גלית דיסטל במתקפה על הערבים: “גם אלף בן גבירים לא יצליחו כאן”

חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן ממפלגת הליכוד, מפרסמת היום פוסט בנוגע לאלימות הפושעת בחברה הערבית – ומסבירה כי המשטרה, והשר הממונה איתמר בן גביר, לא יכולים להצליח.

הפוסט המלא:

לפני שאני מסירה את הכפפות אני אנסח את הטרוויאלי:

החברה הערבית בישראל מורכבת מאזרחים שווי זכויות וחובת המדינה לשמור על בטחונם.

‏והנה הכפפות הוסרו:

‏זה לא יעזור.
‏אלף איתמר בן גביר ומליון שוטרים לא יעזרו כאן.
‏כשנציגי החברה הערבית בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת מצדיקים או מעודדים אלימות נגד יהודים בגלל הכיבוש או הנכבה או הקולניאליזם או הרמדאן או הר הבית או יום הזעם או יום העצבים או יום הכעס או יום שלישי – שלא יתפלאו אחר כך שערבים ישראלים רוצחים אחד את השני.
‏זה לגמרי בבחינת “נגעת – נסעת.”
‏אם זה בסדר לרצוח על רקע לאומני אז זה בסדר לרצוח על כל רקע.
‏זהו טבעו של המדרון החלקלק.
‏כשילדים שומעים במערכת החינוך שלהם שיש רצח שצריך לגנות ויש רצח הרואי של לוחמי חופש הם יסיקו מזה שרצח הוא לא טאבו.
‏רצח הוא עניין סלקטיבי.
‏רוצים לדעת מה קורה לחברה שמחנכת את ילדיה שרצח חפים מפשע הוא עניין סלקטיבי?
‏בדיוק מה שקורה עכשיו בחברה הערבית.

‏המרחק בין ילד ששומע בכיתה הילולי שאהידים לבין נער שתופס נשק ורוצח את השכן שלו הוא קצר מאוד.

‏היום ישבה בוועדת ביקורת המדינה חברת הכנסת אימן חטיב יאסין והאשימה את בן גביר בעוד רצח בחברה הערבית.
‏מודה שאיבדתי את זה.
‏מדובר באותה גברת שטענה שלא היה אונס ולא נרצחו תינוקות בטבח השבעה באוקטובר.
‏להכחיש אלימות ואז לקונן בכנסת על אלימות.
‏אותה גברת שמשום מה לא פוטרה (מה קורה עם זה באמת?) אחראית לרצח בחברה הערבית פי מליון יותר מבן גביר עליו היא מקוננת.
‏כי היא לא סתם הצדיקה רצח תינוקות ואונס המוני.
‏היא הכחישה אותם.
‏ממש כמו פרופסור קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית – שתי התאומות הרוחניות האלה מכחישות רצח ואונס כשבא להן.
‏ואז שתיהן בוכות על אלימות כשמתאים להן.

‏וזאת הטרגדיה של החברה הערבית בישראל – להדוף פשעים נגד האנושות ואז להתפלא שהחברה שהם טיפחו במו ידיהם אלימה כלכך.

‏כשמשפיעני החברה הערבית שורקים במשרוקית הכלבים שזה לגמרי סבבה לשפוך דם יהודי, אז בבקשה שלא יבכו על העובדה שערבי ישראלי אחד רוצח בקלילות מחרידה ערבי ישראלי אחר.

‏ולא, המחשבה שערביי ישראל “יושבים בשקט” מאז הטבח ולא פורעים ביהודים לא ממש מרשימה אותי, היא מרשימה רק את גזעני הציפיות הנמוכות.

‏אם כל החינוך הפדגוגי בחברה הערבית היה נעמד על רגליים אחוריות ומקדיש יום ולילה כדי להבהיר לתלמידים שרצח אינו דרכו של האסלאם, שאונס אינו דרכו של האסלאם, ששריפת משפחות המונית אינה דרכה של האסלאם – אז הייתי מתרשמת.

‏ואז גם הסיכוי למגר את האלימות בחברה הערבית היה קיים.

‏אלף בן גבירים ומליון שוטרים לא יצליחו למגר את האלימות בחברה הערבית.

‏חברה שראשיה מצדיקים אלימות תשאר חברה אלימה.

‏גם כלפי עצמה.