מי היה מאמין: אלה שני הטרנדים היהודיים הכי חמים בעולם עכשיו

1.

אם הייתי אומר לכם שיבוא יום ובו “שבת זכור” תהיה הזדמנות לחבר אנשים שרחוקים מאוד מתורה ומצוות, מכל העולם, לשמירת שבת, מה הייתם אומרים? לו הייתי טוען שיש מומנטום נדיר לקרוא להם לשמור לראשונה בחייהם דווקא את השבת שבה עם ישראל עוסק במחיית עמלק, איך הייתם מגיבים לרעיון? כנראה הייתם אומרים שאני לא מבין כלום, לא בתורה ובטח לא במיתוג.

לקחת את המצווה הכי גזענית, הכי אלימה, הכי לא פוליטיקלי־קורקט, מצווה שגם לנו הדוסים לא בדיוק קלה לעיכול (יש לי תיאוריה שאומרת שלכן היהודים בורחים בשבת הזאת לעיסוק בשאלה איך להגות את המילה “זכר”, בקריאת זכור, בסגול או בצירה), ודווקא סביבה לנסות להביא את ההמונים לשמור שבת?

אם כבר, ננסה לקדם את “שבת והדרת” שייסד אורי אורבך ז”ל בפרשת ‘קדושים’, לכבד את המבוגרים בקהילה בשבת שבה קוראים את הציווי “מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן”. זה משהו שיכול ללכת טוב גם אצל חילונים הומניים. זה קונצנזוס. לזה קל להתחבר.

אבל מה לעשות, קונצנזוס ופוליטיקלי־קורקט הם בסופו של דבר אופנה. ואופנה היא דבר שמשתנה. אחרי שמחת תורה ראינו שהרבה דעות ותפיסות עולם שנחשבו לשיא האופנה הפכו בן רגע לפתטיות. שיק או שוק. וגם להפך: מה שנחשב לנחלת אנשים הזויים וקיצוניים נהפך פתאום למיינסטרים.

2.

ואחרי כל זה, שום דבר לא הכין אותי לסרטון הוויראלי של הקומיקאי גיא הוכמן שהתפרסם השבוע בכל העולם: “תקשיבו, אני אולי לא דתי, אבל אני יהודי גאה מאוד. וכולנו זוכרים, וצריך לזכור את השביעי לעשירי. שבת הבאה פרשת זכור. ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’. שבת לפני פורים. אני מתכוון לשמור בפעם הראשונה בחיי שבת. לא בשביל הגאולה. בשביל אחדות עם ישראל. בשביל החיילים הגיבורים שלנו בחזית”.

כן. דווקא שבת זכור. או כמו שהוכמן קורא לה ‘שבת זְכוֹר’. דווקא היא מדברת אליו ואל עוד אלפים. והוא ממשיך בשפה הישירה שלו: “היום הלב של רוב עם ישראל במקום הנכון. הלבבות כשרים. ואני אומר: אנחנו שומרים שבת… כי בשבת רצחו אותנו, כי אנחנו יהודים. בשבת נקום ונגיד: אנחנו גאים להיות יהודים. בשביל שכל אויבינו שחשבו אותנו לאיזה שהוא עם מפורר ידעו: עם הנצח לא יישבר בכזאת קלות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. זרמו איתי. בוא נביא מאה אלף יהודים לשמור שבת פעם ראשונה. כמוני. נראה לאויבים שלנו איזה עם אנחנו. בשבת הם קמו לטבוח בנו, בשבת נקום ונאמר: אנחנו גאים להיות יהודים. זְכוֹר את אשר עשה לך עמלק!”.

3.

נמשיך. אם הייתי אומר לכם שיבוא יום שבו מכל המצוות ותקנות חז”ל, המוני ישראלים, רובם רחוקים מאוד משמירת מצוות, יתחברו דווקא לצום, כלומר לדבר הכי קשה ביהדות: לא לאכול במשך יום שלם. לא “לא לאכול טרף”, כן? לא לאכול בכלל. גם לא לשתות. גם לא קפה. הייתם אומרים שאני לא מבין כלום, לא בתורה ובטח לא במיתוג. הרי זאת משימה קשה מאוד גם לדתיים מלידה. במקרה שלי, זה ממש סיוט. ואגב, אחד הצומות שהכי קשים לי הוא תענית אסתר. לא בגלל האורך, כמובן. בגלל התזמון.

אז לנסות להביא את ההמונים לצום בתענית אסתר? נו, באמת. רוצים לחבר אותם למצוות פורים? בבקשה. בואו נעשה השנה קמפיין על מצוות “מתנות לאביונים”. זה הרבה יותר קל לביצוע. וגם הרבה יותר קל להסברה בימים אלה שבהם כל כך הרבה אנשים עקורים מבתיהם. “מתנות למפונים” נשמע אחלה מיזם.

אבל איך נסביר את תענית אסתר? הרי היא אפילו לא זכר לאסון לאומי שקרה לנו, כמו תשעה באב ויתר הצומות. תענית אסתר, עניינה אחד: אמונה בכוח האחדות סביב תפילה. בכוח הזעקה המשותפת. אויבינו רצו להשמיד אותנו, אסתר הבינה מהי הזירה שבה משפיעים באמת, אז היא צמה והתפללה וקראה לכל העם להצטרף אליה, ואז קרה נס אלוקי. זה הסיפור.

ולכן חז”ל קבעו את התענית הזאת לדורות: כדי לזכור ולהזכיר שבשעת צרה הכתובת היא ריבונו של עולם.

איך כותב הרב אליהו כי־טוב בספר התודעה? “כל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה’ ואויבי ישראל, היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה’ שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. והתענית – להראות שלא בכוח יגבר אנוש, ולא בגבורת מלחמתם – אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמיים, ומן השמיים מרחמים עליהם ונותנים בהם כוח לנצח במלחמה”. סוף ציטוט. נו, לך תסביר את זה היום, בזמן מלחמה.

אבל גם כאן, כידוע, הגיע סרטון ששבר את הרשת. שורה של נשים, ממש לא דוסיות, שמדברות ברגש רב על הרעיון של היום הגדול הזה ומסבירות למה הן הולכות לראשונה לצום בו: “לפני כאלפיים שנה אישה אחת סיכנה את חייה והובילה ציבור שלם לצום במטרה להציל חיים. מאז עם ישראל נוהג לצום מדי שנה בערב פורים ביום שנקרא על שמה – תענית אסתר. השנה אני בוחרת לצום לא כמעשה פוליטי ולא כמעשה דתי, אלא כמעשה יהודי. המסורת היהודית מציעה לי דרך להביע כאב והזדהות. כמו אז – אסתר ביקשה והעם נענה. ‘תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי’. תענית בה הנפש מתענה וזועקת למען האחים והאחיות שלה. כמה שעות, מזריחה עד שקיעה, להרגיש אי נוחות ומעט ממצוקת הרעב. השנה אני בוחרת לצום”.

וואו. למה אני דומע? נראה לי שזה לא רק בגלל הצ’לו והפסנתר שמלווים את הסרטון בנגינה נוגה ומרגשת כל כך.

4.

נו, אז מה המצווה הבאה שאנשים יתעוררו פתאום לשמור לראשונה בחייהם? לא יודע. האמת, אני אפילו לא מנסה לנחש. לא מסוגל לנחש. אה, רגע, יש לי: יש מצב שאחרי פסח יתפוס המיזם של “לא מתגלחים, לא שומעים מוזיקה” כל ספירת העומר? (מה עם מוזיקה ווקאלית? טוב, זה כבר קשה יותר מתענית אסתר).

ומה עם החג שאחרי? שבועות, חג מתן תורתנו? יש מצב שנקבל את התורה? לא כמעשה פוליטי ולא כמעשה דתי, כן? כמעשה יהודי!

שלא ישתמע מכאן ולו צליל של זלזול בכל המיזמים המפתיעים. אני לא מזלזל. להפך. אני מתרגש. אם אני מזלזל במישהו, זה באנשים כמוני שמחפשים כל הזמן רק מצוות “יפות” ליחצ”ן לעם ישראל, בלי להבין שהחיבור של יהודי, של כל יהודי, לתורה ולמצוות, הוא הדבר הכי פנימי, הכי נשמתי. שהכי עושה לו טוב. אז חבל להישאר בשיח של “אחדות בין מגזרים שונים” בלי להבין שהאירוע פה הוא אחר לגמרי. מאות האלפים שהצטרפו השבוע ליוזמות האלה דורשים מאיתנו לעלות קומה.

אתם מבינים? אני בא לגיא הוכמן עם אחדות חביבה, והנשמה שלו צועקת עליי: שאבעס! אני רוצה לשמור שבת! דבר איתי על הלכה, על קדושה, על מצוות מעשיות.

אז מי אני שאדע מה הדבר הבא, איזו מצווה תיגע בנשמה של איזה יהודי? איך אמר הוכמן בפשטות הכובשת שלו: “היום הלב של רוב עם ישראל במקום הנכון. הלבבות כשרים… זרמו איתי”.

זורם איתך. איתך ועם כל בעלי הלבבות הכשרים. ניפגש בערב פסח בתענית בכורות?

•

הטור הזה מרבה לעסוק בדף היומי סביב התחלת מסכת חדשה, אבל היום זה סיפור אחר. לומדי הדף היומי הגיעו אתמול לפרק “אלו מציאות”, הפרק השני במסכת בבא מציעא.

אותו פרק קל ופשוט שאיתו כל ילד מתחיל את לימוד הגמרא. אותו פרק שמזכיר לנו את חוויות הלימוד הראשוניות שלנו כילדים בבית הספר עם החוברת האפורה ההיא.

נו, אז איך היה לכם בכיתה ה’ עם הגמרא? לי לא משהו. תודה ששאלתם. וגם בישיבה היה לי לא משהו.

וזאת כנראה הסיבה שברגע שסיימתי את פרק הישיבה בחיי, סגרתי את הגמרא, ולא פתחתי אותה במשך שנים. מה לעשות. זה לא בשבילי. זה בארמית, זה בכתב קטן וצפוף, זה קשה, וזה מזכיר לי שאני בעצם אחד שקולט די לאט. ולא רק בארמית.

אבל הזמן עובר, אתה מתבגר, ואתה מבין שזיכרונות לא נעימים הם לא תירוץ שיכול להחזיק כל החיים. בטח לא כשלך עצמך יש כבר ילד שמתחיל ללמוד “אלו מציאות”. נו, אז מה תגיד לו? סליחה, אני לא לומד איתך, כי לפני שלושים שנה היה לי קשה בכיתה ה’ עם המילים הקשות בארמית בחוברת האפורה, אז התייאשתי? ומה הבן שלך יגיד לבן שלו? “בכיתה ה’, היה קשה לסבא, אז…”.

וחוץ מזה, הגמרא של היום היא לא הגמרא של הילדות שלנו. כלומר הטקסט הוא כמובן אותו טקסט, אבל בשנים האחרונות הוא הפך להיות מונגש ומבואר ומתורגם ואפילו מנוקד. הכי לא אפור שיש.

אז השבוע, כשלומדי הדף היומי הגיעו לפרק הראשוני הזה, שזורק אותנו לילדות, יש לנו הזדמנות של פעם בשבע וחצי שנים לעשות תיקון. תיקון 2024. לפגוש את הגמרא מחדש, ממקום אחר. כילדים גדולים.

לא צריך להתחייב עכשיו לסיים את כל הש”ס, אפילו לא את כל המסכת. רק לפתוח גמרא מנגישה (או שיעור מנגיש מתוך המגוון הגדול בפורטל הדף היומי), בתחילת פרק “אלו מציאות” ולנסות מחדש. רק דף אחד.

אלו מציאות – שלך!

נ.ב.

ולמי שרוצה ללכת עם התיקון הזה עד הסוף, ולהתחבר ללימוד ממקום של שמחה גדולה: ממליץ לכם מאוד לדגום את השיעור של הרב אלי סטפנסקי מ’מרכז הדף היומי’, עם כל המצגות המושקעות וקטעי הווידאו המצחיקים. זה לא דף יומי, זו מסיבה יומית. שיעור שמשודר בשידור חי מבית שמש לעשרות אלפי צופים בעולם. תופעה עולמית ששווה טור בפני עצמו. אני גאה לומר שהיה לי חלק בזה שלאחרונה הוא השתכנע לעשות את השואו היומי שלו גם בעברית. זה לקח קצת זמן, אבל מעכשיו לא רק דוברי אנגלית וארמית יכולים ליהנות.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’