‘כעת נגמר גם ה-50:50! הסיפור נגמר!”: משה גפני מסכם בחירות

“אנחנו הכי גדולים”, פתח יו”ר דגל התורה, ח”כ משה גפני, את שיחת הסיכום הבלעדית שלו איתי היום בכנסת.

ניסיתי לקרוא בפניו אותות של שמחה או אולי אכזבה, אבל עוד בטרם התחלתי לברר אם הוא מגדיר כניצחון או כהפסד את מערכת הבחירות המקומיות, יו”ר ועדת הכספים, הכריז: “אנחנו הכי גדולים”.

ועכשיו, לכו תתווכחו.

אקדים ואומר שעל ‘תאונות הדרכים’, כפי שכיניתי אותם, הוא לא מוכן לדבר. אני מתכוונת למקומות כמו גני איילון בלוד (תושבי השכונה הליטאים פוצלו, לא כולם הצביעו ‘ככל אשר יורוך’, חלקם צייתו לרב בשכונה) או פתח תקווה (‘דגל’ לא קיבלה אפילו מנדט אחד!) או אפילו לכישלון באלעד.

הוא לא אומר זאת, אבל אני יכולה לנחש שאילו זה היה תלוי ברצונו, ההסכם הישן עם ש”ס היה מכובד ו’דגל’ היתה תומכת ביהודה בוטבול לראשות העיר. אבל גפני, כמי שעבר את חילופי ההנהגה הרוחנית בדגל התורה, תמיד יישר קו וראש, – ציית גם כעת. מרן ראש הישיבה הגר”ד לנדו החליט לתמוך בישראל פרוש לראשות העיר אלעד, ויותר מכך – הוא ראה בכך בחירה שה’אידישקייט’ של העיר אלעד תלויה בה, אז גם אם המספרים הורו שהולכים לקראת כישלון, גפני לא אמר מילה.

אבל על כל זה, הוא ממש לא מוכן לדבר.

גפני רואה רק את 99 האחוזים של הכוס המלאה. “אנחנו הכי יציבים, הכי חזקים”, הוא אומר.

ואכן, כשנזכרים בימים בהם ‘דגל’ הייתה צריכה להתקוטט על כל פרור מול השותפה החסידית, כאשר החלוקה של 60-40 נטתה לטובת השטריימלים והספודיקים, היום – כשדגל הוכיחה שהיא הרוב, באופן מוחלט – הוא יכול, כיושב הראש, לחייך.

קחו, למשל, את בני ברק. “אנחנו עשרה מנדטים”, הוא אומר. “ש”ס 7, אגודה רק 6!”.

תחשבו על זה: במשך שנים התנהלו לפי ה’דיל’ העתיק – קדנציה אחת ‘דגל’ מקבלת את הראשות, בקדנציה שלאחריה חסידות גור. איך זה הגיוני כשש”ס גדולה יותר מאגו”י? לא הגיוני. ולמה חלוקה של חצי-חצי כש’דגל’ כמעט כפולה מאגודת ישראל? ככה, כי ככה.

אז זהו, שלא עוד.

אחרי הבחירות המקומיות הקודמות בירושלים, בחירות בהן זכתה ‘דגל’ בהישג מדהים של 6 לעומת השלוש החסידי, “אמרו על ירושלים שזה היה תאונת דרכים…”, הוא מזכיר.  ואני מציינת שהיו שאמרו: ‘הגעתו של ר’ חיים קניבסקי היא שעשתה את המהפך’ – וניבאו, שההצלחה תהיה חד-פעמית.

אז זהו, שלא. הנה, גם הפעם היו ל’דגל’ שישה מנדטים, וזה כבר יציב וחזק כמו ברזל.

“בבית שמש קיבלנו 5 מנדטים, ברמת השרון 3 מנדטים, בקרית אתא מנדט שלנו לבד, בבאר שבע 3 מנדטים, ואני מונה רק מקומות בהם הלכנו לבד, בטבריה קיבלנו ראש עיר בתמיכה שלנו, ברכסים ניצחנו”, והוא ממשיך למנות את הערים. “אז אם את פורסת את כל הערים, זה חד משמעית לא מה שהיה פעם. אם ה- 60-40 נגמר בבחירות הקודמות, כעת נגמר גם ה-50-50. זה נגמר!”

אז נגמר פעם קודמת עם ה-60-40, נגמר כעת ה-50-50, נשאר 70-30 לטובת דגל? אני שואלת.

“אכן נגמר, זה נגמר”, הוא שב ואומר.

אז נכון, “היו גם תקלות, מה אפשר לעשות. דווקא בגלל שאנחנו גדולים יש מקומות שלא הצלחנו”.

והוא שב ומתרכז בהצלחה. ולא, אין שום אופציה לגרור אותו לומר מילה על חוק הגיוס, אפילו לא על הריצה ביחד (או שלא) עם אגו”י, בבחירות הכלליות. מצידו, סוף-סוף ‘דגל’ שלו הוכיחה שהיא מספיק גדולה כדי לקבל את מה שבאמת מגיע לה. בזכות ולא בחסד. יותר מזה, הוא פשוט לא מבקש.

•

האם תיקח המפלגה את ההימור ויחד עם שלומי-אמונים ובעלזא תמשיך את שיתוף הפעולה גם בדרך לייצוג עצמאי בכנסת, ללא גור וויז’ניץ? רק ימים יגידו.

מה שבטוח: אם מישהו אמור לחשוש ממשוכת אחוז החסימה, כעת הוכח – ברור ובמספרים, שלא ‘דגל’ היא זו שאמורה  לחשוש. לתשומת לב בנימין נתניהו, שיצטרך לעמול הפעם קשה הרבה יותר כדי לשכנע את גדולי ישראל להתאחד עם מי שפעלו במערכת הבחירות המוניציפאליות נגד מועמד טבעי חסידי שלהם באלעד.

ואולי חוק הגיוס כל-כך לוהט עד שיצליח לאחות את כל הקרעים וישכנע גם את מי שאינם משוכנעים, שכוחנו יהיה רק באחדותנו.

כך הצליחה היהדות החרדית לזכות בראש עיר משלה בעיר צפת, רק ככה יש מצב לטפל בתפוח האדמה הלוהט המכונה ‘חוק הגיוס’. שהרי אם ש”ס לא תאפשר לנציגי גור וויז’ניץ להפוך לחלק ממפלגתה (וזה כמעט חסר סיכוי, שכן כל המיתוג של ש”ס הוא בהיותה מייצגת עדות המזרח על ידי נציגי עדות המזרח, כך היה מאז הקמתה) – מה כבר תוכל מפלגת דגל-שלומי אמונים-בעלזא לקבל מראש ממשלה עתידי עם פחות מנדטים? לא הרבה מדי. אינו דומה מי שמגיע עם 7  מנדטים למי שמגיע עם 5.

ולכולם ברור שלהשאיר את גור-ויז’ניץ מחוץ למגרש ממלא את תאוות הנקם הפוליטית, אבל עם זה ממש לא הולכים לבנק התופינים הקואליציוניים.