“ואז נכנסו שני מחבלים חמושים”: ליאת אצילי בעדות מהחטיפה ושבי

חרדים 10
|
ט' ניסן התשפ"ד / 17.04.2024 13:50
ליאת אצילי, שנחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז ושוחררה, חשה אשמה על ששוחררה למרות שהוחזקה ב”תנאים טובים” – וחוזרת לשיחות עם השובים בעזה: “הם קראו לי ‘אום עופרי'” • המחבלים התייחסו אליה, לדבריה, בכבוד: “זו השגחה פרטית, כמו שהחברות החרדיות שלי אומרות”

ליאת אצילי, שנחטפה ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז ושוחררה בעסקה, שיחזרה הבוקר (רביעי) את רגעי החטיפה הדרמטיים בריאיון לרשת ב – ושיתפה ברגשות האשמה: “אולי היה צריך לשחרר אנשים שהיה להם יותר קשה”.

ליאת בת ה-49  היא מורה להיסטוריה ולאזרחות ומחנכת בבית הספר של יישובי העוטף. בבוקר שבת, 7 באוקטובר, היא ובעלה אביב התפצלו זה מזו והיא רצה להסתגר בממ”ד. אביב, מנהל המוסך והמסגרייה בקיבוץ קפץ עם כיתת הכוננות על מנת להגן על הקיבוץ.

אביב הספיק לשלוח לה הודעה קולית אחרונה ומרגיעה – לפני שהוא נרצח והיא נחטפה.

“הרחתי שהבית עולה באש ומאוד פחדתי. הבנתי שאני חייבת לצאת מהממ”ד ולראות מה קורה, ואז נכנסו שני מחבלים חמושים”, סיפרה. “הם אמרו לי בשקט ומאוד ברוגע, באנגלית: ‘את באה איתנו עכשיו, בואי, תתלבשי, אנחנו לא נפגע בך, אנחנו נשמור עלייך’. שאלתי אם אני יכולה לקחת מכנסיים מחדר השינה, הם אמרו לי ‘תקחי’ ובאו איתי”.

כשעמדה בחדר השינה שלה עם זוג המחבלים, נתקלה ליאת בשאלה כמעט סוריאליסטית: מה לוקחים לשבי?

“אחד המחבלים הוציא לי דברים מהארון ואמר: ‘קחי בגדים, קחי שמיכה – קחי מה שאת צריכה'”, שיחזרה. “היו כל מיני חפצים שהמבט שלי עבר עליהם, לא כל כך הבנתי את הסיטואציה, אז לא ידעתי מה לקחת. חשבתי לקחת ספר, חשבתי לקחת דרכון… אמרתי להם שאני צריכה למצוא את המשקפיים שלי, הם עזרו לי לחפש אבל לא מצאתי. כשחזרתי לבית אחרי חודשיים, מצאתי אותם בדיוק במקום שזכרתי שבו הם אמורים להיות”.

מלבד המשקפיים, ליאת התקשתה למצוא גם את מפתחות הרכב שלה – ולכן, “למזלה”, נחטפה עם חבר נוסף מהקיבוץ: “נסענו ‘דוך’ לתוך חאן יונס, זה כלום – 10 דקות נסיעה. כשהגענו הפרידו בנינו. נתנו לנו כמה דקות להיפרד. אותי לקחו לבית של משפחה, שזה מאוד הרגיע אותי. היו שם ילדים ונשים, לא פחדתי”.

שוביה של ליאת ביום הראשון שלאחר החטיפה, לא הבינו מדוע היא בוכה: “בכיתי המון, כל הזמן. הייתי מאוד מודאגת ולחוצה – מה קורה בניר עוז? איך נגמר היום הזה? וכמובן, מה קורה עם הילדים שלי? ומה קורה עם אביב? הם (-המחבלים) כל הזמן שאלו: למה את בוכה? הם אמרו לי: ‘את לא צריכה לפחד, אנחנו לא נעשה לך שום דבר, את בטוחה פה'”.

כעבור יום, אצילי הועברה למבנה אחר – שם פגשה מכרה מניר עוז, עמה העבירה את תקופת השבי: “לקח לנו חצי דקה להבין מאיפה אנחנו מכירות אחת את השנייה, ומאותו רגע נצמדנו זו לזו. זו הייתה הקלה מאוד גדולה לשתינו, לא להיות לבד”.

במשך השהות בעזה, למרבה האירוניה – ליאת הצליחה ליצור קשר אנושי עם המחבלים: “הם כל הזמן דיברו על זה שהם לא ייפגעו בנו, שהם לא פוגעים בנשים. אמרנו להם: ‘אבל אנחנו פה, חטפו אותנו’, והם אמרו: ‘זה לא בסדר, לא היו צריכים לחטוף את הנשים. אנחנו מוסלמים אדוקים, אנחנו לא פוגעים בנשים, זקנים וילדים’. תוך כמה ימים הרגשנו יותר בנוח”.

“בהתחלה אחד מהם שמר עלינו כשהיינו הולכות לישון, שלא נברח. באיזשהו שלב אמרנו להם: ‘אנחנו לא הולכות לברוח לשום מקום, אנחנו מרגישות פה הכי בטוחות שאפשר בסיטואציה, שחררו’. אז הם שחררו”, סיפרה. “זה דיסוננס עצום. גם יש תלות מוחלטת – היינו תלויות בהם באופן מוחלט, אז היה רצון להיות בסדר איתם. הם התייחסו אליי בכבוד, ידעו שאני אמא לבן בכור וקראו לי ‘אום עופרי'”.

רגעי האימה של אצילי וחברתה לשבי הגיעו דווקא עם כניסת צה”ל לרצועה: “באיזשהו שלב התחילו להגיע המון פליטים לבניין ולרחוב. היו דברים שקרו ברחוב שהפחידו, וגם הפגזות של צה”ל”, אמרה. “כל לילה השובים היו אומרים לנו: ‘אתן צריכות עכשיו לישון או להיות בשקט’, נורא פחדו שיישמעו אותנו, כי היו שם כבר המון פליטים. הם פחדו שיעשו לנו לינץ'”.

המחבלים של ליאת התייחסו אליה לאורך כל הזמן, לדבריה, בכבוד: “זו השגחה פרטית, כמו שהחברות החרדיות שלי אומרות”. על אף שנחטפה בעצמה, היא חשה אשמה: “אני מרגישה אשמה על כך שלא סבלתי, ושאחרים סבלו וסובלים מאוד. אני אומרת לעצמי: אני בריאה, יחסית צעירה, אני חזקה, הייתי במקום שבסך הכול היה טוב ונסבל… אולי היה צריך לשחרר כאלה שיותר קשה להם”.

“צריך לשחרר את כולם, גם למי שנמצא בתנאים טובים כמוני מגיע להשתחרר, זו החובה של המדינה. היא לא יכולה לאפשר שהאזרחים שלה ייחטפו מבתיהם ויוחזקו בשבי. זה צריך להיות מובן מאליו שלכל אדם מגיע להיות בן חורין, שהוא זכאי לחירות – זה דבר בסיסי”.

הראיון המלא עם ליאת אצילי יובא בתוכנית “את חירותי” בפסח ברשת ב – בה ישודרו שיחות של קרן נויבך עם חטופות ששוחררו.