סערה, טלטלה, שערורייה, דרמה: להחזיר לעצמנו את השפיות

לא אחת אנחנו מקנאים בחיים הפשוטים של בני הדורות הקודמים. אולי היו להם דירות קטנות יותר ופחות רווחה ושפע, אבל היה להם שקט נפשי. הם לא חיו בתוך הקלחת האינטנסיבית של החיים בימינו, בתוך אין-ספור סערות, שערוריות, אירועים ופרשיות.

האם אנחנו קולטים עד כמה האינטנסיביות הזאת הרסנית לבריאותנו הנפשית?

היא נוטלת מאיתנו את השקט ואת הרוגע ומשבשת את פרופורציות החיים. כל אמירה הופכת ל’סערה’, כל אירוע הוא ‘טלטלה’, כל הסתבכות ‘שערורייה’, וכעבור יום או יומיים הכול נשכח בעקבות פרשה חדשה.

אפשר לעצור

אבל יש לנו גם פרשה אחרת – פרשת השבוע. יהודים בכל העולם חיים מדי שבוע בשבוע את תוכנה של פרשה בתורה. בעבורם היא האקטואליה של אותו שבוע. השבת נקרא בתורה את פרשת ויקהל, המספרת על ביצוע העבודות לבניית המשכן וכליו ונחיה עם הדברים המפורטים בפרשה זו.

העמידו לנגד עיניכם את חייהם של בני ישראל במדבר. במרכז המחנה ניצב המשכן, ובו שורה השכינה. בקודש הקודשים עומד ארון הברית, ועליו שני הכרובים, ומשם נשמע הדיבור האלוקי אל משה רבנו.

את המשכן הנודד החליף בית הקבע – בית המקדש בירושלים. לאחר חורבנו נותרנו עם התפילה והציפייה לבניינו המחודש, ועם בתי הכנסת ובתי המדרש, המכונים ‘מקדש מעט’.

אבל זה המקום שבו האדם יכול לכייל את השעונים, ולנקות את הראש מההמולה המתמדת של שאון החיים.

הטרדות וההפרעות מנסות לרדוף אחרינו גם אל תוך בית הכנסת, באמצעות המכשירים הסלולריים. רבים אימצו להם מנהג טוב – לכבות את המכשיר קודם הכניסה לבית הכנסת, או פשוט להשאירו בבית ובמכונית. הם גילו להפתעתם כי העולם המשיך במהלכו, וכי לא אירע שום אסון בשל אי-הזמינות בשעת התפילה ושיעור התורה.

כן, מתברר שלא כל אחד מאיתנו הוא מנהל חדר מיון או רמטכ”ל.

להיכנס ל’משכן’

היכולת להינתק משאון החיים ולהתמסר למהות הפנימית של קיומנו – תפילה לבורא העולם וקביעת עיתים ללימוד התורה – היא המפתח להישרדות בקצב המטורף של החיים בימינו.

אותה שעה של שקט, שבה אנו עומדים לפני היושב במרומים, מאפשרת לנו לחזור לפרופורציות. האפשרות לשכוח את כל טרדות העולם בשעת השיעור בתורה מחזירה לנו את השפיות.

זה הזמן שבו אנחנו נכנסים ל’משכן’ ומתחברים עם בורא העולם ומנהיגו. ההתחברות הזאת גם מאפשרת לנו לראות בבהירות את מהלך חיינו ואת הנתיב הנכון שאליו יש לפנות בצומתי החיים, ממש כשם שענן ה’ שעל המשכן הנחה את עם ישראל בדרכי מדבר סיני.

הכניסה היום-יומית ל’משכן’ חיונית ביתר שאת בקצב החיים המודרני. בלי שעת האיפוס הזאת אנחנו עלולים להיטלטל כעלה נידף ברוח על-ידי הכוחות החזקים המנהלים את סדר היום הציבורי. דווקא במציאות זו חשוב להיכנס ל’משכן’ ולהתחבר לעצמנו ולדברים החשובים באמת.