין לי את הספר שלי – את הספר המיוחד שלי. יש לי את הספרים שלי! אין לי את ה-ספר שלי, יש לי את ארון הספרים שלי. זה שבחדרי, זה שבראשי. כי הספרים הם המזון התרבותי האמיתי שלי. מהם ניזונים חיי, מחשבותיי, עבודתי, אפילו חלומותי.
כי ספר זה לא רק כריכה מבהיקה ודפים משורבטים. ספר טוב הוא לא רק סיפור או מעשייה. ספר הוא מסע מרתק בראשו של הסופר, של הכותב, ויחד אתו אתה חווה את אשר עבר עליו בתקופה כזו או אחרת. עצובה או מאושרת, קלה או מתאמצת..
ספר הוא סוג של ‘העברת תרבות’ ממוחו הקודח של הכותב אל ההבנה והתובנה שלך. ובאין תמונה מרצדת ומעברים ויזואליים מהירים כבסרט, נינוחה היא הדעת לקלוט לתוכה את כל העומק והרבדים הרבים הנפרשים שם. ועוד לא דיברנו על יופיה של השפה, על ההומור והשנינות, על העלילה והדרמה שרק דמיונך הפורה מסוגל לבנות מהמילים והדמויות.
ספר הוא חבר טוב ונאמן. במיוחד ספר שאפשר לחזור אליו שוב ושוב. ‘ללמוד’ אותו… אין לי את הספר האחד שלי, סיפור חיי מורכב מספרים הרבה. ספרי חיי.
שמואל חיים פפנהיים: ההתנגדות היהודית לציונות
כעמית במכון מנדל למנהיגות השתתפתי עם חבורה של תלמידי חכמים וראשי כוללים בסדרה של שלושה הרצאות ‘יחידת מחשבת החינוך’, אותה הוביל פרופ’ יונתן (ג’וני) כהן המומחה בנקודות ההשקה שבין מחשבת ישראל לבין מערכת החינוך הישראלית, ודיבר על כללי משחק בשיטות. ההרצאה הראשונה היה על שיטת הרמב”ם – מיימונידעס, והבאים אחריו, להבדיל, עסקו בגישה החינוכית של ג’ון דיואי ובהגותו החינוכית של מרטין בובר.
זה הביא אותי לקבוע שיעור הגותי פילוסופי בספר “שמונה פרקים להרמב”ם” עם סבי הגדול שליט”א. הכנתי את עצמי לשיעור עם ה”ספר” לפי נוסח אבן תבון עם הקדמת ביאור ועיונים “בכל דרכיך דעהו”, המשלים את דברי הרמב”ם בהלכות דעות, בספר הכוזרי ובשאר ספריו, ועוד ביאורים ממהרי”ל וספרי היראה; הארכנו בשיעור עם תובנות מושכלות ומסורתיות אשר ספג סבי-מורי ממורשת אבותיו ורבותיו המגוונים, העתקתם לחיבור מיוחד וחזרה שוב ושוב.
ספר אחר עליו רציתי לכתוב הוא “ההתנגדות היהודית לציונות” – תולדות המאבק הנמשך של פרופ’ יעקב ראבקין מהאוניברסיטה במונטריאול, העושה צדק לעובדה ההיסטורית והוא מוכיח כלפי העולם כולו, בשיטת הוכחה ומחקר אקדמאי, שמרבית היהודים, ורוב מוחץ של רבנים, אורתודוקסים ורפורמים כאחת, גינו את הציונות החל מראשיתה. הם החשיבו את האידיאולוגיה החדשה כאיום רציני על הישרדותם הרוחנית והגשמית של היהודים, והספר מסביר את הסיבות להתנגדות אשר בחלקו שככה, אך מסרבת בעקשנות להיעלם כליל.
הזמר והיוצר חיים ישראל : אברהם יגל
לפני שנה וחודשיים קיבלתי הודעת טקסט מהזמר והיוצר ידידי אבי בן ישראל המבשר על הוצאת ספר שירים. בליבי אמרתי אולי זה עוד שירון/ספרון. לשמחתי היקרה התבדיתי.
ספר השירים אברהם יגל מושקע ברמה מאוד גבוהה עם שירים ישנים לצד חדשים, ופיוטי עדות. למעלה מ-1000 שירים אשר לא נס ליחם. אין לי ספק שזה החזיר את השירה לשולחן השבת שלי ושל עם ישראל כולו.
מומלץ בכל בית ולמתנת מזכרת באירועים ושמחות.
העיתונאית והסופרת רוני שוב: ניסים שבכל יום
בתור אחת שנוסטלגיה היא שמה האמצעי, הבקשה לחזור לעבר כדי להעלות ממנו את ספרי ילדותי האהובים היא כיף אמיתי. הבעיה היא שביקשו ספר ילדים חרדי, ואני, בת למשפחה חרדית ויראת שמים, גדלתי על אן שרלי, ילדי רב החובל גרנט, ובית קטן בערבה. השם ירחם, אני יודעת. ובכל זאת, אם מתעקשים, אני זוכרת בחיבה את ספרה של יוכבד סגל ‘ניסים שבכל יום’. זה היה ספר מנוקד ובו סיפורים על השגחה פרטית כתובים בחן כובש ומאוירים בעטה הקליל של בינה גבירץ.
לצערי הספר אבד עם השנים, אבל אני עדיין זוכרת את הסיפור על הבחור שהפסיד את האוטובוס כי רצה לשמוע את החזן קוורטין וניצל מתאונה, ובצורה מטושטשת יותר את הסיפור על ההפגזה שהחטיאה. שמעתי כי לאחרונה הוציאה הוצאת ‘יפה נוף’ את הספר בהוצאה מחודשת. לא יעזור – אצלי הוא צרוב בלב עם כריכה ירוקה כהה ודפים מהוהים משימוש. חלק מילדות אותה אי אפשר להוציא לאור פעם נוספת.
הזמרת שרון רוטר: בודדה במערכה
כבר בתור ילדה הייתי תולעת ספרים. כשכל הילדים שיחקו בחוץ או ראו טלוויזיה אני הייתי גומעת סדרות שלמות של ספרים אחת אחרי השנייה.
בשנים האחרונות, כנראה בעקבות תהליך החזרה בתשובה והצורך לברור כל הזמן בין טוב לרע, הבחנתי שההתמודדות עם קריאת ספרי פרוזה משפיעה עלי אחרת מבעבר.
הדיוק שנצרך ממני בתור חוזרת בתשובה שב לדפוק על חלוני כרוצה לומר “שימי לב למהות של החומר שאת צורכת ולהשפעות שלו עלייך”.
ואכן התקופה ארוכה התקשיתי למצוא ספרי פרוזה שעוסקים בקודש והם נקיים מסילופים ומהגזמות, מתיאורי תאווה או דם, ובמיוחד מכאלו שבסוף הקריאה נשארת לי ארומה של טעם וריח טובים שמלווה אותי ללילה ולחלומות פז.
עד שיום אחד נתקלתי בספריה של אורנה ברודמן ואחרי ששמתי ידי על “בודדה במערכה” ידעתי שמצאתי את מבוקשי.
מייד קראתי גם את שאר ספריה “היינו כחולמים” ו”מלכה בעל כורחה”. כולם ללא יוצא מן הכלל מתארים תקופות בהיסטוריה של עם ישראל. ברודמן הצליחה לגרום לי לדמיין את התקופה ולא להתפשר על הדיוק בפרטים ובהלכות, כשהיא שומרת על כשרות הספר מבלי לפגום בסיפור הסוחף.
אני מתפללת שאזכה בשנה החדשה להידבק רק בקדושה, להשיל את הקליפות של ההבלים ולהמשיך להזדכך מבלי לוותר על אחת ההנאות הגדולות בחיי- על הקריאה.
העיתונאית ציפי ירום: אשר סחפה הרוח
קראתי אותו בשקיקה שבוע אחר שבוע, כאשר נארג בהמשכים ב”יתד נאמן”. אחר כך, כשיצא לאור, שמחתי לקרוא אותו שוב ושוב, לעקוב אחר היריעה השלמה בבת אחת. נסחפתי עם קורותיו של אליאס, נער יהודי קט מארגנטינה של שנות החונטה הצבאית הנודעת לשמצה, אשר מאבד בו זמנית את אמו ואת אביו, ונותר לבדו עם סבו. כחובבת הסטוריה וסיפורים מבוססי היסטוריה.
היתה זו עבורי הפעם הראשונה בה נחשפתי לסיפורה של הקהילה היהודית אשר סבלה באופן יוצא דופן תחת אותו שלטון מרושע. הספר כתוב בלשון ציורית ונוגעת ללב, ולוקח את הקורא אל מחוזות רחוקים, כאשר הנער מגלה את דרכו גם בין האינדיאנים של דרום אמריקה. 17 שנה אחרי צאתו לאור, הוא עדיין ה-ספר בשבילי.
הזמר והיוצר אבי בן ישראל: ומתוק האור
אחד הספרים שנמצאים בשידה שלייד מיטתי הוא הספר ‘ומתוק האור’ של הרב שלמה לוינשטין. ספר זה גדוש באוצרות חכמה על פרשיות השבוע והמועדים מתובל בסיפורים מגדולי הדורות עם הרבה מוסר השכל קליל לקריאה וקל להבנה
הרב מיכי יוספי: ציוני דרך
הספר שאהבתי מאד, הוא “ציוני דרך” של הרב ריסקין מאפרת. מצאתי את עצמי לפחות חמש פעמים במהלך הקריאה מזיל דמעה.
בספר מופיע תיאור צמיחה והתפתחות של נער יהודי אמריקאי עם קשר קלוש למקורות, המתעורר לאהבת התורה דרך הסבתא הלמדנית השומרת על מורשת בית אבא בסביבה מנוכרת למסורת. הסבתא מצאה את נכדה המסור כלי ראוי להנחיל לו את מורשת התלמוד שהביאה עימה מליטא. במהלך הספר מוצא הנער את דרכו אל מרכז ההשפעה של ההיסטוריה היהודית המתהווה עם מפגשים מרגשים ומחכימים עם דמויות המופת של הדור.
חווית הקריאה הייתה כזו, שכמו בתסמונת מגלי האור ניסתי להעביר את התלהבותי ואת המלצת הקריאה, לכל מי שליבו היה פתוח להיענות לה.
בגירסה האנגלית נקרא הספר “סיפורים שסיפרתי לנכדי”, אך באמת בספר ישנו משהו מעבר לכך. אלו “ציוני דרך” בתקומת עמנו, ציונים המאירים ומכוונים לצאת אל מעבר לתודעה הפרטית ושואפים אל נתינה והשפעה מעבר לאופק הקרוב.
הסופרת אביגיל מייזליק: הכל לאדון הכל
ספרים רבים אהובים עלי, אבל הספר שהיה מאד משמעותי עבורי היה – הכל לאדון הכל [רוחמה שיין]. זה היה בראש השנה הראשון שלי כבעלת תשובה, הייתי מאד בלחץ מהיום וקדושתו, ומזה שאסור לחשוב מחשבות רעות וכו’, הרבנית אמרה לי פשוט לקחת ספר טוב ולקרוא.
במשך כל החג נסחפתי עמוק לתוך הספר, התרשמתי עמוקות מהחיים המיוחדים שנחשפו בפני והרגשתי שהוא פותח בפני דלת נוספה בכניסה לעולם החרדי. מאז ועד היום קראתי אותו כבר פעמים רבות וקיבלתי ממנו המון בכל פעם שקראתי אותו.
הזמר שמחה ליינר: טעמי המנהגים ומקורי הדינים
אני נהנה מאוד בזמני החופשי לקרוא את הספר “טעמי המנהגים ומקורי הדינים” – אוצר חדושי דינים וטעמים של כל מנהגי ישראל, אשר כתב הגאון הרב אברהם יצחק שפרלינג זצ”ל. אפשר ללמוד מזה את משמעות הדברים שאנו כיהודים שומרי תורה ומצוות עושים מידי יום ביומו. זה גם נותן ראיה רחבה למנהגים של אנשים ממקומות שונים ברחבי העולם היהודי.
הסופרת מנוחה פוקס: התהילים
התבקשתי לכתוב על הספר האהוב עלי ביותר. התחלתי להיזכר בכל הספרים הקיימים שקראתי ושאני קוראת בשקיקה ולחשוב איזה ספר מכל אלו הוא באמת האהוב. לאחר שהתקשיתי להצביע על אחד כזה מבין האחרים, מאלו שאני קוראת בשנים האחרונות, התחלתי לנבור בשנות חיי הראשונות. העברתי מולי בסך את “הלב” ספר חלומותי, את האסופית לדורותיה, ולבסוף החלטתי שלא להכביר במילים ולבחור פשוט בספר התהילים.
מימי ילדותי המוקדמות ועד היום, חוץ מתפילה, משמש אותי ספר התהילים לספר קריאה פשוטו כמשמעו. הדבר האהוב עלי ביותר הוא לקרוא בו כבספר, לנסות להתחקות אחר המילים ולהשוות את הפירוש שזה עתה פירשתי לפירושים האמיתיים של ספר התהילים. אכן, ככל שאני חושבת יותר, זהו הספר האהוב עלי בכל הזמנים
הזמר אוהד מושקוביץ: אל תשלח ידך אל הנער
אחד הספרים עם המשמעות הגדולה ביותר עבורי הוא ״אל תשלח ידך אל הענר״ של הרב ישראל מאיר לאו. הדרך שעבר הרב לאו, החל ממסע הישרדות במחנות ההשמדה וכלה ברבנות הראשית – מעורר השראה. כל אדם ששואף קדימה ורוצה להתקדם מעלה חייב לקרוא את הספר ולראות מה זאת התמודדות, מה זאת נחישות ואיך בעזרת כח רצון אפשר להשיג גם את הבלתי ייאמן.
מה גם שמדובר בספר מרתק וכתוב נהדר שהופך את חווית הקריאה למושלמת
הסופר קובי לוי: רבן של כל בני הגולה
ככלל, שורשיה של משפחת סולוביצ’יק, מאד מעניינים אותי. שכן עולם התורה למעלה ממאה שנים מתבשם מגדולתה של בניה.
בשבועות האחרונים הנני קורא בצימאון רב, את הספר, ‘רבן של כל בני הגולה’ פרי עטו של מי שכבר התמחה בתיאור מפעלי חייהם של גדולי בריסק – הרב שמעון יוסף מלר. בכתיבתו יש שילוב מצויין של מתעד וסופר, ומרקם נפלא לטעמי של ארועים ומקרים מוחשיים אשר שופכים אור על מוסריותם וחכמת התורה של המתועדים.
רבי חיים מבריסק מי שהטביע חותם בל יימחכה על עולם הישיבות בעצמת חקירותיו ופלפוליו, נחשף לעינינו בספר זה במלא תפארתו. מומלץ בלב חם.
הזמר אבישי רוזן: מורה נבוכים
לאחרונה יצא לי לראות את הספר מורה נבוכים של מיכה גודמן. במסגרת הדת, מבעד לדף הגמרא, לנער בגיל שלי יש שאלות בנוגע לאמונה ואלוקים, הספר מורה נבוכים נותן מענה להרבה שאלות חשבות בהגות היהודית על פי שיטת הרמב”ם.
ספר מרתק וחשוב, שאני יכול להעיד כי אחרי הקריאה שלו הסתכלתי על דברים בצורה קצת שונה.
העיתונאי ואיש הרדיו אבי בלומנטל: מכתב מאליהו
וידוי קטן: אני לא קורא ספרים. זאת אומרת אני קורא הרבה חלקי ספרים אבל ספר אחד שלם מכריכה לכריכה כבר שנים שלא קראתי. סוג של הפרעה כנראה. אני מתחיל ספר בהתרגשות אבל פוגש תוך כדי ספר אחר והרי אין כמו הריח של ספר חדש.
אם יש ספר שהשפיע עלי מאוד זהו חלקו הראשון של ״מכתב מאליהו״ שחיבר הרב דסלר זצ״ל. מצאתי בו התמודדות עם שאלות מהותיות ומרתקות שניקרו בי (צדיק ורע לו, שכר ועונש וכד׳) לצד ׳פסיכולוגיה תורנית׳. אף שהוא נכתב לפני דור התחברתי לסגנון המהפכני לטעמי, של משגיח רוחני בעל אומץ וסגנון חשיבה אחר. ה׳קליק׳ שלי עם הספר היה מיידי. בשונה מכל חלקי הספרים שקראתי, כל מאמר של הרב דסלר שסיימתי לקרוא והבנתי, השרה עלי מין תחושה נעימה. למרות שחלף די זמן מאז עיינתי בו אני משתמש ביום-יום ברעיונות רבים שלו שאימצתי. מעניין אם יום אחד אצליח לסיים את הספר הזה. האמת שתמיד אוכל להתחיל את חלקו השני.
הזמר אלי הרצליך: הספרות הישיבתית
תמיד כשמגיע שבוע הספר התורני, ואני נתקל בעלונים המבשרים על מבצעי שבוע הספר, אני מתמלא ברגשי געגועים עזים, לישיבה בכלל, ולאוצר הספרים בישיבה בפרט. לראשונים והאחרונים על המסכת, לרמב”ם ולרשב”א, ל”קצות”, ור’ שמעון, לספרי ההלכה, השולחן ערוך והמשנה ברורה. ולספרי המוסר, המסילת ישרים ושערי תשובה.
שבוע הספר התורני מזכיר לי, את ניגון התורה המתנגן בהיכל הישיבה, היום כזמר שמופיע, שבוע הספר התורני בשבילי זה השיעור בדף היומי. השיעור שמקשר כל יהודי, מכל עדה ומכל ארץ המרכיבים ביחד את הפאזל האנושי, את עם הספר – עם ישראל.
ראש עיריית בית שמש, משה אבוטבול: ממלכת כהנים
ספר מונומנטלי שקראתי לאחרונה הוא ספרו של הרב משה כהן מבית שמש בשם ‘ממלכת כהנים’. סביב הספר ישנו סיפור. המחבר שלו הוא בעצם בחור שאביו משמש בבית שמש יושב ראש תנועת קדימה. הבן חזר בתשובה והיום הוא מגיד שיעור מאד גדול, ומזכה הרבים.
הספר דן בעיקר בכל הסוגיות וההשלכות של הסוגיות בין הציבור הדתי והחרדי לציבור החילוני בכל מה שקשור לשאלות הקיומיות: למה לא מתגייסים לצבא? למה לא רואים טלויזיה? מה דעת היהדות בקשר לשואה? על כל הדברים שיש לאדם חילוני שאלות בקשר למגזר החרדי.
מאחר שהספר נותן מענה חשוב וענייני, ואני ראיתי בו מסר חשוב, החלטתי לעשות לו מהדורה מיוחדת, וכללנו בו פרק שקשור לבית שמש בנושא “הדרת נשים”, כלומר על כבודה של הבת היהודייה בתוך המרקם התורני והיהודי. הדפסנו חמישה עשר אלף עותקים לעילוי נשמת אבי אליהו בן עישה, ויחד עם עמותת ‘ממזרח שמש’ המטפלת בנערים המבקשים להתחזק, חילקנו אותו לכל תושב בבית שמש הוותיקה בתוך שקית נילון עם שתי סוכריות.
הספר התקבל בברכה ובהערכה והשאיר חותם ועקבות חיוביות בציבור הכללי. עברנו לא מעט ימים בהם ניסו להסית כלפי וכלפי הציבור החרדי, אך בזכות הספר ניתן היה לתת מענה ולהבהיר כי החרדים אינם מחלה והם אינם נושכים. יש רציונאל מסביב לכל דבר. הצלחתו של הספר היתה כל כך גדולה עד שגם לארגון ‘ממזרח שמש’ התווספו תלמידים רבים בעקבות החלוקה. גם בכמות המיילים שהגיע מאנשים רבים ניכר היה שהספר נגע בליבם.
בשער הספר כתבתי פתיח בו אני קורא לכל תושבי בית שמש להגיע להידברות ולכבוד הדדי. אנחנו עם הספר מחד אבל אנחנם גם עם שיודע לאחד שלשה דעות במקום שיש שני יהודים… לאמיתו של דבר היה לי אישית חלום לחבר כזה ספר בצעירותי, אבל אז הלכתי לפעילות שונה…
הזמר שלומי טויסיג: חובת הלבבות
ספר “חובת הלבבות” הוא ‘הספר’ של כלל ישראל. הוא נותן את הכח, האמונה, והתבונה, להתמודד בכל מצב שלא יהיה, בין טוב, ובין חלילה להיפך. אנחנו כיהודים מאמינים בני מאמינים, יודעים שכל דבר נעשה מאיתו יתברך. אבל בכל זאת אנו רק בני אדם, ולכל אחד יש את העליות והירידות שלו. מי שלומד את הספר החשוב הזה, מקבל כוחות יתר להתמודד עם קשיים בחיים, ולראות את הטוב שקורה איתו. אני מכיר אנשים שהספר הציל אותם בזמנים הכי קשים שלהם.
בפן האישי, זהו ספר בו היה לומד ומלמד, מו”ר אבי הגה”צ רבי יוסף טויסיג מבעלעד זצוק”ל. ובפרט בתקופה האחרונה, בה סבל ייסורים מהמחלה הידועה, והיה מתחזק ומחזק את שומעי לקחו באמצעות דברי הכיבושין שבספר. כמי ששר ומשמח ערב-ערב, לצד המשך דרכו של מור אבי זצוק”ל, עבורי זה סוג של צוואה, שליחות.
הזמר גד אלבז: תהילים עם פירוש המלבי”ם
אני מחובר לדוד המלך. זו הסיבה שאני מחובר מאד לתהילים, ולפירושים עליו. בעיקר אהוב עלי פירושו של המלבי”ם.
התהילים אהובים עלי מאד, כי הוא כולו שירה. השירים של דוד המלך הם החיים של החוזר בתשובה בימים אלו. לפני ארבע שנים התחלתי ללמוד בכולל, וזה היה סדר הלימוד היומי בו: לימוד התהילים וסדר חייו של דוד המלך. מה עבר עליו, מה ההיסטוריה שלו, מה אנו לומדים מכך.
הקשר הזה לדוד המלך הוליד בי חלום שאני מקווה מאד לממש אותו ב”ה הנקרא ‘פרוייקט ירושלים’ שעיקרו הוא להחיות את סיפורו של דוד המלך כדי שיהיה נגיש לעם ישראל. הפרוייקט יכלול מחזמר ענק שישולב בו קטעי אנימציה שיעברו במסכים על חייו של דוד המלך, כאשר אני שר על הבמה עם הפילהרמונית ומתאר את הארבע עשרה מקרים שארעו לדוד זהו חלום, שאני תפילה שיתגשם.
הסופרת רבקה גלאי: שש מיליון ועוד אחד
יומיים תמימים לקח לי כדי להחליט איזה מבין 8 ספריי שראו אור, הוא הכי חביב עלי. וגם עכשיו אינני סגורה על עצמי לגבי הבחירה שבחרתי. כי את האמרה “כולם היו בניי” ניתן בקלות ליחס גם ליצירות שנקשרים אליהן. (שלא לדבר על שלושה ספרים שעדיין שוכנים אחר כבוד במעמקי המחשב). בכל אופן, בסופה של ההתלבטות נפל הגורל על הספר השישי שלי “שישה מיליון ועוד אחד”. כי אם הזכרנו את בניי אז אכן הספר הזה מתנגש איכשהו עם אחד מבניי, יותר נכון – מבנותיי.
הספר שישה מיליון ועוד אחד נולד באופן לגמרי לא צפוי. נתבקשתי להכין סיפור חג למערכת יתד נאמן. התיישבתי לכתוב סיפור שהכיל משהו כמו ארבעת אלפים מילים. לפני ששגרתי את החומר למערכת, בקשתי מאחת מבנותיי לעבור על הסיפור ולהעביר ביקורת. ומכאן, כמו שנוהגים לומר, הכול היסטוריה.
בתי קראה בדממה מתוך הדפים (כן, אז השתמשו עדיין בדפים…). כשסיימה, התיישבתי לצידה והמתנתי לשמוע את רשמיה. היא שתקה המון זמן בטרם ענתה:
“יש לי שתי הערות. אחת אופטימית, אחת קצת פחות. במה להתחיל?”
“הסדר אינו משנה”, עניתי. אודה על האמת, הייתי סקרנית מאוד.
“טוב, אז ככה”, התחילה לפרט. “לדעתי, חבל לבזבז את הרעיון המיוחד הזה על סיפור קצר. יש כאן פוטנציאל לספר שלם. אל תשלחי את הסיפור. תתחילי לעבד אותו לספר. ועכשיו לנקודה הבאה. אני רוצה לשאול שאלה שאף פעם לא העזתי לשאול”. שמעתי נימה של היסוס בדבריה אבל היא המשיכה בכל זאת. אבל לפני שאשתף אתכם בשאלה שלה, אצטט כמה שורות מהספר עצמו:
…אצל הינדה היה עניין השם משימה קשה הרבה יותר מן הלידה עצמה. אבל היא לא נתנה לרגשותיה להיראות על פני השטח… אימא של הינדה, שהיום הפכה לסבתא אסתר, קינחה עיניה ונטלה כיסא. הניחה את הכיסא בין העריסה ומיטת ביתה. ישבה והעבירה במוחה שמות אפשריים, מודעת לגודל הרגע. שמו של אדם הוא עניין שמיימי… “סבתא שלי וסבתא של אביך היו זלטה וקיילה.”… הבעת החרדה על פני היולדת הייתה ספונטנית…מדוע היא תמיד מוקפת בשמות בלתי אפשריים?? …באותו זמן עשו משה הנדלר בעלה ואמו חנה את דרכם לבית החולים. “משה, כבר סיכמתם בעניין שם?”…”אני עומדת לבקש מהינדה שתקרא לילדה טרייסלה”, הצהירה חגיגית…
כעת נזרקה השאלה מפיה של בתי לחלל החדר והותירה אותי המומה.
“איך ידעת שיש לי בעיה עם השם שנתת לי כשנולדתי? העתקת בסיפור שלך ממש את הרגשותיי”.
והאמת – ממש לא ידעתי!
זה נחת עליי כרעם ביום בהיר בלי הכנה מוקדמת. שחזרתי את היום בו ביקש ממני אבי לתת לילדה שם על שם אמו הצדקת. אני נזכרת שקצת התחבטתי. כי במקום מגורינו זה לא היה כל כך מקובל. אבל אבי מאוד רצה והבטיח לי שהילדה אשר תישא את השם הזה, תישא חן בעיני כל רואיה ואף אחד לא ייתן דעתו לשם. ואני, כבת המכבדת את הוריה, שמעתי לו. בחלוף השנים נשכח ממני הדבר. כי באמת, אף אחד בסביבה לא עשה עניין מהשם שלה. כל כך התרגלנו שזה הפך לשגרה. עד לאותו רגע נפיץ שבו חשפה את תחושותיה.
בסופו של דבר, הספר קרם עור וגידים הרבה בעידודה של בתי. תוך כדי כתיבת הספר, כשהפרקים הופיעו מדי שבוע מעל דפי העיתון, הוצפתי בטלפונים בעניין השמות מהמון אנשים שנתקלו בבעיה באופן אישי. היו כאלו שהתקשרו כדי ליידע אותי בדעותיהם של גדולי התורה בנושא הזה. אחד מגדולי הדור המליץ שלא לתת שם מוזר שהילד חלילה יתבייש בו, סיפרה לי אחת מעמיתותיי למקצוע. באותה תקופה הייתה סוגיית השמות מאוד מדוברת.
ועדיין לא הזכרתי את המוטיב השני השזור לכל אורך הספר – השואה. הסיפור בספר מתנגש שוב ושוב עם זיכרונות השואה. אך כדי להסביר איך יוצא לי תמיד להיתקל בין השורות בתקופה הנוראה הזו יהיה צורך בכתבה נוספת וגם זו כבר מספיק ארוכה. מכל מקום, עכשיו תבינו מדוע אני קשורה כל כך לספר שישה מיליון ועוד אחד. הורתו ולידתו ברצון לפצות על עוול שגרמתי בשוגג לילדתי. זו הילדה האחראית ששישה מיליון לא יהיה סיפור קצר אלא ספר.
ובשעת הכתיבה קרה לי דבר מוזר. היות שמעולם לא ביקרתי בהולנד שבה מתרחשת העלילה של הספר, עברתי על המון חומר הכולל מפות של ערים עד כדי פירוט רחובות ועברתי על ספרים המתעדים את ההיסטוריה של הולנד במלחמת העולם השנייה. קבלתי טלפון מאישה שהזדהתה בשם ילטה. היא אמרה שהיא קוראת מדי שבוע את הפרק שיוצא בעיתון. היא התעניינה לדעת מאיזו עיירה בהולנד אני מגיעה. הבטחתי לה שאני ילידת ישראל ומעולם לא דרכתי על אדמת הולנד. היא התקשתה להאמין. היא אמרה שהיא נולדה בהולנד ושם עברו עליה שנות ילדותה. היא נולדה באותה עיירה עליה כתבתי בספר ואביה עדיין גר שם. מדי קיץ היא נוסעת לבקר אותו. איך ייתכן, היא שאלה אותי, שכל סמטה וכל רחוב בסיפור בדיוק כפי שהעיירה נראית.
שמחתי לשמוע על כך. היא הבטיחה לי שבקיץ תצלם בשבילי את העיירה ותשלח לי תמונות כדי להכניס לספר לכשייצא. ואכן כך היה. היא רצתה לדעת מניין אני יודעת כי הבניין המשמש היום כמבנה של בית מלון היה פעם מנזר. אמרתי לה שככה הבנתי מכל החומר שנברתי בו. הדבר סיקרן אותה באופן מיוחד. כשהייתה שם בקיץ, אזרה אומץ וניגשה אל פקיד הקבלה בבית המלון. הוא לא ידע לענות לה על השאלה אבל היות שההולנדים הם עם אדיב הוא הלך עם השאלה לפקיד בכיר ממנו והאחרון שאל עוד מישהו ובסופו של דבר ענו לה שאכן המלון נבנה על הריסות המנזר. ככה הצלחתי לאמת עוד פרט כדי שהנתונים בספר יהיו מדויקים. אז תודה עצומה לך ילטה. ולכולכם אאחל שנת סבלנות, שנת קשב וריכוז, כדי שנוכל עדיין לשאת בתואר “עם הספר”.
סייע בהכנת הכתבה: ישראל ברגר