סופו של המן ויורשיו: מה פשר ההרג ההמוני שעשו היהודים בשונאיהם?

השנה מקבלים ימי הפורים משמעות מיוחדת. השאיפה השטנית “לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים” איננה תיאור של תקופה אפלה בעבר, אלא מציאות עכשווית, טרייה ומדממת.

תחבורה ציבורית בפורים: איך תגיעו הביתה מירושלים? • כל הפרטים

הצוררים האכזרים לא חסו על נשים ותינוקות, ועל זקנים ונכים, ולא הבחינו בין ‘מתנחלים’ ל’שוחרי שלום’.

קל מאוד לראות את הקווים המשותפים בין סיפור פורים לאירועי החודשים האחרונים. כאז כן עתה, הכול מתחיל מהתחושה של המן שהעם היהודי “מְפֻזָּר וּמְפֹרָד”, שסוע וקרוע בתוך-תוכו, וזו הזדמנות לפגוע בו. אבל ברגע שהעם היהודי מזהה את האיום, הוא מתאחד ומתלכד כאיש אחד בלב אחד.

לפגוע במבקשי רעתנו

עוד קו דמיון הוא החיבור העוצמתי עם האמונה ועם הקב”ה. קודם שנגזרה הגזירה של המן היו יהודים שנהו אחרי הגויים ולמדו מדרכיהם, אבל ברגע שחשו את הסכנה – התאחדו כולם בצום ובתפילה ובאמונה עזה בבורא העולם. ראינו גם עכשיו את פרץ האמונה ששטפה את כל חלקי העם, ובמיוחד את הלוחמים.

המן ביקש להשמיד את היהודים, אבל הנס שהתחולל הביא לידי “וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם”. המן במו ידיו הכין את העץ ששימש לתלייתו. וכך עכשיו, “יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ” – אויבי ישראל ביקשו להמיט עלינו חורבן, והסוף הוא שהחורבן הומט על ראשם.

ועוד נקודה חשובה שיש לשים אליה לב: יש שאינם מבינים את פשר ההרג ההמוני שעשו היהודים ביום שבו הייתה אמורה להתקיים גזירת ההשמדה. הללו פשוט אינם יורדים לעומקו של סיפור המגילה. הלוא הגזירה לא נתבטלה, “כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ – אֵין לְהָשִׁיב”. אחשוורוש רק נתן רשות ליהודים להתגונן – “לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם”.

ליהודים לא נותרה ברירה אלא להקדים ולפגוע בשונאיהם ולהשמיד את כל מבקשי נפשם. הם לא הרגו ‘חפים מפשע’, אלא כמו שהמגילה עצמה אומרת – “נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם… לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם”.

אילולא היו פוגעים בהם, היו הללו יכולים להכות ביהודים, ולכן לא הייתה ברירה אלא להשמידם תחילה.

הדברת הרוע

כאשר אסתר המלכה באה לפני אחשוורוש ומבקשת עוד יום שבו תינתן רשות להכות בצוררי ישראל אשר בשושן – היא עושה זאת מתוך הכרה שחייבים להדביר את הרוע עד תום. אי-אפשר להשאיר את המסתתרים במנהרות או ברפיח, ויש להשמיד את המרצחים עד האחרון שבהם, ובכלל זה לתלות לעיני כול את עשרת בניו-עוזריו של צורר היהודים.

הנחישות הזאת, להכות בשונאי ישראל עד הניצחון המוחלט, היא שהביאה לנו את שמחת פורים, ו”לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר”. זה המסר שכל צוררי ישראל צריכים לקבל – עם ישראל יפרח וישגשג, ואילו אויביו יוכו ויושמדו, כי “לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל”.

ומגאולת פורים נבוא לגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.