כשרעשי הפוליטיקה גברו על שאון המלחמה, לא פלא שהונח המוקש הגדול

מדינת ישראל נמצאת באחת התקופות הקשות מאז קום המדינה. ב-7 לאוקטובר לא היה ישראלי אחד שחשב והרגיש אחרת. הפחד והמורא שאחז באזרחי המדינה ביום של מתקפת הטרור גרם לישראלים רבים לחשוש לגורלם.

רגע אחרי שהתפוגג ההלם הראשוני ראינו את היופי של עם ישראל, שנחשף בתחומים רבים במלוא הדרו. החל מאנשים ששמו נפשם בכפם כדי להציל, וכלה בארגונים ואנשים שנתנו מהונם ואונם וללא שום תמורה.

אך הדבר שבלט מעל הכל הייתה האחדות הלאומית ששררה בכל פינה ומגזר. כך היא דרכם של בני ישראל: להתאחד ולהתלכד בעת צרה. לרגע היה נדמה שהאויב העזתי פוגש אגרוף ישראלי מאוחד שמונף להשמדתו.

לצערנו, זה אכן היה רק לרגע…

בעולם מתוקן, המדינה ואזרחיה היו אמורים לעצור מלכת ולהתעסק בעיקר באויב שקם עלינו לכלותינו, ובכל תופעות הלוואי הקשות שבאו בעקבות האסון שנחת עלינו. אך במדינת ישראל, שהייתה שרויה בקיטוב ובמחלוקות קשות טרום המלחמה, ישנם כמה גורמים שדואגים להמשיך את ההתנצחות הפנימית גם כשהתותחים רועמים.

בהגיון בריא, בזמן מלחמה ובפרט בעת שמשפחת השכול לא מפסיקה לגדול, כל נושא פוליטי היה אמור להיזרק בכעס אל השוליים. אך כשגופי התקשורת חוברים למיעוט צעקני שלא בוחל בשום אמצעי, רעשי הפוליטיקה גוברים על שאון המלחמה.

מי היה מאמין שתוך כדי המלחמה נצטרך לשמוע נאצות אינסופיות על ראש ממשלה שעסוק ללא הרף בחיסול האויב, או לראות ראש מפלגה שפורש מהממשלה רק משום שלא קיבל את הכיבודים והגינונים שלשיטתו ראויים לו. גם החתרנות והתדרוכים המושחזים מתוככי הקבינט, חדשות לבקרים, מקוממים ומרתיחים.

אם לא די בזה, הנה הגיע המוקש הגדול ביותר – גיוס חרדים.

•

במשך עשרות שנים התגלגל הדיון על גיוס החרדים מממשלה לממשלה. לכולם היה ברור שהמוקש הטעון והמורכב יצטרך מתישהו לעבור “פיצוץ מבוקר”, אך לשני הצדדים – החרדי והחילוני – היה נוח לדחוף את כדור השלג הלאה, לעבר התחנה הבאה. כל הצדדים הבינו שאם רוצים לגשר בין עמדת החרדים שמתנגדים בתוקף לגיוס, לבין עמדת החילונים ששואפים לדחוף את החרדים בכוח לכור ההיתוך הישראלי, צריך עבודה ארוכה ומייגעת שיכולה לארוך שנים, וכולי האי ואולי.

השכל הישר זועק שנושא כל-כך טעון ורגיש, צריך לידון בזמן רגיעה ועל מי מנוחות. אך שוב מתברר, כשפוליטיקה נכנסת לתמונה, וכשהיעד העיקרי הוא הפלת הממשלה, נושא הגיוס הופך לכלי ניגוח אכזרי שאינו חושש לרסק את החברה הישראלית, גם בזמן שדם חללי המלחמה אינו עוצר.

כל בר דעת מבין שאי אפשר לפתור “בעיה” של עשרות שנים ברגע אחד, בפרט שלא בעת מלחמה. אך עבור מחרחרי הריב והמדון, זה בדיוק הזמן לרקוד על הרגש הישראלי שכואב את כאב נפילת לוחמיו בדרישה לגייס את החרדים כאן ועכשיו.

מבג”ץ ומאנשי ‘קפלן’ איני מצפה לכלום. שופטי בג”ץ שמתהדרים לא אחת ושלא בצדק בתואר “האח הגדול והאחראי”, היו אמורים לדחות את הנושא על הסף עד לאחר המלחמה, אך האדרת שמם גרמה להם להוסיף שמן למדורה הבוערת ולדרוש החלטת ממשלה תוך כדי המלחמה.

הקפלניסטים, שאך לפני רגע איימו בסרבנות, פתאום חושקים בגיוס החרדים, ודוחפים בכל הכוח להפיל את הממשלה.

מהציבור הדתי, שספג לא אחת מהשמאל הישראלי, ציפיתי ליותר. מציבור שחש על בשרו את התיעוב והנאצות על אורח חייהם, היה מצופה שיעמוד לימין החרדים בשעה שמשסים את הציבור באורח החיים החרדי. בפועל, הציבור הדתי הוא שנותן את הטון התקיף ביותר, זה הדורש גיוס חרדים כאן ועכשיו. נדמה שגם הם נפלו למלכודת של השנאה והקיטוב. מלכודת שיכולה להוביל גם אותם אל ספסלי האופוזיציה.

עם כל הצער העצום על מיטב הבנים שנפלו במלחמה על הגנת הארץ, הצער אינו יכול לשמש סיבה לשנאת חרדים, אפילו אם עושים זאת עם חיוך רחב.

אם כל הטוב הזה היה נעצר בגבולות הארץ, אולי היינו יכולים לבלוע את הגלולה. אך כשרואים איך ארצות הברית ואומות העולם מנצלים את הסכסוך הפנים ישראלי כדי לעצור את המלחמה המוצדקת, וכשחושבים על החזית הצפונית שיכולה להתלקח ברגע ולגבות מאתנו מחירים כבדים – הגיע הזמן לצעוק בקול גדול: די למחלוקות הפנימיות שהורסות את כולנו מבית ומחוץ!