כשדשדוש הופך לסחבת, הכל הולך ומסתבך: העיכוב בתמרון הקרקעי ברפיח

ישראל אלדד
|
כ"ה אדר ב' התשפ"ד / 04.04.2024 01:43
בסופו של דבר תהיה כניסה כזאת או אחרת לרפיח, אך נראה שהמומנטום הטוב לכניסה עוצמתית התפוגג • בינתיים שעון החול הבינלאומי הולך ואוזל, והמשבר הפנימי מחריף

לפני כשלשה שבועות כתבתי מספר סיבות מדוע ישראל לא נכנסת לתמרון קרקעי ברפיח. האמת, אפילו אני לא ציפיתי שזה יתארך כל-כך הרבה זמן. בצה”ל כבר הכינו את כל התוכניות לפעילות, אך הקבינט וראש הממשלה לא נותנים עדיין את האישור הסופי לצאת לדרך.

במהלך מלחמות ישנם רגעים של דשדוש. לא אחת, הרגיעה הזמנית מעניקה כוחות מחודשים להסתערות הבאה. אך כשהדשדוש הופך לדבר מתמשך, פעמים רבות הוא מוביל לסיום המלחמה. הפעם נדמה שמישהו התאהב בקונספט שהיה נכון, אך ורק בתחילת דרכו.

כשהדשדוש הופך לסחבת, העסק רק הולך ומסתבך.

הנה  כמה בעיות בעיכוב בתמרון הקרקעי ברפיח שרק הולך ומתמשך:

– מדינת ישראל סותרת את עצמה

מתחילת המלחמה, כל ראשי ומנהיגי המלחמה מסבירים בטוב-טעם שיהיה ניתן להשיב את החטופים אך ורק באמצעות הגברת הפעילות הצבאית בעזה. ישנם רבים שמתווכחים עם האמירות של ראשי המערכת, אך זהו גורלן של החלטות מדיניות, על כל החלטה יהיו כמה אנשים שיחשבו אחרת. אולם דבר אחד ברור: עמדת קבינט המלחמה והממשלה חייבת להיות ברורה ועקבית. אחרי שהוסבר לכולנו שעם העזתים פועלים רק בכוח ובעוצמה, לא הגיוני שברפיח יתנהלו בעצלתיים ובגרירת רגליים, דבר שמשדר לאויב בלבול וחשש.

שעון החול הבינלאומי הולך ואוזל

במדינת היהודים, כל מלחמה צמודה לשעון חול בינלאומי שמתחיל לזחול כבר מהיום הראשון של המלחמה. מלחמות רבות נעצרו כאן עם טעם חמוץ ומר רק משום שהוכרחנו לסיים אותן באמצע הדרך.

במלחמה הנוכחית, מדינת ישראל קיבלה אור ירוק וזמן רב לפעול ככל העולה על רוחה בעזה. בחודש האחרון שעון החול הבינלאומי הגיע כמעט לסופו. רוב ככל מדינות אירופה מדברות כבר בגלוי על עצירת המלחמה, ואפילו ארה”ב כבר לא מסייעת כבעבר לידידתה הקטנה. אם היינו מתחילים את התמרון ברפיח, היה קשה למדינות העולם לעצור אותו. כעת כשהכל תקוע, הלחץ הבינלאומי הולך ומתפוצץ לנו בפנים. ניתן לומר שאיבדנו את המומנטום הבינלאומי החיובי. עצירת משלוחי הנשק והנאומים כנגד ישראל, הם רק תחילת הדרך.

 – המשבר הפנימי רק הולך ומחריף

כולנו זוכרים את הכאוס הנורא על הרפורמה המשפטית. בתחילת המלחמה היה נראה לרגע שהכל מאחורינו. רוב אזרחי המדינה נרתמו לעזור ולסייע לחיילים שהתגייסו ולמשפחות השכולות. כשממשלת ישראל מחליטה לדשדש ברצועה, זהו טריגר לשונאי נתניהו לקפוץ על עגלת השנאה ולהבעיר שוב את המדינה.

אני לא נאיבי ואינני חושב שאם היה כעת תמרון ברפיח ההפגנות הסוערות של השמאל לא היו מתקיימות, אך אין שום סיבה לתת דלק לאנרכיסטים משמאל. הדשדוש הוא דלקן לפילוג שהשמאל מנסה שוב לכפות עלינו.

– איזה מסכנים קרובי החטופים

יצא לי לדבר לא אחת עם משפחות של חטופים, רבים מהם מסכימים עם עמדת ראש הממשלה ושר הביטחון ותומכים בתמרון קרקעי ברפיח בעצימות גבוהה וללא הרף – כל עוד שלא פוגעים בחטופים. כעת כשהכוחות בעזה די מדולדלים והתמרון ברפיח איננו באופק, אני שומע מהם לא אחת את הטענה הצודקת: “למה לא ממשיכים בכל הכוח”. לצערי, איני יכול להשיב להם דבר.

אני חוזר ומדגיש את מה שאמרתי לא אחת. להערכתי, בסופו של דבר תהיה כניסה כזאת או אחרת לרפיח. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל עדיין נחושים לבצע את התמרון גם אם הוא יוביל לחיכוך מדיני עם האמריקנים, אך נראה שהמומנטום הטוב לכניסה עוצמתית לרפיח התפוגג.