חגי לובר, אביו של אלישע יהונתן הי”ד שנפל בקרב בעזה לפני שלושה וחצי חודשים, נשא דברים הערב (ראשון) בעצרת לציון חצי שנה למלחמה, שיזם ‘מטה משפחות החטופים’.
“לפני שלושה חודשים, 13 יום ועשר שעות דפקו אצלנו בדלת. ישבנו אשתי ואני לפני כן, ופתאום אשתי צועקת לי ‘יש חייל בדלת’. ניגשתי אל הדלת פתחתי אותה, היו שם שלושה קצינים. שאלתי אותם ‘מי מהארבעה?’ היו לי ארבעה לוחמים בעזה באותו רגע. הם אמרו לי ‘זה יהונתן’, והעולם שלנו נעצר”, סיפר לובר.
“יהונתן נהרג לאחר שסרק שלושה בתים בחאן יונס, למשימה הקדושה של למצוא סימן או את אחינו אהובינו החטופים. נפתחה עליהם אש, הוא נגביסט, רץ קדימה, נפגע ונהרג. לפני חודש ושבוע נולד לו בן. יהונתן לא יזכה לחבק את בנו. אבל הוא נתן לו שם – אמציה, על שם האומץ של הלוחמים בקרב. הוא נתן לו שם, אמציה, על שם האומץ האזרחי בתקופה כל כך מורכבת.
“לא קל לאנשים לומר את מה שהם חושבים ואני אומר לכם, המשפחות היקרות של החטופים משמיעות קול צלול וברור, מחבק ערבות הדדית – הן דורשות ערבות הדדית. אלו אחים שלנו. הרבה אנשים אמרו לי תודה ליהונתן – ואחת אמרה לי ביטוי נפלא – תודה על יהונתן. ואני אומר לכן משפחות יקרות – תודה עליכם, תודה שאתן משמיעות את הקול המופלא הזה. ערבות הדדית ומה היא ערבות אם לא מאות אלפי אנשים, חיילים, שמוכנים להיכנס במקום החטופים – שמוכנים להסתכן בשביל החטופים.
“יש לי שלושה בנים. אם יהיה סיכוי קטן שמי מהם יכול להיכנס שוב לעזה ולהציל את אחינו-אהובינו שאנחנו מתגעגעים אליהם ואוהבים אותם, או להציל גופה ולהביאה לקבר ישראל, כאב שכול אני אשלח אותם. זוהי ערבות. זאת לא ערבות שבטית, זאת לא ערבות מפלגתית, אלא ערבות הדדית של כל אחד ואחד מהעם הזה”, הדגיש לובר.
הוא ביקש מהקהל: “אני מציע לכם לכתוב את השם של הבן שלי יהונתן לובר, תראו את התמונה שלו הוא לא דומה לאף אחד מהחטופים. יש לו פאות ענקיות, זקן, כיפה גדולה, הוא היה תושב יצהר. סביר מאוד שהיו לו חילוקי דעות עם מי מהחטופים. האם הוא חשב בכלל או ענין אותו, ואת החיילים שהיו שם, מה הדעות? האם הוא בעד או נגד? האם הוא כן או לא? אלו אחים שלנו, יוצאים להציל אותם, לא משנה איך אתה נראה.
“אני בטוח ואתם יודעים את זה, שאם זה היה הפוך והבן שלי היה נחטף, כל אחד מהחטופים שהיה יכול לסייע לו, היה מגיע ומסכן את עצמו כשם שיהונתן סיכן את נפשו. זו הגדולה שלנו כעם, וזה הקול שאתם מהדהדים. ואני אומר לכם, לדורות הבאים, גם כשאחינו-אהובינו החטופים יחזרו, והם יחזרו, הקול שלכם יישאר.
“השאירו את כיכר, את כיכר החטופים, ותקראו לה כיכר השבים, השאירו אותה כפי שהיא היום, כי היא עדות מפוארת לרוח הגדולה שאתם משפחות החטופים מנחילים לעם הזה”, אמר לובר.
“המורשת שלכם, של העם הזה, נכתבת עכשיו בדקות האלו, וכמו כל מורשת לדורות, דרוש לה גם זהירות מאוד גדולה. זהירות מה לומר או לא לומר, שחס ושלום לא נשאיר לדורות הבאים מורשת שיש בה גם דברים שראוי שלא יאמרו. אני אוהב אתכם, אני כואב איתכם, אני מתגעגע איתכם. אני רוצה לומר לכם תודה רבה בעזרת השם בקרוב, הלוואי שעכשיו, כל אחינו החטופים יהיו איתנו כאן”.