לכל אורך שנות קיומה, מדינת ישראל סבלה וסובלת מטרור בלתי פוסק, שלצערנו גבה מאתנו דמים רבים. לאורך השנים הטרור הפלסטיני ומערכת הביטחון הישראלית נלחמו זה בזה מי יביא את ההישג שיכניע את הצד השני.
ברוב המוחלט של ההתגוששויות, ידה של מערכת הביטחון הישראלי הייתה על העליונה, בהגנה ובהתקפה, דבר שלא מנע מארגוני הטרור לנסות לייצר שוב ושוב פיגועים.
לא אחת ארגוני הטרור נחלו “הצלחות” שהסבו כאב עצום לישראל, אך ברוב הפעמים מנהיגי המדינה בחרו לטפל בטרור באופן נקודתי ולא לבצע טיפול שורש.
באופן כללי התגובה הישראלית הייתה בהתאם לגל הטרור שהופנה כלפיה, כשגל קטן גרר תגובה ישראלית רפה וגל גדול הוביל למבצעים שניסו למגר את הטרור מהיסוד, דבר שעד עכשיו לא צלח.
עד שהגענו לשמחת תורה.
בשביעי לאוקטובר היכו גלי צונאמי של טרור במדינת ישראל במלוא עוצמתם. השיתוק שאחז באותו יום את מנהיגי המדינה ובפרט את ראשי הצבא המחיש לכולנו לאיזו שינה עמוקה (תרתי משמע) נכנסה כל המערכת הישראלית, המדינית והצבאית.
כבר נשתברו וישתברו קולמוסים רבים על המחדל המודיעיני שהוביל לאסון ולקריסה הקולוסלית. היום אני רוצה לנגוע בהנהגה המדינית שהובילה את כולנו לאחד האסונות הגדולים של עם ישראל. הנהגה שממשיכה לנהל את חיינו ובאותה שיטה גם אחרי התקיפה שהנחילו לנו האיראנים, אך לפני כמה ימים.
•
בעשרים השנים האחרונות, מדינת ישראל והעומד בראשה טיפלו לא אחת בטרור הפלסטיני, אך בד בבד הכילו אותו ונתנו לו לצמוח ולפרוח לממדים עצומים. הטרור הרצחני שנחת עלינו מעזה לא נבנה ביום אחד, הוא הזדחל והתעצם בעקבות הרפיסות הישראלית, אך בעיקר בגלל הדחיינות והשכנוע העצמי שהזמן והטוב הישראלי יצליחו להשכיח את תנועות וארגוני הרצח.
מעבר לקונספציית “הערבי הטוב” שקרסה, הדבר הגרוע ביותר הוא ההיסוס והדחיינות של הדרג המדיני, שעם השנים הצליחה לשדרג את הסיבות והנימוקים לדחיית הטיפול האמיתי בטרור.
במובנים רבים בחיים ההיסוס והחשיבה המחודשת בעיקר טובים ומועילים, אך במלחמה בטרור כל היסוס ועצירה נותנת עוד רוח גבית לטרוריסטים שיודעים לנצל כל חולשה ישראלית להתעצמות.
כשלא מטפלים בטרור כשהוא קטן, הוא גדל ומתעצם במהירות ובסופו של דבר מכה ללא רחם בדחיין ובהססן. הנהגת המדינה לא השכילה להכחיד את הטרור העזתי כשהיה בחיתוליו והביאה על כולנו את אסון השביעי לאוקטובר.
הכניסה הקרקעית לעזה לקחה זמן, הכניסה לרפיח לוקחת המון זמן, הטיפול בטרור של חיזבאללה לוקח חודשים ארוכים ונדמה שגם הטיפול בטרור האיראני העצום שהומטר עלינו גוזל הרבה זמן יקר.
כשמסתכלים על כל אירוע בצורה נקודתית ישנם שלל סיבות ותירוצים (לא אחת אף כתבתי עליהם בעבר) לעיכוב בתגובה הישראלית, אך כשמסתכלים ממעוף הציפור מבינים שיש כאן משהו עקבי וסיסטמתי שעולה לנו בדמים מרובים – הססנות, דחיינות, פחדנות, איך שלא נקרא לזה כולם מביאים את אותן תוצאות קשות.
קבינט המלחמה (כולל משקיפיו) מורכב בדיוק מאותם אנשים שנחו במשך שנים על זרי הדחיינות, אין שום סיבה שמשהו כעת ישתנה אצלם.
זה לא אומר שלא נצליח להכניע את החמאס בעזה. למרות כל הצער והכאב שספגנו, ארגון החמאס וגרורותיו העזתים אינם איום ממשי על מדינת ישראל, ולתומי אני עדיין מאמין שלאורך זמן הטרור העזתי יטופל כראוי, אך הבעיה העיקרית שלנו היא שהרפיון וגרירת הרגליים התמידית נצפים היטב במשקפת הלבנונית ומועברים היישר לפטרון האיראני.
השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, התריע השבוע ש”בעל הבית חייב להשתגע” ולהגיב בחריפות למתקפה האיראנית, אך נדמה שלפני שמשתגעים אנחנו צריכים קודם שיהיה לנו כאן בעל הבית.