“והם אומרים, אמרנו לכם? זה כואב לי”: שרי רוט אצל כספית ואלדד

בן כספית: שרי רוט, פרשנית פוליטית באתר ‘חרדים 10’ וגם פאנליסטית בתוכניתו של רביב דרוקר בערוץ 13, ממחר זהו, זה נגמר, פוקע חוק הגיוס או ההשתמטות הקודם וחלק מהתקציבים ייעצרו. אגב, מתברר שהיועצת המשפטית נתנה הוראה שאסור יהיה לשרים השונים “לפצות” במרכאות את החרדים על הקפאת התקציבים לישיבות, לא באמצעות הגדלת ‘ערך הנקודה’ לאברכים שנותרו זכאים, לא הגדלת תקציבים חלופיים, בקיצור לא תהיה פה קומבינה, ואני מניח שזה מעציב אותך.

שרי רוט: זה לא מעציב אותי, כי אני לא חושבת שעולם הישיבות יקרוס בגלל זה, ממש לא, זה מעציב אותי כתושבת מדינת ישראל, שהתנגדה להשקפת העולם של הפלג הקיצוני אצלנו, וחשבה שהם לא נוהגים נכון בזה שהם שברו את  הכלים והפגינו הפגנות אלימות, אולי המילה אלימות לא המילה הנכונה, אבל הפגנות מאד תוססות שהפריעו לתנועה, ואפילו נמנעו מלהגיע לבקו”ם ואמרו: אנחנו לא רוצים שום עסק עם המדינה, אנחנו לא נותנים בה שום אימון. והפלגים היותר מיינסטרים כן ניסו להגיע להבנות וכן ניסו להגיע להדברויות. ועכשיו בעצם כל הציבור החרדי עומד מול הפלג הקיצוני הזה – והם אומרים לנו ‘אמרנו לכם?’ ‘אתם רואים שצדקנו?’ זה כואב לי בפן האישי.

כואב לי גם אישית על זה שהמדינה ממחר תהיה קצת פחות מדינה יהודית, אולי יותר דמוקרטית, אולי יותר חוקית…

בן כספית: למה? אני פחות יהודי ממך?

שרי: לא, חס וחלילה. אם אתה שומע אותי בפאנלים, אז אני מאלו שחושבת על כל יהודי רק דברים טובים, תמיד מנסה לתת נקודת אור וזכות על פוליטיקאים משמאל ומימין, אני דווקא חושבת שכל יהודי הוא יהודי, עם היהלומים שבו, אני לא חושבת שאני יותר טובה מאחרים, בכלל לא. אני רק חושבת שחלק מערכי המדינה היהודית הוא תורה.

תראה, בן גוריון הקים פה מדינה עם פסיפס כמעט בלתי אפשרי, והוא עשה פה דברים אקרובטיים, לולייניים. למשל, זה שהוא נתן פטור ל-400 תלמידי ישיבה, ולא משנה כמה הם היום לא ניכנס לזה. אני מדברת על העניין העקרוני.

בן: זו היתה טעות חייו.

שרי: אוקי, זה נתון לפרשנות אישית של כל אחד.

בן: יש היום 60,000 ואי אפשר לעמוד בזה. אם היה בן גוריון מתעורר היום והיו אומרים לו ‘תראה, מה עשית’… שאנחנו לא נוכל לעמוד בזה ולא נוכל לממן את זה… הוא היה אפילו לוקח אחריות.

שרי: טוב, זה הרי משהו שאנחנו לא נוכל לבדוק אותו, אז אני לא יודעת לענות לך עליו… אנחנו הרי לא יכולים להעיר אותו מקברו ולשאול אותו. אני רק אומרת שהאומנות במדינה הזו, ה’ביחד ננצח’ – זו לא רק סיסמה. זה שידענו איכשהו בעשרות השנים של המדינה לחיות ביחד ובהרמוניה זה היפה בעיני. אני מביאה איתי מורשת כזו, מהצפון שבו גדלתי, מהבניין שבו גדלתי בילדותי, חילונים, דתיים, חרדים, בחיים שלנו לא רבנו ועד היום אנחנו באהבה רבה. אני הייתי רוצה לראות את המדינה מתנהלת ככה.

מה שיקרה ממחר בבוקר זה בעיני כאב לא בגלל הקטע הכלכלי, אני לא חושבת שהילדים שלי או השכנים שלי, שעד היום הסתפקו בפחות ממה שאני מרשה לעצמי, אני לא חושבת שהם יקרסו, גם עולם הישיבות לא יקרוס, אבל חבל לי. כאילו, אני מרגישה החמצה, ה’ביחד’ הזה קצת נסדק לי.

אריה אלדד: להנהגה החרדית, הפוליטית והרוחנית, יש חלק במשבר הזה, או שהם רק קורבנות?

שרי: אריה, אגיד לך את האמת, ואני חושבת שאתה עוד זוכר אותי מהשנים בהן היית חבר כנסת, אני כתבת חרדית שלא חוסכת ביקורת גם מחברי הכנסת החרדים, לאורך כל השנים, אני הייתי זו שביקרה את חברי הכנסת החרדים כשהוקמה פה ממשלת השינוי והם התבטאו בביטויים מאד לא יפים, אם זה כלפי מתן כהנא ועוד אישים שם, חשבתי שזה גועל נפש וכתבתי את זה ואמרתי את זה. גם אם אשלם על זה מחיר, לא אכפת לי. אני הולכת עם האמת שלי עד הסוף.

אז אני כן מוכנה לדון בזה שיש לפוליטיקאים חלק, אני חושבת שזה שהם לא הרימו ב-2019 את הכפפה שליברמן הביא, היה לו חוק גיוס מצוין, וחברי הכנסת מטעמים כאלו ואחרים לא לקחו את זה.

בן: גם עכשיו יש מי מגדולי הדור שלכם שטוענים שגם מי שלא לומדים לא צריכים להתגייס…

שרי: לא שמעתי, אם אתה מדבר על רבנים מהפלג הקיצוני אז אולי…

אריה: אנחנו מדברים על הרב צדקה מפורת יוסף, למשל.

שרי: לא מכירה את מה שאמרת אבל באופן כללי זה לא נאמר, הרב שך כבר אמר שמי שמזייף יש לו דין רודף.

בן: שרי, עזבי, גם ככה הקהל שלנו פחות בקי ברזולוציות חכמים וכו’. את מדברת על ‘ביחד ננצח’, אבל השבעה באוקטובר הראה לנו שזה לא ביחד, שיש פה ציבור גדול והוא לא רק חילוני, ממש לא, הציונות הדתית פה משלמת מחירי עתק, ויש פה ציבור שנהיה לו נחמד להתחפש בבני ברק בפורים לחייל, אבל זה לא מספיק. ואתם לא מבינים שה’ביחד’ צריך להיות ביחד.

שרי: תראה, בן, זה לא שאני לא מבינה את הטיעון הזה, זה לא שאני לא מבינה יהודי כמו בצלאל סמוטריץ’ שרואה את אחיו והולך להלוויות וכואב לו, אני מבינה את הכאב של כל הצדדים, באמת שאני מבינה. ואני גם יושבת עם עצמי ומכריחה את עצמי להבין, להבין את הכאב של כל צד. יש רק דבר אחד שחסר לי: אני לא משוכנעת שכל חילוני, לפני שהוא באמת סייר בבית של אברך שלומד מבוקר עד לילה, מבין את המשמעות של מה זה לימוד תורה ומבין שהמדינה הזו כמדינת היהודים צריכה חיל כזה.

בן כספית: נכון, 400…

שרי: לא נכנסת איתך עכשיו למספרים של כמה, וברור שמי שלא לומד בוודאי שאסור לו לזייף ולהגיד שהוא לומד. זה חד משמעית אני אומרת את זה.

אריה: אבל פה מדובר באלפים, ויש התנגדות לתת שמות שלהם.

שרי: אני לא בטוחה שהצבא רוצה אותפ, יכול להכיל אותם, האם יש לו מסגרות מתאימות. פרסמתי לא מזמן פוסט על אירוע השבעה בכותל, כשהייתי שם אצל בן משפחה, והזדעזעתי. זה לא נראות של טקס של חיל שאמור להיות חיל לחרדים.

בן: את כל זה אפשר לסדר, נראות זה עניין שאפשר לטפל בו.

שרי: מאז ביטול חוק טל  מנסים, ומנסים, ומנסים, אני עוד לא ראיתי שמצליחים.

בן: מצוין, אז תבואו עם תוכנית גיוס, ותתנו אותה בכך שהצבא יתן לכם מסגרות מתאימות, אני אתמוך בכם. אבל מיצינו.

שרי: אז ניסו, אבל היועצת המשפטית אמרה ‘פוס’, נגמר המשחק, אזל שעון החול.

בן: נכון, מתישהו זה צריך להסתיים, זה לוקח כבר איזה 5000 שנה…