העיקר ה-13: הבקשה האחרונה של ר’ אריה לוין, שהשבוע יום פטירתו

1.

כבר לפני כמה שבועות סימנתי לעצמי את התאריך הזה ביומן: ט’ בניסן, יום רביעי הקרוב, יום פטירתו של הצדיק הירושלמי ר’ אריה לוין (שלושה ימים אחרי יום הולדתו בו’ בניסן).

חשבתי שהשנה חשוב במיוחד לשים לב למצבה הלא שגרתית שלו ולמה שחקוק עליה: “אני מבקש מכל מי שיבוא להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים”.

על המצבה אף נכתב שהבקשה הזאת היא מתוך צוואתו של ר’ אריה. עוד נחזור אליה.

אבל קודם – להודעה קולית שקיבלתי לפני כמה ימים מפרופ’ סודי נמיר. למי שלא זוכר, פרופ’ נמיר הוא הרופא המיתולוגי של גוש קטיף. צבי הנדל, ראש המועצה האזורית חוף עזה, קרא לו כשהקימו את הגוש והוא, העולה מקנדה, התייצב. הוא התמחה ברפואת חירום, פתח את המרפאה של נווה דקלים, טיפל שם במסירות (לעיתים גם במסירות נפש) באלפי אנשים לאורך השנים, וגם הציל חיים של תושבים וחיילים שנפגעו מהטרור העזתי.

בזמן הגירוש – ושוב ושוב אחרי כל מתקפת קסאמים מעזה בשנים שחלפו מאז – התפרסם תיעוד שלו נגרר החוצה מהגוש, רופא עם זקן וכיפה שחורה־סרוגה גדולה, במדים, בעודו זועק אל החיילים המגרשים שאוחזים בו: “ייכנסו מציר פילדלפי מיליון רוצחים! קטיושות על אשקלון! מרגמות על שדרות! רצח בנתיבות! כולכם שותפים לפשע הזה! זה מה שיהיה!”.

2.

כמעט 18 שנה אחרי שנגרר החוצה על ידי צה”ל מתוך חבל עזה, הוא נגרר פנימה, בחזרה, בכיוון ההפוך. הנבואה שלו התגשמה, לצערו ולצערנו. בשמחת תורה הוא הוקפץ למילואים (בגיל 64) היישר לקיבוץ סעד, והתחיל לטפל בפצועים. בלילה כבר היה על גבול עזה.

“למחרת בבוקר התחלנו לפנות חללים”, הוא סיפר לי. “זה לא התפקיד של יחידת רפואה, אבל לא היה אף אחד שהיה יכול לעשות את זה. זה היה מאוד מאוד קשה. בהמשך יצאנו לאימונים בקיבוץ בית גוברין, להכנות, ואז נכנסתי פנימה עם יחידה 551 לשלושה חודשים. רופא צבאי. כשהם יצאו, המשכתי עם יחידות סדירות – גבעתי ואז צנחנים”.

אפשר רק לדמיין, או שמא אי אפשר לדמיין, כמה פצועים וכמה מוות ראה פרופ’ נמיר בחצי השנה האחרונה. אפשר רק לדמיין, או שמא אי אפשר לדמיין, כמה צער ותסכול הוא חש על כך שאפשר היה למנוע את זה, אם רק היו מקשיבים לזעקותיו.

בין הודעה קולית אחת לשנייה, פרופ’ נמיר שלח לי גם סרטון מחאן יונס, סמוך לגני טל. סרטון שמתכתב עם הסרטון המפורסם ההוא. זה היה בערב שבת זכור. רואים בו את חאן יונס כמעט חרבה, שומעים ברקע ציוץ ציפורים, וחייל מחזיק תרסיס צבע וכותב על אחד הקירות: “הבטחנו לחזור. הנה. ב”ה”.

מתחת לסרטון כתב לי פרופ’ נמיר: “שבת בלי מקווה, בלי מקלחת, בלי ספר תורה ובלי קריאת ‘זכור’, אבל עם מוסרי־נפש אמיתיים שמוחים את זכר עמלק בפועל”.

3.

ואז הוא התחיל לדבר איתי על תחיית המתים.

“אני עושה התבודדויות, תוך כדי ריצה. אני קורא לזה ‘התבודדות ב־10 קמ”ש’. תוך כדי שאני רץ באות לי מחשבות, ולאחרונה חשבתי על חבר, אלעד פניגשטיין מטלמון, שבנו היקר מעוז הי”ד נפל באחד הקרבות בצפון הרצועה. אלעד סיים את ההספד בהר הרצל ואמר: ‘נתראה בתחיית המתים’. חשבתי לעצמי: כמה נחמה זה נותן לאלעד ולצורית, ההורים של מעוז, ולעוד הרבה משפחות שכולות, וכמה חבל שלא כולם בארץ יודעים על המושג הזה, על האמונה הזאת.

“לצערי מי שלא נחשף ולא מכיר, לא יודע שזה מה שצפוי, ולא יכול להתנחם בזה. צר לי על כך. זה לא כל כך מפורסם, העיקר האחרון בשלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם, שמופיעים בסידור אחרי תפילת שחרית. עכשיו בצבא אני אומר את זה כל בוקר אחרי התפילה. בניחומי אבלים אני מזכיר את המשפט הזה, ואת המצבה של ר’ אריה לוין. אז חשבתי להכין סרטון. להראות קטעים של גבורה, של אבל ואובדן, לשים שיר של שותפות ואחדות, להראות את הגעגועים, ולסיים עם המצבה של ר’ אריה לוין שביקש שיקראו את המשפט הזה של הרמב”ם על האמונה בתחיית המתים. אולי בסוף הקליפ צריך לשים חצי דקה של השירה של אנשים בשחרור של ברגן בלזן, ואז להראות הרבה תינוקות, הרבה בנייה, הרבה שמחה ואושר שקיימים”.

למחרת הוא הוסיף הודעה קצרה: “אם תרצה, אז בנסתר זה העומק של ברכת האילנות. אחרי שהכול דומם ומת הוא מתעורר, קם, פורח ומלבלב”.

4.

אני לא יודע לערוך סרטונים. אבל אני כן יכול לפרסם את התמונה של המצבה המיוחדת שעל קברו של ר’ אריה לוין. אתם מוזמנים לומר “בפה מלא” את המילים שכתובות עליה: “אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים”. אפשר כמובן לבוא אל הקבר בבית הקברות בשכונת סנהדריה בירושלים ולומר את זה שם. ואפשר גם לשלוח את הדברים האלה למי שלא מכיר אותם.

זה די מדהים. יהודים בכל העולם מכירים בעל פה את מילות העיקר השנים עשר של הרמב”ם: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”.

דורות של יהודים התחזקו מהן, התנחמו בהן, התמלאו בתקווה. תחשבו כמה לחנים אתם מכירים למילים האלה (ובראשם, כמובן, זה של מרדכי בן דוד שהביא את הבשורה למיליוני יהודים). אבל כמה יהודים שמעו על העיקר השלושה עשר שבא מיד אחריו? וכמה שירים אתם מכירים שהולחנו עליו? חומר למחשבה. חומר להלחנה.

5.

ונדמה לי שאני יודע למה היה כל כך חשוב לר’ אריה שהמילים הללו, דווקא הן, ייחקקו על מצבתו: איש החסד הגדול לא הסתפק כנראה ב־84 שנות נתינה בעולם הזה. הוא רצה להמשיך לעשות חסדים גם אחרי פטירתו מן העולם. להמשיך לנחם, לעודד, להאיר פנים. איך זה אפשרי? אין אסירים בעולם האמת, אין פצועים ואין מצורעים. אז הנה, בדיוק ככה, באמצעות המצבה: הרי מי מגיע לבית הקברות? אנשים שבורים שבאים ללוות את יקיריהם בדרכם האחרונה, או ליום הזיכרון שלהם, או אפילו בסתם יום רגיל של געגוע. בדיוק שם, ברגעים הקשים ביותר, ר’ אריה לוין מאיר להם פנים ומזכיר להם לא את יום המיתה אלא את יום תחיית המתים.

פרידה מדויד גרוסמן

בשבוע שעבר כתבתי פה על הדברים המקוממים שאמר הסופר דויד גרוסמן באירוע החגיגי לרגל יום הולדתו השבעים. ובכלל, על דברים שאמר בחצי השנה האחרונה. ובעצם בשבעים השנים האחרונות. האמת היא שיחסית לכופתאות של פרופ’ אסא כשר, גרוסמן נשמע פתאום מתון ומכיל. וגם נורא חכם.

מכל מקום, אני מוצא לנכון להביא כאן תגובה ששלחה לי קוראת תחת הכותרת “נפרדת מדויד גרוסמן”. יש לי כל כך הרבה מה להגיב על התגובה. כמעט כל פסקה פה שווה טור שלם, או לפחות שיעור חברה. למשל, על מהי “תרבות”, מיהו “ערכי” ו”צנוע”, מה זה “פתיחות” ומה משמעות “אהבת ישראל”? נסתפק כרגע בתגובה שלה, במלואה:

“שלום ידידיה, אני מלמדת ספרות באולפנה (אחת השוות…) באהבה רבה. לאחרונה החלטתי סופית: אני נפרדת מספרי דויד גרוסמן ולא אלמד אותם יותר.

רק לפני שנים ספורות, באחת מתקופות הבחירות הסוערות, עמדנו לשקוע ברומן של גרוסמן. ספרים שונים עמדו לבחירה וספריו של גרוסמן היו בעיניי מהמשובחים שברשימה. אלא שעננה של אי נוחות ריחפה מעליי.

מצאתי את עצמי מתפללת שגרוסמן לא יצא שוב בראש חוצות בהכרזה פוגענית נגד הציבור הדתי־לאומי, המתנחלים, חלוצי ההתיישבות ביהודה ושומרון. בקיצור, הציבור שאני ורבות מתלמידותיי שייכות אליו. ביני לביני, עצם ההתלבטות והעיסוק בכך קוממו אותי. האמירות של גרוסמן מוכרות, ובמשך שנים אנחנו נוטים להשקיט את רעשן. כי באמת מדובר באיש ערכי, צנוע ויקר שכתיבתו בעלת מעוף, דמיון ויצירתיות אין קץ. איש שמבין בנבכי נפש האדם, וכל דף שאפתח בספריו, יש בו משפטים שארצה למרקר ולשמור. הריהו ישראלי שורשי, מכיר היטב את מחוזות ילדותי בירושלים ואף איבד בן יקר במלחמה.

אז הוא לא בדיוק חושב כמוני, נו, למה להיות מקובעת ושמרנית, וכי אין אומנות עומדת בפני עצמה? וכי חייב להיות קשר בין יוצר ליצירתו? וכי שאר הסופרים זכים מכל פגם? עד כמה אני מכירה את דעותיהם בכלל?

אז זהו, שגרוסמן משמיע את דעתו מעל כל במה אפשרית ושולח חיצים כואבים בגלוי. עם כל הכבוד, וכאמור, יש כבוד, ידעתי כי אם יירק עליי לא אוכל להתעלם. יש גבול להכלה. בסוף קראנו ולמדנו את הספר ההוא (שיתפתי את תלמידותיי בתחושות והן, כמו אנשים צעירים וגאים, שאלוני בתמיהה: אז למה אנחנו לומדים אותו? וכמובן היו לי תשובות שהמגזר טוב בהן). והנה כעת, רגע לפני החלטה על תוכנית הלימוד בשנה הבאה, סיימתי להתלבט. כמו בנושאים רבים, המלחמה הזאת מסיטה מסך ומביטה בנו ישר בעיניים. דורשת הכרעה.

לאחרונה שמעתי את דויד גרוסמן מדבר סרה במדינת ישראל, כולל הצעות קונקרטיות מהסוג שהגויים אוהבים. במאמר ראשי בניו יורק טיימס הוא כתב שישראל פוגעת בחפים מפשע בעזה וצריך לעצור אותה וללחוץ עליה להקים מדינה פלשתינית. והם כמובן מהנהנים בהערכה לשמע כל השמצה על ישראל. נעתקה נשימתי. האומנם? הבנים שלי נלחמים בצפון ובדרום, תקופה מטורפת עוברת על כולנו, צמאי דם מנסים להשמידנו, ואתה מוציא דיבתנו רעה?

ואנחנו הרי טיפה מכירים, אתה ‘מתארח’ בכיתות שלי לא מעט. ואז הבנתי סופית: אנחנו כנראה לא חברים. מבחינתך, אני ושכמותי ראויים לכל גינוי. אנשים מסוכנים שיש לעצור ומיד. אתה אולי לא בונה עלינו בכלל (אם כי עשרות רבות של בנות בכל שכבה זה לא מעט ספרים… וכמו שרמז עמית סגל לחיים באר – לא כדאי לזלזל בציבור חובב קריאה ורוכש ספרים כבדים). אבל זכותך. זו מדינה דמוקרטית. רק שאנחנו, הגיע הזמן שנפסיק להכיל את כל ההשמצות הללו בשם הפתיחות ואהבת ישראל.

אני קוראת לאחיי אנשי החינוך והספר: אולי זו העת שנתמקד בסופרים אחרים. נעלה על נס אנשי תרבות שהם גם אוהבי ישראל מן הירדן ועד הים. נוקיר אומנים בעלי אמונה, ויחד עם פתיחות לדעות שונות, נחנך למסרים מחזקים. ונעשה הכול כדי שיגדל פה דור של כותבים איכותיים אשר רוח ה’ מפעמת בהם. כבר היום, ב”ה, יש כותבים אמוניים טובים, וצריך עוד, ומי שמוכשר לכך חייב לכתוב! לא נוותר על עומק ומעוף, יצירתיות ודמיון, עברית משובחת והבנה בנפש האדם. נחייה את הספרות הישראלית המקורית ונבוא אליה ואל קהל הקוראים בקדושה ואהבה (על פי הרב קוק שם, שם). כמו בצבא, בהתיישבות ובכל תחום, יש בתוכנו רבים המוכשרים לכך. בידינו הדבר. והיום יותר מתמיד.

דויד גרוסמן, היה שלום”.