‘מתווה מירון’ תשפ”ד: ‘עזריאלי’ הפסיד בעתירה נגד השר מאיר פרוש

השופט ארנון דראל, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,  קיבל את עמדת המדינה שיוצגה באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים – ודחה את העתירות שהוגשו נגד המתווה של משרד ירושלים ומסורת ישראל, בראשות השר מאיר פרוש,  על האופן בו תופק הילולת ל”ג בעומר במירון.

לפי המתווה של משרד ירושלים ומסורת ישראל, ההתקשרות עם מפיקי המתחמים השונים בהילולת מירון תתבצע באמצעות מכרזים פומביים, כשבנוסף יתקשר המשרד בפטור ממכרז עם יועץ הפקה – שיעניק ייעוץ וליווי במספר עניינים, וכן ינהל את הפקת ההילולא, אך לא יעניק שירותי הפקה בעצמו.

זאת בשונה מהפקת הילולת תשפ”ג, אז התקשר המשרד בפטור ממכרז, עם ‘עזריאלי הפקות בע”מ’ – שגם הפיקה את הילולת תשפ”ב, לאחר שזכתה במכרז סגור של ‘המרכז הארצי למקומות קדושים’, והיא הייתה הגורם שהפיק את כל ההילולה בתשפ”ג והיא זו שהתקשרה עם נותני שירותים וקבלני משנה.

בעתירה של ‘עזריאלי הפקות בע”מ’ נגד מתווה משרד ירושלים ומסורת ישראל לשנת תשפ”ד נטען, בין היתר, כי המתווה יוצר סכנה לשלום הציבור, אינו סביר, וההחלטה לגביו ניתנה ללא תשתית עובדתית ומקצועית מבוססת.

עוד טענה ‘עזריאלי הפקות בע”מ’, ובעניין זה טענה גם העותרת ‘כפיים שיווק וקידום מכירות בע”מ’ בעתירה נוספת, כי ההחלטה להתקשר עם יועץ הפקה שעניינה בעבודה הדורשת יחסי אמון מיוחדים, אינה סבירה בנסיבות העניין, וכי התפקיד לא דורש יחסי אמון מיוחדים, ולכן היה צורך לפרסם לגביו מכרז פומבי.

כמו כן נטען כי אופן פעולת המשרד בפנייה לקבלת ארבע הצעות מגורמים עליהם קיבל המלצות מעובדי מדינה, ואותם לכאורה לא הכיר ואין לו יחסי אמון איתם, אינה סבירה ויש לבטלה ולחילופין לתת לעותרות להשתתף בתהליך זה.

המדינה, באמצעות עו”ד מני מנחם מפרקליטות מחוז ירושלים, טענה כי משרד ירושלים ומסורת ישראל הציג מתווה הפקה משופר לשנת תשפ”ד ושינה את אופן ההתקשרות עם המפיקים, כך שמרבית ההתקשרויות יהיו במכרזים פומביים.

עם זאת, המשרד שמר על העיקרון של גורם אחד המנהל את כל הפקת ההילולא, עקרון אשר עולה ממסקנות הביניים של ועדת החקירה הממלכתית ל’אסון מירון’, ונדרש בין היתר גם על ידי משטרת ישראל.

עמדה זו התבססה הן על נימוק מקצועי, בדבר הצורך בכך שלכל מתחם יהיה מפיק משלו, אך עדיין יהיה גורם אחד שיתכלל את הכל וגם יוכל להסיט או לנווט עומסים וכדומה בין המתחמים, והן על נימוק כלכלי בכך שהמתווה המשופר יוביל לחיסכון בהוצאות המדינה אל מול שנה שעברה, לגביה ציינו גורמי הבקרה כי המחירים שהמדינה שילמה היו גבוהים ממחירי השוק.

צילום: דוד כהן, פלאש90

המדובר בהחלטה מבוססת של הגורמים המוסמכים לכך, שנשענת על תשתית עובדתית ומקצועית ונתמכה על ידי גורמי הבקרה להילולת תשפ”ג וכן על עמדת משטרת ישראל.

כמו כן, הובהר כי לאור מורכבות, רגישות וייחודיות ההילולא – שהינה האירוע האזרחי הגדול בישראל – היה הכרחי לוודא כי המשרד יתקשר עם גורם שניתן לבסס איתו יחסי אמון, עניין אשר לא ניתן היה להבטיחו באמצעות מכרז פומבי. בכך הובהרה ההצדקה העניינית להתקשרות באופן כזה.

באשר להליך בחירת יועץ ההפקה הובהר, כי המשרד פנה לארבע גורמים רלוונטיים, נקבעו תנאי סף שנבחנו, וכן התקיים הליך מסודר של בחירת ההצעה הזוכה.

שופט ביהמ”ש המחוזי בירושלים קיבל, כאמור, את עמדת המדינה, דחה את העתירות, תוך שחייב את ‘עזריאלי הפקות בע”מ’ בהוצאות המדינה בסך 25,000  שקלים, וכן בהוצאות החברה הזוכה – ‘בנדה הפקות בע”מ’, בסכום דומה.

בנוסף חייב בית המשפט את העותרת ‘כפיים שיווק וקידום מכירות בע”מ’ בהוצאות המדינה בסך של 15,000 שקלים לטובת המדינה.

ביהמ”ש קבע: “המדובר בהחלטת מדיניות מובהקת של המשרד […] ובאלה אין לבית המשפט סמכות להתערב, וכלים לבחון”.

עם זאת הוסיף בית המשפט והתייחס לגופו של המתווה: “על פני הדברים המדובר במהלך מוצדק עניינית […] ייערכו מספר רב של מכרזים שיאפשרו תחרות הוגנת ופתוחה על מכלול הרכיבים של הפקת ההילולה. וכן תוגשמנה אחת ממטרותיו המרכזיות של המכרז הציבורי – ייעול הניצול של כספי הציבור”.

בית המשפט גם דחה את הטענה כי יש כאן שינוי מהותי מהמתווה של שנה שעברה ומן העיקרון של גורם אחד אשר ינהל את כל ההפקה: “בהיבט זה מקובלת עלי עמדת המשרד, שהשינוי לעומת המתווה הקודם אינו מהותי, שכן ממילא עזריאלי לא הפיקה לבדה את ההילולה אלא הסתייעה באחרים […] למעשה, מה שנשתנה במתווה שגובש הוא דרך ההתקשרות עם אותם גורמים – התקשרות ישירה על עזריאלי או מכרזים פומביים, ומכאן ועד הטענות לפגיעה בבטיחות או בביטחון, המרחק רב”.

עוד הבהיר בית המשפט, כי מקובלת עליו עמדת המשרד כי קיימת הצדקה ראויה להתקשרות ללא מכרז עם יועץ ההפקה בשל הצורך ביחסי אמון מיוחדים והעובדה שהוא ישמש כידו הארוכה של המשרד בעניינים שונים, וכי לא נפל פגם בהליך קבלת ההצעות ובחירת הזוכה בתפקיד זה אשר מצדיק התערבות של בית המשפט בהחלטה.