עגילי פנינה בשניים וחצי שקלים
מאז שנהרגו אבא ואמא בתאונת דרכים, חייה של אסתי הקטנה אינם חיים. ולא, היא אינה דאוגה על מצבה או על יתמותה. היא אפילו לא מבינה מדוע כולם מרחמים עליה ומביטים בה בעיניים אדומות מבכי, מניחים יד תומכת על כתף ומאחלים שיהיה בסדר. הרי הכל בסדר והכל מעולה, מירי אחותה הגדולה כבר כמעט בת מצווה והיא יודעת מצוין להפעיל את מכונת הכביסה ואפילו חביתה טעימה היא הכינה אתמול לאסתי הקטנה, אז מדוע דואגים כולם? אסתי אפילו לא מבינה מה עושה סבתא רוזי בביתם זמן רב כל כך ומדוע אינה ממהרת לשוב לביתה ולעיסוקיה. היא רק מוטרדת מדבר אחד, היא רוצה כל כך לשמח את מירי אחותה הגדולה, היא מרגישה ממש את דחף הכרת הטוב בוער בקרבה והיא חייבת, בהחלט חייבת, לשמח את אחותה הגדולה ולקנות לה מתנה יפה על כל הדאגה והמסירות שמשפיעה עליה מירי.
אסתי עוברת יום אחר יום בחזרתה מבית הספר ליד שדרת החנויות ומחפשת בחלונות הראווה מתנה ראויה שאותה תגיש באהבה לאחותה הגדולה המשמשת לה בעל כורחה כאב ואם. והנה צדות עיניה הקטנות בזוג עגילי פנינה יפיפיות העומדות בחן באחת מחלונות הראווה וממלאות את ליבה הקטן של אסתי ברגשות הכרת הטוב. והיא, במחשבתה התמימה, כבר יודעת מה תעשה. במרוצה חוזרת לביתה חופנת במגירתה האישית ומוציאה משם תיבה קטנה מפלסטיק שבה כל חסכונותיה, מתנות מאבא ומאמא בימים יפים קצת יותר. בחדווה היא מקפצת ומדלגת, מגיעה לחנות התכשיטים ומכריזה בקול גדול למוכר החביב “אני מעוניינת בבקשה בעגילי הפנינה המוצגים מבחוץ” ובטבעיות פותחת את התיבה הקטנה ומניחה את כל כספה על הדלפק “רק תארוז את זה יפה” היא מתחננת “זו מתנה לאחותי הגדולה שדואגת לנו כל כך במקום אבא ואמא שנפטרו”.
והמוכר, מביט בשקלים הבודדים המונחים לפניו ובתג המחיר שעל גבי העגילים ויודע כי מילותיה הכנות של הילדה היתומה העומדת מולו, חזקות יותר מההפרש העצום בין מחירם של העגילים לתמורתם. כשדמעות של רחמים בעיניו הוא אורז לילדה הקטנה את העגילים היקרות ומצרף כרטיס ברכה צבעוני במתנה. אסתי שמחה כל כך והיא אפילו שוכחת לבקש מהמוכר ‘עודף’ כמו שאמא הייתה עושה תמיד. היא רק ממהרת לשוב ולביתה ולהגיש לאחותה הגדולה את מנחת הכרת הטוב.
ובבית, כשמירי מבינה מהיכן העגילים ומהו הסכום האמיתי ששולם בעבורם ליבה נחמץ. היא מודה לאחותה הקטנה מקרב ליבה מוסיפה חיוך חם וצביטה קטנה בלחי ומסמנת לעצמה כי מחר עליה לשוב לחנות התכשיטים ולשלם את ההפרש בעבור העגילים.
אלא שהמוכר בחיוך אדיב מסרב ליטול פרוטה נוספת מידיה של מירי ומסביר במשפט אחד מושג שגם ילדה בת שתיים עשרה יכולה להבין “אחותך שילמה לי תמורת העגילים יותר מכל מה שהיה משלם לי עליהם אדם אחר, שכן נתנה עבורם את כל רכושה ואת כל שיש לה”.
*
בישיבות הקדושות ובבתי המדרשות נאמרים ונמסרים מידי שנה ‘וועדים’ ושיחות מוסר שלמות המתייחסות לתקופה שאחר יום הכיפורים. הפחד והחרדה מפני הנחיתה הגדולה שבאה בבת אחת לאחר רוממות ארבעים הימים שעברו על העם היהודי בכללותו, הביאו את בעלי המוסר להגדיר מהי הדרישה מאיתנו בימים אלו ומהם הכלים שדרכם יהיה ניתן לשמר את האור, הטהרה וכח הקדושה שספגנו וקיבלנו בימים נשגבים אלו.
הדרישה הרוחנית היא לשמר ולטהר את הנפש ובפרט לפני חג הסוכות המוגדר כחג ללא עוונות. אך כאן, בימים אלו, הדיבור אינו על סכומים ומספרים. בימים אלו הדרישה אינה להגיע לרף מסוים ולהתמקד סביבו, את זאת כבר עשינו ובזה כבר טרחנו. הבקשה והתביעה אם כן, היא לתת את כל מה שיש לנו, בלי ערך מספרי כל שהוא ובלי מחיר גבוה. האדם בימים אלו, שנפשו ונשמתו זכים וצחים כשלג, נדרש להקריב את עצמו, את מהותו, את רצונותיו וחשקיו שיהיו כולם מתנה לבוראו על חייו ועל עצם קיומו. לא צומות ולא סליחות, לא שופר ולא עינוי הנפש, אלא את עצמו, את כל שיש לו ואת כל שיש בו. ורק כך עם נפש נקיה ונעימה נוכל לשמר וללוות עמנו את טהרת הימים הנוראים שחלפו, לאורך זמן ולמשך השנה.
תגובות
אין תגובות