במסגרת עבודתי עם בני נוער מאוכלוסיות שונות בישראל, ביקרתי לאחרונה במלמעלה מ-50 ישיבות גבוהות והסדר המשתייכים למגזר הסרוגים ברחבי הארץ. בתוך שבוע סיירתי, ממצפה רמון בדרום ועד חיספין בגולן, אורות בת ים, כרם ביבנה ואור עציון במערב, מעלה אדומים ומצפה יריחו במזרח, רוב הישיבות רחוקות גיאוגרפית מריכוזי החרדים בירושלים, בני ברק ושאר הערים החדשות.
אלא שאנחנו, כך גיליתי, הרבה יותר קרובים.
נכון, הם לא מתלבשים כמונו – כולם חובשי כיפות סרוגות, יש כיפות קטנות, חלקן ממש גדולות, ג’ינסים, חולצות צבעוניות עם כיתובים שונים, יש מגודלי שיער ויש גם בעלי זקנים ופיאות ארוכות. בשונה מישיבות חרדיות ספרי הראי”ה על השולחנות, ובשנת השמיטה הרי יש את הויכוח ההיסטורי בנושא היתר מכירה.
ובכל זאת אם לרגע אתה סוגר את העיניים בטוח הינך שאתה מצוי בישיבה ליטאית בבני ברק, או בית מדרש ספרדי בירושלים. כולם מתעסקים בהוויות דאביי ורבא, באותו ניגון ממש, אותם ספרים נשלפים, מאות תלמידים ב”ריתחא דאורייתא” וקול התורה נשמע בארצינו, בירוחם, דימונה ובשדרות שתי ישיבות גדולות, בחיפה, נהריה, עכו, מעלות, קרית שמונה, ובצפת גם שתי ישיבות גדולות.
גם אם בשעת התפילה תיכנס להיכל, בדמיונך אתה בישיבה חסידית במרכז הארץ. כולם מרוכזים מתנוענים קלות, תפילת עמידה אורכת זמן רב, בכוונה מתוך השתפכות הנפש. תורת החסידות פורחת כאן בהרי השומרון, אלון מורה, הר ברכה ואיתמר ליד שכם, קרני שומרון, שבי שומרון וקדומים.
אברכים, כוללים, כן, בכל ישיבה עשרות אברכים אם לא יותר, חלקם עשו צבא בהסדר, חלקם בגדר “תורתם אומנותם” דחו את שירותם הצבאי, נשמע מוכר?
יש להם סנדלים תנכיי”ם, והם מסתפקים במועט וממיתים עצמם באוהלה של תורה, בשבי חברון, קרית ארבע ועותניאל ליד חברון, תקוע, בת עין ואלון שבות בגוש עציון, ולא רק, גם במרכז: ברעננה, פתח תקוה, ראשון לציון, חולון ואפילו בתל אביב 3 ישיבות! לא פחות.
למה התרחקנו?
בעקבות הבחירות האחרונות התרחקנו כל כך, כל סרוג הוא לא פחות מבנט, ואם הוא קצת יותר דוס זה ההוא ממשרד השיכון אורי אריאל בעצמו, אין אמצע, שחור לבן. עולם תורה כל כך גדול נעלם מאיתנו, אנחנו אולי שומעים עליהם, אך לא מכירים אותם מקרוב, אולי במרכז הרב והר המור ביקרנו אך לא מעבר, גדר מפריד בינינו.
המפריד בולט, עושה רעש וגובה מחיר משני הצדדים, אולי אם קול התורה היה מאחד בינינו גם הפוליטיקאים היו נשמעים לרחשי הבוחרים, בניגוד לשאר המפלגות הרי רק בוחרי מפלגות אלו מכריזים מחוייבות לתורה ומצוות גם אם יש הבדלים גדולים בהשקפה.
רק לשני הציבורים יש ישיבות בו לומדים תורת ה’ ולא תורה של רות קלדרון, ורק תלמידי שני המגזרים נבחנים “דף היומי” במסגרת “דרשו” ו”תניא” בפרוייקט “לב לדעת”.
אולי ברוח הימים נתבונן פנימה וחוצה, לא רק נתווכח גם נווכח, במקום לבקר אותם נבקר אצלם, נחפש את המאחד ונתאחד, כי אין לנו שיור רק התורה הזאת, וחבל שנפספס את האחים כן “אחים” שהם הכי קרובים אלינו, מניחים אותם תפילין כל יום, הולכים לבית כנסת כל השנה ולא רק אתמול בכיפור, ובעוד ימים ספורים רק אנחנו והם יצעדו עם ארבעת המינים וישבו בסוכה כהלכתה.
אין לנו ברירה, נתאחד בתורה ונמשיך לשבת כשהם עושים מי שברך לצה”ל.
סוכות סמל לאחדות
וכך מבטא הרבי מלובאוויטש זי”ע ענין “אחדותן של ישראל” בקשר לימים אלו: “הקשר בין ראש השנה לסוכות (״בכסה ליום חגינו״) — יש לבאר מה שבשניהם מצינו הדגשה מיוחדת על אחדותם של ישראל.
בראש השנה:
הכתרת הקב״ה למלך בר״ה נעשית ע״י אחדותם של ישראל — כמ״ש’ “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”.
בסוכות:
א) במצות ד׳ מינים מודגשת אחדותם של ישראל שמאחדים את כל ד׳ המינים ועושים מהם מצוה אחת, שזהו כללות הענין דאחדותם של ישראל.
ב) וכמו כן מודגשת אחדותם של ישראל במצות סוכה. שכן, גם עשיר שבישראל, שבמשך כל השנה כולה דר בארמון מפואר, עוזב את ביתו למשך ימי חג הסוכות, ונכנס לדור בסוכה שעשוי׳ מחומרים פשוטים, ומכוסה בעשב פשוט, ״פסולת גורן ויקב”, סוכה כזו שבהישג ידו של עני שבישראל. ונמצא, שבמצוה זו מתבטאת אחדותם של כל ישראל — מהעשיר שבישראל עד לעני שבישראל.