פסק דין: האם האב מסוכן לילדיו כי השתייך בעבר ל’נוער הגבעות’?

סכסוך גירושין מכוער ורווי הליכים בין בני זוג לשעבר, הגיע בימים אלה להכרעה מפתיעה, שבה הורתה השופטת שירלי שי מביהמ”ש למשפחה בפתח תקווה, להפקיע שלושה ילדים מחזקת אימם, ולהעבירם לחזקת אביהם – וזאת, בין השאר, בעקבות עלילת שווא על אלימות אותה טפלה האישה על האב.

בני הזוג נישאו בשנת 2008, ולאורך שנות נישואיהם נולדו להם 4 ילדים. כל הילדים נולדו ביישוב מרוחק שאליו עברו ההורים מספר שנים לאחר נישואיהם.

בחלוף 14 שנות נישואין עלו יחסי השניים על שרטון, וסכסוך גירושין חריף פרץ ביניהם. למרות שבתחילה קיימו ההורים הסדר שהייה שווה עם הילדים בבית המשפחה (נסטינג), ההסדר פוצץ, כשהאישה פנתה לבית המשפט בבקשה לצו הרחקה נגד האב, מאחר שלטענתה הוא נוהג כלפיה באיומים ובהטרדה מאיימת.

צו הרחקה זמני הוצא נגד האב במעמד צד אחד, ולאחר שהאם כשלה מלהוכיח את הדברים, הצו לא חודש, והאם חויבה בהוצאות לטובת האב.

מיד אחר כך הגישה האם בקשה לבית המשפט לעבור עם הילדים ליישוב אחר, במרכז הארץ. האב הגיש כתב הגנה באמצעות עורכת הדין לוסי מאיר, ובעקבות כך, דחה בית המשפט את בקשת האם.

חרף דחיית בקשתה, התעלמה האישה מהחלטת בית המשפט, ועקרה למרכז הארץ עם ילדיה, תוך שהיא מפרה פעם אחר פעם את הסדרי השהייה עם הילדים, ולא מאפשרת להם להתראות עם אביהם.

במסגרת ההליכים בין הצדדים, נקראו אנשי מקצוע רבים לחוות דעה על התנהלות ההורים ומצבם של הילדים. רובן המכריע של חוות הדעת  קבעו שהאם מרבה לערב את ילדיה במאבק בינה לבין אביהם, ומפעילה כלפיהם סחיטה רגשית, במטרה להעביר אותם “לצד שלה”.

מומחים אלה קבעו שהאב אינו מהווה כל סכנה לשלום האם והילדים. לעומת זאת, קבעו רוב המומחים כי האם מהווה השפעה שלילית על ילדיה, ובעיקר על שתי בנותיה הבוגרות.

רק חוות דעת אחת, של מומחה לקרימינולוגיה,  טענה למסוכנות מצד האב. לטענת הקרימינולוג, רמת המסוכנות של האב כלפי האם והילדים בינונית, בעוד שרמת המסוכנות של האם כלפי הילדים נמוכה. את הקביעה הזו, ביסס לדבריו הקרימינולוג, על סמך אירוע אלימות בודד שהתרחש בין בני הזוג בעבר הרחוק, וכן על העובדה שבצעירותו השתייך האב ל’נוער הגבעות’, ובמסגרת זו נטל חלק בפעילות אלימה.

המומחה זומן לעדות בבית המשפט, שם חוות דעתו נסתרה פעם אחר פעם, בחקירתו על ידי באת כוחה של האב, עו”ד מאיר. בין השאר התקשה המומחה להסביר כיצד אירוע אלימות בודד בעבר של האב כלפי האם, מהווה סיכון כלפי הילדים.

בין השאר טען הקרימינולוג בעדותו, כי האב הזניח את ילדיו אשר אלה שהו עימו, משום שיצא לעבודתו ב-06:00 בבוקר, בעוד הם ישנים. לדבריו, הזנחה כמוה כאלימות.

השופטת שירלי שי, שדנה בסכסוך הסבוך בין בני הזוג, חלקה על עמדת המומחה, ואף ציינה בפסק דינה כי אף גורם חינוכי לא התלונן על הזנחת הילדים, כאשר אלה שהו עם האב, והילדים הגיעו לכל המסגרות במועד, זאת בניגוד למצב שבו שהו הילדים אצל האם, שם בחלק ניכר מהפעמים הילדים נעדרו תקופות ממושכות מנוכחות בבית הספר.

לשאלה, האם פעולה של אחד ההורים, שמטרתה למנוע קשר בין הילדים לבין ההורה השני, נחשבת בעיניו לאלימות, השיב הקרימינולוג, כי אם התנהגות זו חוזרת על עצמה, הוא בהחלט רואה בה התנהגות אלימה.

בפסק דינה קובעת השופטת, כי הקרימינולוג לא הסביר כיצד באה האלימות הבינונית לידי ביטוי כלפי הילדים. “מכאן, לא יהיה מופרך לומר, כי חרף ההגדרה של ‘רמת מסוכנות בינונית’, לא סבור המומחה כי בפועל, האב מסוכן לילדיו”.

בהתייחסותה לעדותו, קבעה השופטת נחרצות את עמדתה לגבי תופעת הניכור ההורי ונזקיה הקשים: “תפקידו של בית המשפט, בין היתר, ליצוק תוכן למונח ‘טובת הילד’, ובכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבות המאפיינות אותו”, פסקה.

“בית משפט זה סבור כי הגיעה העת להבהיר בלשון ברורה כי הורה אשר לא מאפשר לקטינים להיות בקשר עם ההורה השני, או מסית אותם כנגדו, פוגע בטובתם, ובמקרי קיצון, מדובר אף בפגיעה המגיעה לרמת אלימות של ממש, נפשית ורגשית כאחד. מחובתו של בית המשפט להגן על קטינים אשר נקלעו למצב קיצוני שכזה, ולא לאפשר המשכו או קיבועו. נוכח כל המפורט לעיל קובע בית המשפט כי האב אינו מסוכן לקטינים”.

לאחר קביעה זו, עברה השופטת לדון בעניין בקשת האם להעתקת מגורים ובעתירות האב לחלוקת זמני שהות ואחריות הורית.

על פי פסק הדין, הבת הבכורה הביעה בתחילה את רצונה לעבור להתגורר עם אמה, וזאת משום שהיא סובלת חברתית במסגרות הבית ספריות ביישוב המרוחק. רק לאחר שהקרימינולוג קבע כי נשקפת מהאב מסוכנות בינונית כלפי האם והילדים, החלו לעלות מצדה טענות על פחד מפני האב.

בפסק דינה, מציינת השופטת, כי מהרגע שבו עברה הבת הבכורה להתגורר עם אמה, הקשר בין האב לבתו הבכורה נותק לחלוטין. כעבור מספר חודשים, גם הבת השנייה עברה להתגורר עם האם, תוך שזאת לא רושמת אותה כלל למסגרת חינוכית, ובכך עוברת עבירה פלילית בהפרתה את הוראות חוק חינוך חובה. גם במקרה זה, וחרף התרשמות המומחים כי הבת השנייה מסתדרת היטב עם אביה, גם היא החלה לסרב להיפגש עמו.

“האם הוכיחה בהתנהלותה כי לא עשתה דבר, או לכל הפחות לא עשתה מספיק, על מנת שהבנות, אשר שוהות עימה, יהיו בקשר עם אביהן, ואף פעלה באופן אקטיבי, לשמר את ניתוק הקשר שנוצר” קובעת השופטת, והוסיפה: “האם גם הוכיחה כי אי אפשר לקבל את שיתוף הפעולה שלה בכל מה שקשור לטיפול משפחתי, ולאחר מכן הלינה על כל מומחה/מטפל/איש מקצוע, שאינו חושב כמוה או לא סר להוראותיה, עד כי כינתה גם את בית המשפט, גם את ב”כ האב וגם את האפוטרופוס לדין כפושעים”.

בנוסף קבעה השופטת: “האם נתנה יד להיעדרות הקטינות ממסגרת חינוכית במשך זמן רב, על מנת להשיג את מטרותיה, תוך פגיעה בהן ובטובתן, ותוך התנערות מחובתה ההורית.”

השופטת ציינה, כי במצב המורכב שנוצר, התלבטו אנשי המקצוע כיצד יש לפעול, כדי לצמצם עד כמה שניתן את הנזק הרגשי לילדים, ומבלי לנקוט בצעדים דרקוניים מדי נגד האם, שעלולים להזיק יותר מאשר להועיל. “בחירתה של האם לחזור שוב ושוב על טענות מסוכנותו של האב לכאורה, מדאיגה ומעלה חשש כי האם תמשיך לעשות שימוש בטענות אלה, בפני הילדים, עת הם שוהים עימה, על מנת לגרום להם לרצות לנתק קשר עם האב”.

השופטת גם התייחסה בפסק דינה לטענת עוה”ד מאיר כי לא בהכרח רצונו של קטין הוא טובתו, על אחת כמה וכמה במקרים של הסתה, וזאת בנוגע למשקל שיש לתת לרצונן של הבנות לעבור ליישוב החדש.

השופטת קובעת בנקודה זו: “קל וחומר כעת, כאשר בפני בית המשפט עומדים מלוא החומרים והעדויות, ואף דברי הבנות עצמן, שנאמרו בפני בית המשפט בפגישתו עימן, מהם עולה באופן חד משמעי כי לא רק שרצונן של הקטינות לא בהכרח לטובתן, מדובר ברצון אימן, והן מדברות מגרונה, עד אשר לא מצליחות להפריד בין רצונן שלהן, לרצונן לרצות את אימן”.

השופטת גם מתייחסת לחוות דעת של פסיכולוג שניתנה, במסגרתה המליץ להפריד ולחלק את החזקת הקטינים על הילדים בין הוריהם, ובחקירתו הודה, שאין פתרון מושלם לסכסוך, ומעבר הילדות לחזקת אמן חורץ ככל הנראה את גורל הקשר של אותן ילדות עם אביהן.

השופטת חולקת בהחלטתה על המלצת הפסיכולוג, ומציינת שהילדים ששהו עם אביהם, מעולם לא הביעו כל רצון לניתוק הקשר עם אימם, בעוד שכל הילדים ששהו בחזקת אימם, הביעו רצון גדל והולך לנתק את הקשר עם אביהם.

מסיבה זו, ומתוך שאיפה לשמור על קשר יציב בין האב לילדיו, הורתה לבסוף השופטת שי, כי יש להעביר את שלושת הילדים הצעירים לחזקת האב, בעוד שהבת הבכורה, המנוכרת לאב לחלוטין, תמשיך לגדול בחזקת אמה.

בנוסף, קבעה השופטת כי זמני השהות של שלושת הילדים עם אמן יתקיימו במשך שלושה חודשים במרכז קשר, וזאת כפעמיים בשבוע, למספר שעות, ותחת פיקוח אנשי מקצוע.

בתום שלושת החודשים הראשונים, ובכפוף לכך שהאם תקיים את זמני השהות שנקבעו כלשונם, יוסר הפיקוח מהמפגשים השבועיים, ואלה יתקיימו באותם הימים ולמשך שלושה חודשים נוספים.  לדברי השופטת, החלטה חריגה זו נובעת מהחשש שהאם תסרב להשיב את ילדיה אל האב, במקרה ויותר להם לשהות בביתה, כפי שכבר עשתה בעבר.

לאחר ששת החודשים שבהם יותר לאם להתראות עם ילדיה רק במרכז קשר, יתווספו לכך סופי שבוע, אחת לשבועיים. בנוסף, קבעה השופטת, כי הצדדים יפעלו לקבלת טיפול משפחתי ומתן טיפול רגשי.

השופטת חתמה את פסק דינה בהטלת תשלום הוצאות משפט על האישה: “לאור ההתנהלות החריגה של האם, מספר הבקשות שהוגשו במהלך ההליך ומספר הדיונים שהתקיימו, אני מחייבת אותה בהוצאות האב בסך של 35,000 שקלים”.