כשאתה שומע איך מדבר האדמו”ר, מובן מה שעושים חסידיו השוטים

ידידיה מאיר
|
כ"ו אדר ב' התשפ"ד / 04.04.2024 21:56
אחרי שצפיתי בתיעוד של אירוע יום ההולדת 70, אני מבין טוב יותר מה עובר בראש של אלה שחזרו לשרוף השבוע את המדינה בעת מלחמה. אנשים עם זמבורות עבות בעולם דק

1.

עד לרגע האחרון התלבטתי אם ללכת לראות מקרוב את המחאה.

מצד אחד, מדובר בהליכה של 7 דקות מהבית שלנו, ובאירוע שחשוב לי מאוד לראות מקרוב. למעשה, זאת הדרך היחידה לדעת מה באמת קורה שם. הרי אי אפשר להאמין לדיווחי התקשורת, לא על הכמות ובטח שלא על האיכות. התקשורת פה היא חלק מההפקה, היא זו שמוציאה את ההמונים לרחוב. יש לה עניין ברור להגדיל את מספר המשתתפים ובעיקר להגדיל את האיכות שלהם.

כלומר, לשדר מהשטח כמה שיותר קולות מרגשים, כואבים, משכנעים, של אנשים טובים מכל רחבי הארץ שעלו לירושלים, ולשדר כמה שפחות אלימות והסתה. ולכן עד שאתה לא מגיע לשם, מרגיש את האטמוספירה, את הרוח הרעה, אתה לא באמת מבין את האירוע.

אני יודע את זה, כי כשהתחילה מחאת בלפור (אז זה עוד היה על הצוללות ויתר פרשיות נתניהו שקורסות בימים אלו בבית המשפט המחוזי בירושלים) הייתי שם. הקשבתי לנאומים, לשירים, לצעקות, לניבולי הפה, ראיתי את השלטים, את החולצות, את המיצגים, ובעיקר נשמתי את האוויר. מדהים לגלות כמה גדול הפער בין הרוח הרעה שנמצאת בשטח לבין הרוח הרומנטית שמשודרת במהדורות.

אבל הפעם חששתי לצאת לרחוב, למרות הקרבה הגאוגרפית (תבינו, אני פותח את החלון ושומע את הצרחות. למעשה, אפילו כשהחלון סגור). כי לעומת ימי המחאה ההיא, שבה כתבתי בעיתון או שידרתי ברדיו, היום הפנים שלי מוכרות לצופי ערוץ 14. ובניגוד למה שמקובל לחשוב, לא רק הימין צופה בערוץ. ממש לא. אם השמאל לא היה צופה בו, הוא לא היה מקדיש כל כך הרבה משאבים כדי לסגור אותו. ומה לעשות, יש גבול למה שאני מוכן להקריב למען השליחות העיתונאית.

אין לי כוח לפגוש בסמטה ירושלמית אפלה אנשים שבשם חופש הביטוי מתנגדים בתוקף לסגירת אל ג’זירה, אבל לא מסוגלים להכיל את מגי טביבי.

2.

ואם תשאלו למה אני ככה מכליל מחנה שלם וכותב על אלימות ורוח רעה? זה לא יפה. הרי רוב האנשים שמגיעים למחאה הזאת הם ישראלים טובים ואכפתיים שרק חושבים קצת אחרת ממני. ובכן, קודם כול כי מי שבזמן מלחמה יוצא להבעיר את הרחובות בקריאה לבחירות עכשיו, ועוד מחבר את זה לחטופים (למרות התנגדות חלק גדול ממשפחות החטופים), הוא לא בדיוק ישראלי טוב.

במחשבה שנייה, למה לדבר בחריפות: הוא לא ישראלי חכם, בסדר? הרי בעצם המעשה שלו הוא מרחיק את החזרת החטופים שלהם הוא כה דואג, מחליש את המעמד של ישראל, פוגע באחדות הלוחמים (ואגב, גם מעלה את התמיכה בנתניהו ואת הסיכויים שלמרות כל המחדלים הוא ייבחר שוב בבחירות הבאות. וזה בטח לא חכם מבחינתו).

אבל אתם יודעים מה? אני מסכים. למה להתמקד בקומץ האלים שרוצה לעלות על בית ראש הממשלה ולבצע בו ובאשתו שפטים? בואו נדבר על הרוב השקט, הנאור, התרבותי. זה שהגיע לחגוג בצוהרי יום שישי האחרון יום הולדת 70 לסופר דויד גרוסמן.

ראיתי באיזשהו מקום מודעה על קיומו של האירוע במועדון ‘צוותא’ בתל אביב, בהשתתפות אומנים חשובים ואנשי ספרות ורוח, והנחתי שכמו בכל כינוס תורני חשוב בימים אלה, מן הסתם גם שם יאמרו דברי חיזוק והתעוררות על המצב. עניין אותי להקשיב להם. כן, דווקא להם. לא לאלו שמקללים ברחוב. אבל בעיה: ברשת לא מצאתי שום הקלטה של האירוע. רק כמה תמונות בפוסט נלהב של הסופר והעורך יואל רפל, איש קבוצת יבנה שכתב: “דוד גרוסמן בן 70. זו הייתה חגיגת יום הולדת שמעטות כמותה. במוקד האירוע היה ריאיון נפלא שקיימה אילנה דיין עם דוד גרוסמן, ריאיון חכם, מחדש ומלמד, של שני אנשים שניהלו שיחה בפסגת התרבות ובפסגת הספרות שמעניק לנו הסופר עטור הפרסים. קבלת שבת חד פעמית ונפלאה”.

טוב, עכשיו בכלל הייתי סקרן. אבל איפה אפשר לראות את הריאיון החכם־מחדש־מלמד הזה? אחרי שכמעט התייאשתי, נכנסתי לדף של ‘צוותא’ ושאלתי ב”צור קשר”. הנחתי שייקח זמן עד שיענו לי, אבל להפתעתי בתוך רגע קיבלתי מענה אוטומטי: “היי, תודה על שפניתם לצוותא! נחזור אליכם עם תשובה בהקדם. שימו לב – גם בימים בהם מתקיימות הפגנות, המופעים בצוותא מתקיימים כסדרם. בכל מקרה של שינוי, רוכשי הכרטיסים יעודכנו ישירות על ידי ההפקה”.

וואלה. הודעה טכנית קטנה ואוטומטית שמלמדת כל כך הרבה על הימים הלא פשוטים שעוברים על תל אביב.

3.

“אני כל הזמן חושבת אם צריך לאחל לך עד 120”, אומרת בחיוך אילנה דיין בהקלטה שנשלחה מצוותא (תודה!), “זה באמת ביטוי קצת משונה. אבל חשבתי על זה שמבין ארבעת האדמו”רים של השמאל הישראלי, הסופרים שהיו אלה שדיברו את המצב ונשאנו עינינו אליהם, אתה האחרון שנשאר”. וואלה, באמת נכון: עמוס עוז איננו, וא.ב. יהושע גם, ולא מזמן מאיר שלו נפטר. תום עידן המרנים.

בפתח הריאיון מדבר גרוסמן על הכניסה שלו, ככותב, לעומק עולמן של הדמויות: “הרגע המתוק הזה שבו אדם שבזת לו, שפחדת ממנו בגלל שהוא היה בעצם אוסף של שתיים-שלוש תכונות, לא יותר, ורידדת את כל מהותו לשתיים-שלוש התכונות האלה, ופתאום הוא נפתח. ופתאום יש כל כך הרבה חלקים ורבדים וניואנסים. ובכלל, עונג הניואנסים, כן? הרי זאת העבודה שלנו כאומנים. לעשות דברים דקים בעולם עבה”. איזה משפט מקסים. מעורר מחשבה. שנזכה לעשות דברים דקים בעולם עבה.

ואז אילנה דיין עברה לשאול על ענייני השעה. “הרגשת מנקודה מסוימת שאתה יודע לדבר את המצב עבורנו? הרגשת מנקודה מסוימת שאתה יודע לתת לו מילים?”.

“לא. ממש לא”, עונה גרוסמן. “ואני לא בטוח שעד עכשיו אני מסוגל… כמובן שחלק מההתאבלות צריכה להיות הרבה יותר מעשית ואקטיבית, לגונן על עצמנו מפני מה שעלול לקרות, מה שכנראה יקרה”. זה כבר נשמע מעניין. מצד אחד לשתוק ומצד שני להתגונן באופן מעשי ואקטיבי ממה שעוד עלול לקרות.

למה מתכוון גרוסמן? למתקפה בצפון? לאיראן? כרגע לא בדיוק הבנתי, אבל עוד מעט אבין.

4.

“אני נזכרת לפחות בריאיון אחד שעשיתי איתך, נדמה לי לפני הבחירות של 2013”, שואלת דיין, “כבר אז אמרת לי: ‘אין אמרגן למילה שלום. אני מוכן לקחת על עצמי להיות הסוכן, האמרגן, של המילה שלום’. ואני שואלת, אני רואה האמת את כמעט הייאוש בעיניך, וחוסר התקווה וחוסר התוחלת. אבל אתה עדיין מוצא איזשהו רסיס של תקווה שנמצא, או שאתה תמצא, את היכולת לבוא ולומר לנו ולהפציר בנו שבכל זאת יש סיכוי כאן? שבכל זאת לא נחיה על חודו של הסכין?”

אנחנו בימים של חשבון נפש. תהליך שמאפיין כיום רבים בשמאל. חיים ילין, למשל, איש קיבוץ בארי, הכריז מיד אחרי האירועים “או אנחנו או הם”. כל כך הרבה תושבים בעוטף, שפעם היו מסיעים פלשתינים חולים לטיפול בישראל, כותבים ומדברים אחרת. מדינה שלמה עושה ריסטארט על תוכנת ההפעלה שהביאה לנו את אוסלו ואת ההתנתקות.

האם גרוסמן, בשם שלושת המרנים שכבר אינם, שחינכו פה דורות של קוראים (או כלשונה של אילנה דיין “שדיברו את המצב ונשאנו עינינו אליהם”), יאמר משהו על כך שעשרות שנים הם משכנעים אותנו שהכיבוש בשטחים הוא הבעיה, והנה התברר שהפלשתינים לא משלימים גם עם שדרות ואופקים? האם יהרהר מחדש בהתלהבות שבה כתב על הסכמים שהביאו לכאן את ערפאת וכנופיות המרצחים? על פינוי היישובים הפורחים של גוש קטיף? אולי יגיד שדווקא למען השלום ולמען הביטחון, צריך הרתעה ועוצמה?

וגרוסמן עונה: “התסריט שכולנו חווים אותו הוא קשה ומייאש. גילינו על עצמנו דברים שלא רצינו לדעת. גילינו על הפרטנר, האין פרטנר, הנון פרטנר שלנו, דברים שהעדפנו לא לראות ולא לדעת. אבל איזו ברירה יש לנו?”.

מה זאת אומרת איזו ברירה? יש ברירה! לשנות דיסקט. להחליף את התפיסה ביחס לעצמנו, לאדמתנו, לאויבינו ולתפקידנו. לפעול נכון ולהמשיך לשגשג כאן בכל התחומים. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה אחרי שמדינת ישראל הבינה עם מי יש לה עסק.

אבל גרוסמן רואה קצת אחרת את המציאות. “התחושה שלי היא, אומר זאת כך, יהיה פיתוי להרבה מאוד אנשים לא להיות פה. לא להיות פה. לא לחיות על חוד הסכין. כי מי רוצה לחיות על חוד סכין, ומי רוצה לגדל את ילדיו על חוד סכין? ויש חשש גדול שמי שיישארו פה בעיקר הם הפנאטים והגזענים והלאומנים וכל הגודיס האלה”.

5.

עכשיו אתם מבינים מי הסכנה? אתם הסכנה: הפנאטים, הגזענים והלאומנים. כל הנייחים האלה שמתעקשים לא לרדת מהארץ. מדהים. רק הרגע אמר גרוסמן דברים כל כך יפים על לגלות מחדש אנשים. אז מה, למשל, עם הסתכלות כזו על אנשים מההתנחלויות שברגע האמת באו להושיע קיבוצים, על אנשים שהוצגו כימנים פנאטיים ומנותקים, והנה כל התחזיות שלהם התבררו כנכונות יותר מתחזיות האינטלקטואלים משמאל? לא מגיעה להם איזו בחינה מחדש?

“ואותו דבר יקרה גם בקרב הפלשתינים”, המשיך גרוסמן, “מי שיכול לעזוב כי לא ירצה לחיות את כל חייו ולגדל את ילדיו למציאות של שנאה ואלימות וחרדה וצמצום בכל מובן שהוא. אלה שיוכלו להרשות לעצמם יעזבו, ואלה שלא יוכלו יישארו כאן. כך שנישאר בעצם הקיצוניים שבין שני המחנות. ויהיו לזה השלכות כמובן”.

הקיצוניים של שני המחנות? כלומר, מצד אחד נער גבעות ומצד שני מחבל נוחבה, זו ההשוואה? ובעצם, למה נער גבעות, אולי הוא משווה כאן בין כל “מתנחל לאומני”, נגיד מהנדס מאלון שבות, לבין חוטפי תינוקות ושוחטי קשישים? והכול בקול רך ובמבט רגיש כזה. מה שנקרא: עונג הניואנסים.

והוא ממשיך: “אחד הדברים שהרגשתי זה שאנחנו עומדים וצופים קצת משותקים באופן שבו ישראל שלנו, שהייתה ישראל הנועזת, היצירתית, המחדשת, איך היא הולכת ונספגת עכשיו לתוך הפצע הטרגי של היהדות. לתוך דמות היהודי כ’עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’. עם שהוא קצת חידתי וקצת אפל בעיני האחרים. וזה אחד הדברים שעלולים לקרות לנו…”.

6.

אני מקווה שבין שלל המילים והדימויים של גרוסמן, לא פספסתם כאן שתי מילים פשוטות שמספרות את כל הסיפור: “ישראל שלנו”. מדינת ישראל היא הרי שלנו, כלומר של מחנה גרוסמן. אנחנו הקמנו אותה, אנחנו בנינו אותו, אנחנו עיצבנו אותה. אנחנו בעלי הבית. ועכשיו באים המתנחלים האלה וחושבים שאם יש להם רוב בקלפי, או אפילו בצה”ל, הם ייקחו אותה מאיתנו. לא יקום ולא יהיה. נצא לרחובות. לא אשתוק כי ישראל שלנו שינתה את פניה.

אבל גרוסמן סיים בתקווה: “ואני מקווה ומאחל לנו שתהליך ההחלמה נראה אותו גם כהזדמנות באמת להיות אנשים קצת אחרים. להיות אחרים גם באופן שבו אנחנו מתייחסים גם אל אויבינו, אפילו אליהם, לא כולם הם החמאס למרבה מזלנו”.

יחס אחר לאויבינו. מדהים. ואילנה דיין מסכמת: “כן. ושוב אנחנו בוחרים, אם להשתמש במילים שלך, ב’מוות כדרך חיים’. ואולי אולי נדע לבחור אחרת”.

שוב אנחנו בוחרים במוות? אנחנו בוחרים בחיים. האויבים שלנו בוחרים במוות. מה קורה פה? יכול להיות שנפלתי על הקלטת יום ההולדת ה־69 של גרוסמן?

7.

הערב מסתיים בדברי תודה של המנחה, השחקן מנשה נוי, ל”כל מי שלקח חלק באירוע הזה, לכל האומנים, למרצים הנכבדים. תודה רבה, שבת שלום”.

הקהל מוחא כפיים. ואז נוי מניף את ידו ומוסיף עוד ארבע מילים שגורמות לקהל, וגם לאומנים על הבמה, למחוא כפיים יותר חזק מאשר במהלך כל האירוע: “להתראות ביום ראשון בירושלים!”

אני עושה גוגל מהיר. במשך שנים קרא גרוסמן לדבר עם חמאס כי “הם לא חיות” ו”אנחנו נתנו להם הרבה סיבות לא לחבב אותנו”. וגם אחרי מה שקרה בשמחת תורה, פרסם מאמר אורח ב’ניו יורק טיימס’. הוא גינה שם את ישראל על הרג פלשתינים חפים מפשע. “ישראל נופלת לתהום”, הייתה כותרת המאמר. אתם יודעים, בדיוק מה שאמריקני הממוצע צריך לקרוא עם הקפה של הבוקר בימים אלה שבהם ישראל נלחמת בכל החזיתות.

ועוד נכתב שם: “לא ניתן לנצח במלחמה הזו”, וגם “איננו יכולים לקיים את הכיבוש ללא הגבלת זמן”. איזה כיבוש, שאלתי את עצמי כשבפסקה הבאה הוא פשוט קרא למדינות בעלות השפעה לדחוק בישראל להקים מדינה פלשתינית.

משום מה בריאיון ביום הולדת כל זה לא הוזכר. גם לא השמאל הפרוגרסיבי בעולם, שגרוסמן ודאי מאוכזב ממנו מאז השבעה באוקטובר, מהיחס שלו לכאב הישראלי, מההתעלמות שלו מהחטופים, מהפגיעה בחטופות. מה, לא? הנשיאה של אוניברסיטת הרווארד, מזכ”ל האו”ם, הארגונים הפמיניסטיים, כולם ממשיכים להיות מקור השראה לאדמו”ר, ורק אנחנו, הימניים, ממשיכים להיות ה”פצע הטרגי של היהדות”?

8.

טוב, להתראות ביום ראשון בהפגנה בירושלים. אחרי שצפיתי בתיעוד של הערב הזה, אני מבין טוב יותר מה עובר בראש של אלה שחזרו לשרוף השבוע את המדינה בעת מלחמה. אנשים עם זמבורות עבות בעולם דק. אני מבין מה מניע את האספסוף שחסם כבישים, שטלטל ניידת משטרה, שזרק לפיד בוער על שוטרים, שפרץ מחסומים סביב בית ראש הממשלה.

כשאתה שומע איך מדבר האדמו”ר האחרון באירוע התרבותי בתל אביב, אתה מבין הרבה יותר טוב, לעומק, את מה שעושים החסידים השוטים שלו בירושלים.