עד כמה שאני מכיר את ההיסטוריה – ואני מכיר – זו הפעם הראשונה מאז הוקמה מדינת ישראל שהשמיעו את הימנון ‘התקווה’ בכיכר השבת ובשכונת מאה שערים!
מי זה הנגיד ר’ אהרן שליפא הופיע אצלו בחנוכת הבית? • צפו עד הסוף
זה קרה אתמול בערב, בהפגנה מרשימה של גלוחי-ראש מרחבי הארץ, שהגיעו עם דגלי ישראל ענקיים בחיפוי משטרתי כבד, צעדו על פני רחובות השכונות החרדיות בירושלים, ועמדו כשעה ארוכה בהפגנה מתריסה בכיכר השבת, עם קריאות בוטות לעבר צעירי השכונה וכלפי כלל הציבור החרדי – להיכנס מתחת לאלונקה ולהיטמע ב’כור ההיתוך’ של צה”ל.
לא יודע איך, אבל בהשגחה פרטית נקלעתי לאירוע. מהצפון הרחוק הגעתי לירושלים, והנני בתוך המהומה והקלחת הגדולה.
אפשר לומר שתושבי השכונה הגיבו בתדהמה ובהלם כלפי האקט של ‘אחים לנשק’. הם אינם רגילים למפגני התרסה כאלו. זה לא קרה בעבר, ומדובר בתקדים, לראשונה דבר כזה קרה ובעוצמה כזו.
בהסתכלות האובייקטיבית שלי מן הצד, זה היה ‘אירוע’ בשכונה. באירוע עצמו לא ראיתי שנאה, לא ראיתי שטמה ואיבה. אני לא תמים ואיני משלה את עצמי שהגברים והנשים של ‘אחים לנשק’, גלוחי הראש ומזדנביהם באו בתמימות לשכנע את תושבי מאה שערים להתגייס לצבא. ברור לי שהם לא רוצים את האברכים המפוספסים, את נשות השביס – בצבא ‘שלהם’. הם רוצים אותם ‘שיהיו כמותם’, שיעברו את ‘כור ההיתוך’.
אבל אסור להתכחש למראה עיניים ולתחושה שלי, לא ראיתי שנאה בעיניים, לא ראיתי משטמה.
ראיתי אחר-כך את אותם לוחמים גלוחי-הראש כאינדיבידואלים בשכונות ירושלים, ברחוב יפו, בשוק מחנה יהודה, בתחנה המרכזית, ברכבת ובאוטובוסים, אנשים מאוד נחמדים, באופן אישי. ראיתי אפילו עזרה וחיוכים לאנשים בעלי חזות דתית וחרדית, לנשים עם עגלות, חיוך מצד אל צד. לא ראיתי שנאה.
•
מהצד החרדי ראיתי אוסף של כל מיני צעירים, בגיל ובדעה, יושבי קרנות, שהתאספו מסביב, חלק פעילים ורובם סקרנים: מה זה הייצור שנפל עליהם באמצע החיים?! מי הם אלו המתגרים בנו? מי הם אלו המנוערים מכל צורה ודמות שומר תורה ודת, מי הם אלו שמכניסים בשכונות חרדיות דגלי ישראל ענקים, שרים שירים מנוכרים, מתופפים בתופים ומריעים בחצוצרות – מה זה הדבר הזר והמוזר הזה?!…
חלק ניסו להתעמת. ראיתי ביצים מושלכים לכיווניהם, ראיתי צעירים משולהבים מנסים להתעמת. ראיתי גם צעירים לוהטים מוחים בארשת רצינית ודם לבם סוער על כניסת טמאים וזרים במחנה יראי ה’.
שוחחתי עם קרובי משפחה ואנשים בשכונה, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. לראשונה נודע להם על המתרחש עם הבג”ץ, ביטול הנוהל של דיחוי בני הישיבות, והכאוס שעובר על החברה הישראלית.
הם טרם נחשפו לזה, הם הרי אינם צורכים תקשורת, לא טלוויזיה ולא רדיו, לא אינטרנט, לא עיתונים ולא צייצנים. הם היו בפחד: לאן הולכים מכאן? מה יהיה? – נצח ישראל לא ישקר!
סתם ככה ברקע: יש מלחמה, נופלים אנשים בחזית, מתווספים עוד אלמנות ויתומים, משפחות שכולות הרוסות ודואבות; יש חטופים שיושבים 178 ימים בחושך וצלמוות; יש דרמות בכנסת, בבית המשפט, בממשלה, בחברה הישראלית, “מסביב יהום הסער” – כהמנון הפלמ”ח, או כדברי הנביא ירמיהו: “הנה סערת ה’, חמה יצאה וסער מתחולל”.