1.
יום ראשון. 11 בלילה. תוכנית הפטריוטים הסתיימה. הקהל עושה סלפי עם חברי הפאנל ומתקדם לעבר היציאה. צוות האולפן מקפל את הציוד. בדרך כלל בשלב הזה נכבית התאורה והאולפן נסגר עד התוכנית של מחר. אבל הלילה האורות לא כבים.
אל הסט נכנסת חבורה נמרצת של בחורי ישיבה עם כיפות סרוגות לבנות גדולות, פאות ארוכות וציציות בחוץ. מאיפה אתם, אני שואל בסקרנות. ‘ישיבה לאומית קטנה’ שבמעלה חבר, הם עונים בגאוות יחידה. אני רוצה לשאול אותם מה בדיוק הם מצלמים אבל הבחור עם המצלמה כבר סופר לאחור, והם מתחילים.
“ערב טוב לכם ותודה שאתם איתנו”, פותח הבחור המזוקן שיושב על כיסא המגיש עם עניבה וחליפה. “והערב דיווח מיוחד על הצעת חוק בנושא הורדת המס על פסוקי דזמרה שעברה אמש בקריאה שנייה ושלישית. החל מהיום אפשר להתחיל ‘ישתבח’ לאחר 10 דקות בלבד ללא צורך להמתין 12 דקות כנהוג עד היום”.
אה, הם מצלמים להכתרה של פורים. ברור. השעה מאוחרת, מחכים לי בבית, אבל אני עוצר הכול, מתיישב ביציע של הקהל וצופה בהם מהופנט. קודם כול, אני אוהב הומור פנימי. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על ההווי של המקום. הנה, תראו מה למדתי כבר מהפתיחה, על אורך התפילות בישיבה הרצינית הזאת במעלה חבר.
אבל חוץ מזה, אני נזכר בעצמי כשהייתי בגילם בתקופה הזאת של השנה. לא היו ימים טובים לתלמידים בינוניים כמוני כמו פורים והשבועות שלפניו. הרי מה אמרו עליי כל הזמן? “לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו”. שנה אחרי שנה, תעודה אחרי תעודה, אסיפת הורים אחרי אסיפת הורים. מוטיב הפוטנציאל חזר על עצמו שוב ושוב.
והנה, לכמה ימים בשנה אני כן מממש את מלוא הפוטנציאל שלי. פתאום הכישרונות שלי באים לידי ביטוי בכתיבה, בעריכה, בבימוי, בהפקה, בבחירת מוזיקה. אח, איזה סיפוק. פתאום השולחן בכיתה הוא לא רק הדבר הירקרק הזה שמניחים עליו את הספר ‘גאומטריה של המישור’ של אהרן אספיס. שולחן הוא משהו שאפשר לחבר לעוד אחד, ואז לעלות על שניהם ולככב בהצגה שמצחיקה את כל הישיבה. אני זוכר שבימים שאחרי אירועי פורים הייתי בכזה היי מההצלחה של ההצגות, שזה גרם לי אפילו ללמוד טוב יותר במשך כמה ימים (חופשת הפסח שתמיד הגיעה כעבור שבועיים קטעה את ההצלחה).
2.
ואז הנער שהגיש את המהדורה אמר לי: “אתה יודע? אנחנו קצת קרובי משפחה”.
רגע, עצור, אני אומר לו, כמו שאני עושה תמיד במקרים דומים: אל תגלה. אל תגיד לי איך אנחנו קרובים. רק תגיד לי את השם שלך. אני רוצה לגלות לבד את הקשר. זה מין תחביב שלי, לראות אם אני מצליח להרכיב לבד את האילן המשפחתי המסובך, גם אם מדובר בקשר משפחתי מפותל דרך מחותני מחותנים.
והוא אומר לי: “טוב, אז קוראים לי צבי יהודה רענן”.
ואני עונה מיד בהתרגשות: “פששש… ממש צאצא ישיר של הרב?”.
והוא עונה לי: “דור חמישי”.
טוב, זה באמת מרגש. לפגוש צאצא ישיר של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אני צאצא של אחיו הצעיר של הרב קוק, הרב דב הכהן קוק, רבה של עפולה, שממנו יצאה משפחת רבנים ענפה (ורמטכ”ל אחד). אבל לרב אברהם יצחק הכהן קוק עצמו, שידע חיים מלאי ייסורים, הייתה משפחה די קטנה: לבתו הבכורה פרידה חנה (שנישאה לרב שמעון רבינוביץ’ תאומים) לא היו ילדים. כשפרידה חנה הייתה בת שנה וחצי התאלמן הרב קוק מאמהּ ואחרי שנה נשא את בת דודתה, שממנה נולדו לו שלושה ילדים: לבן הגדול, הרב צבי יהודה, כידוע לא היו ילדים, בת נוספת, אסתר יעל, נפטרה בילדותה כשנפלה במדרגות ביתם בירושלים בגיל שבע (“ילדה חכמה וטובת שכל יותר מכפי ערך שנותיה”, תיאר אותה אביה הגדול), כך שכל המשך השושלת הוא דרך הבת בתיה מרים, אשת הרב שלום נתן רענן.
וגם הענף הזה לא היה גדול במיוחד, ושוב בנסיבות טרגיות: הבן הבכור, אברהם יצחק, טבע בחוף בת ים בהיותו בחור צעיר. לבת, ציפורה, שנישאה לרב מרדכי פרום לא היו ילדים במשך 15 שנה. מסופר שבמוצאי יום הכיפורים באחת השנים כינס ר’ אריה לוין בית דין מיוחד, שמנה חוץ ממנו גם את הרב אברהם שפירא ועוד רב נוסף (כנראה הרב הנזיר), וביחד הם פסקו שלרב פרום ייוולדו ילדים. באותה שנה נולדה להם בת, בהמשך עוד בת, ובן שנולד אחרי שאביו נפטר מדום לב בגיל 44.
הבן השלישי של בתיה מרים רענן, בתו של הרב קוק, היה הרב אליהו שלמה רענן, שלימים נרצח בביתו בחברון. והנה עומד פה לפניי הנער צבי יהודה רענן, בן אברהם יצחק רענן, בן הרב אליהו שלמה רענן הי”ד, בן הרבנית בתיה מרים רענן בת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. וואו. זה מרגש יותר אפילו מצילומים להכתרת פורים!
3.
אפרופו הצגות פורים: הידעתם שהרב קוק, היה לא רק הרב הראשי לארץ ישראל, והרב של יפו והמושבות, והרב של זיימל ובויסק – הוא גם היה הרב-פורים של ישיבת וולוז’ין? או ליתר דיוק: “גבאי פורים”, זה היה התואר שם.
בספר מועדי הראי”ה שכתב הרב משה צבי נריה מופיע תיאור מטקס ההכתרה שלו: “חשובי הבחורים בישיבה הדליקו בעצם היום את המנורות ברחוב המוליך מן האכסניה שבה התאכסן הרב עד הישיבה, בכדי להביאו ברוב חגיגיות להיכל הישיבה ולבית ראש הישיבה הגאון הנצי”ב. בהגיע הרב, גבאי הפורים, לבית הנצי”ב, הרי כדרך המרבים בשמחת פורים בישיבות, חרז גם הוא חרוזים על הנהלת הישיבה ומאורעות שאירעו בה”. לכו תדעו, יכול להיות שהיה שם קטע סאטירי על אורך פסוקי דזמרה בישיבה.
“הוא חידש חידוש גדול”, מציין הרב נריה, “הוא חרז את חרוזיו לא בשפה המדוברת, יידיש, אלא בעברית ובארמית. אחד הנושאים היה ‘ברלין תשקע וברלין תעלה’. כלומר, השכלת ברלין (שגרמה אז נזק לאוהלי התורה) תשקע ותרד, ולעומתה ברלין (הישיבה שבראשה עומד הנצי”ב, הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) תעלה ותתרומם.
“דרשותיו וחרוזיו של הרב עשו רושם גדול, ובאותה תקופה היו בישיבה כמה בחורים שידוע היה שהם מושכים בעט סופרים, ומהם שהציצו בספרי השכלה ונפגעו, וכשהללו הביעו השתוממותם משליטתו הגדולה של ‘העילוי מפוניבז” בשפה העברית והארמית, פנה אליהם הנצי”ב ואמר: ‘ראו ידיעותיו של בחור זה, שהוא גדול בתורה וביראה, והרי אף בזה אינכם מגיעים לקרסוליו'”.
4.
אצל הרב קוק חג הפורים היה ממש נקודת שיא של מעגל השנה כולו. “בשני זמנים בשנה התגלה הרב בכל הדרת גדלותו”, העיד הרב שמעון גליצנשטיין, מזכירו של הרב בתקופת לונדון. “אומנם גם בשאר ימות השנה לא החביא ולא העלים גאוננו את אישיותו, שהרי בכל עת ובכל שעה יכול היה כל אחד לגשת אל הרב, לשאול ולהקשיב, ואם היה בעל כישרון ובעל הבחנה, יכול היה לחוש מיד את הגאוניות של האישיות הנפלאה הזאת. אולם בשני זמנים בשנה נתגלה הזרם הרוחני של המעיין הנובע במלוא עוצמתו: בפורים ובליל חג השבועות. לא קל להעלות על הכתב ולתאר את הפורים במחיצתו של הרב. הוא היה כל כך עשיר ברוחניותו עד שקשה להגבילו ולהכניסו במסגרת צרה של מאמר, לזה צריך להקדיש ספר רב כמות ואיכות”.
בכל ערב חג אני מעלעל בספר המופלא הזה של הרב נריה, על החגים במחיצתו של הרב קוק, ובכל פעם מתרגש מחדש. אבל השנה, באופן טבעי, נגעו בי קטעים שקשורים לפורים בתקופות שבהן היה מאתגר לשמוח.
כמו, למשל, המכתב שהוא כתב בערב פורים תרע”ז (1917), בזמן מלחמת העולם הראשונה, לבנו הרב צבי יהודה: “הנני מצפה לתשועת ה’ יתברך, לעודדנו לקדושת שמחת ימי פורים הבאים עלינו לטובה. בחוש מקשיב ושומע קול עוז לאלוקים, מתוך כל המחשכים אשר כל כך לפפו כל מוסדי עולם… ומן המסתורין תתגלינה לנו מגילות רשומות בכתב אמת, באמיתה של תורה, באור זרוע לישרי לבב חוכי ישועה… טהורי רוח יעלזו בפורים, גם בימי המצוקות הללו, כי אורים מלאי ששון-ישע ובטחון עוזר-ישועות, עמנו הם שרויים, ושמחת עולם היא נחלתנו סלה”.
ואגב, אם מדברים על הרב נריה בהקשר של מאורעות הימים, אי אפשר בלי להזכיר את המחיר הכבד ששילמה משפחתו במערכה: נכדו דוד מאיר הי”ד, קצין בסיירת מטכ”ל, נפל בקרבות הגבורה בבארי בשמחת תורה. מעוז פניגשטיין הי”ד, לוחם בעוצבת חיצי האש שהיה נשוי לנינתו, אודיה, נפל בקרבות בעזה. וייבדל לחיים טובים וארוכים, נכדו משה צבי (בן עירית), מפקד פלוגה בסיירת גבעתי, נפצע קשה וזקוק לתפילות רבות.
5.
לא קל לקרוא את הרב קוק. השפה גבוהה, עמוקה, פיוטית, מתכתבת עם מושגים מעולם הסוד, אבל שווה לכם לטרוח ולהשקיע בשורות הבאות שכתב הרב בפורים תרצ”ה (1935), כלומר הפורים האחרון בחייו. כמעט אמרתי שהשפה הגבוהה שלו לא מתאימה לעיתון, אבל אז נזכרתי שבמקור הרב קוק כתב את הדברים כמאמר לעיתון די פופולרי באותם ימים, שנקרא ‘היסוד’. וחוץ מזה, תראו כמה הם רלוונטיים לפורים שלנו, בישראל של אחרי 7 באוקטובר:
“‘נכנס יין יצא סוד’. ומאוד אנו צריכים בחיינו שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. כי על ידי גילויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שאנחנו נבוא לאותה הבחינה של ‘לבסומי עד דלא ידע’, ניפטר לפחות לשעה מכל אותן הידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים ואין לפדות, כאסירים ואין להתיר, והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את היסוד.
“מבוסמים אנחנו יותר מדי מדמיונות חיצוניים, ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימיות שלנו, את סוד האמת. סבורים אנו שבחוכמתנו ובפיקחות הפיקחים שבנו באנו עד הלום, להיות לנו על כל פנים ‘יתד וגדר ביהודה’, אתחלתא כלשהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה, ואנו שוכחים כי לולא יד ה’, בעל מלחמות זורע צדקות ומצמיח ישועות, לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה. שוכחים אנו שהיד הסודית הזאת, זאת היא כל המפעל.
“שיכורים אנו מביסומים שיש בהם כדי הטעיה, ובשביל כך אין אנו שמים אל ליבנו את חשבונו של העולם הגדול, של אותו עולם, שאדון עולם מנהיגו, ואנחנו יש לנו עמו ברית כרותה באלה ובשבועה, השומרת על רוח ישראל ונצחו”.
6.
וכאן עובר הרב קוק לכתוב על דור המייסדים של הציונות. אנשים שחשבו שהם יכולים להתנתק מהשורשים היהודיים שלהם, מהקשר שלהם עם אלוקים: “ואותות ישנם בינו ובינינו. והאותות לא יעברו מאיתנו, לא יעברו מפנימיותינו, מעצם הווייתנו… מפני שכוח הברית הרי הוא מונח בעצמיותנו, ומשום כך לא תועיל שום השתמטות, שום התנכרות. גם אם עד הדיוטא התחתונה ירד היורד במורד, לא יוכל להחליף את עורו, את גופו ונפשו. וודאי הרבה יסבול, הרבה תלאות וחרפות נוראיות יישא, עד אשר ישוב אל אותו המחנה, מחנה ישראל, אשר עמו הוא קשור באמת, עד אשר ישוב אל הברית הכרותה ברוח ובבשר, ושב ורפא לו.
“אות השבת הוא גם כן חתום באופי העצמי שלנו. לא יחשבו מחלליו אשר ממנו יצאו, שיוכלו לכחד את האות הזה מהם. חתום הוא גם כן במעמקי נשמתם. כל הווייתם הפנימית דורשת מהם את ההתגלות של האות. הנשמה המתעלפת בתוכיותה היא סובלת את מכאוביה, וסוף כל סוף היא תנצח. אחרי סבל מרובה הכל מוכרח לשוב אל מקורו. ‘ושמרו בני ישראל את השבת’. וכל זמן שאינם שבים אל המקור, נגד עצמם הם נלחמים, את עצמם מכים ובוזזים”.
איזו הגדרה של הרב קוק: אתם רואים יהודים שנלחמים בדתיים או בחרדים? תבינו שבעצמם הם נלחמים. את גופם הם מכים. עם נשמתם הם מסוכסכים. אבל בסופו של דבר, קובע הרב קוק, הנשמה שלהם תנצח. “אחרי סבל מרובה הכל מוכרח לשוב אל מקורו”.
7.
אז פורים שמח שיהיה. בהצלחה לצבי יהודה רענן, ולעוד מאות אלפי בני נוער, בהכתרות ובחגיגות הפורים המאתגרות השנה. איך אמר סבא של סבא? “טהורי רוח יעלזו בפורים, ושמחת עולם היא נחלתנו סלה”.
הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’