תחת האלונקה הצבאית? קודם תתאימו את צה”ל לאורח חיי החרדי

גיוס החרדים הוא כבר שנים רבות תפוח אדמה לוהט שרבים מנסים לחמוק ממנו. לאורך השנים החרדים דאגו שהמצב הנוכחי לא ישתנה במאומה, אך גם למקבלי ההחלטות בציבור החילוני היה נוח – בעיקר מסיבות פוליטיות – לאפשר לכל חרדי לדחות את הגיוס.

מידי פעם צצו יוזמות שניסו להגדיל את מכסת החרדים המתגייסים, אך רובן כשלו כישלון חרוץ.

במרוצת השנים ניתן לומר שהציבור החרדי השיג את מטרתו: מלבד בודדים בשוליים, שניסו מידי פעם להעיר הדוב החילוני הרדום, רוב הציבור החילוני התעייף פעם אחר פעם כשהחלו לדבר על הנושא השחוק.

עד שהגיעה מלחמת חרבות ברזל… המלחמה הנוכחית הצליחה להוציא את כל השדים מהבקבוק.

מאז ומתמיד, בתקופות של מלחמה, ובפרט כשנופלים חיילים בקרב, מתעוררת השאלה: מדוע החרדים לא נושאים בנטל? – אך עם סיום המלחמה העולם ממשיך כמנהגו.

יש לי חברים שמרגיעים. גם הפעם, הם אומרים, אחרי המלחמה הכל ישוב על מקומו בשלום. אך כאחד שקורא ומריח את השטח – נראה שהפעם זה אחרת.

אפילו המגזר החרד”לי, שהתקרב בשנים האחרונות לציבור החרדי,  כבר לא מוכן לשתוק. כציבור שמשלם במלחמה הנוכחית מחירים קשים, הם מרגישים חובה להתחיל לערוך שינוי בנוהל שפוטר חרדים מצה”ל.

•

בואו נניח את הדברים על השולחן: אין אחד בארץ שחושב שניתן לגייס את החרדים בכוח. גם בג”ץ, שדן בימים אלו בנושא, לא יצליח באמת להזיז את העניין במילימטר. השינוי מוכרח לבוא מתוך הציבור החרדי.

הבה  ננתח את הדברים: את בחורי הישיבות החרדים ניתן לחלק לחמישה חלקים. יש את אלה שמוסרים נפש לגמרי על לימוד התורה; יש כאלה שלומדים למחצה לשליש ולרביע; יש שמקפידים לקיים את הכתוב “ולבקר בהיכלו”; יש שעובדים עבודת כפיים אך גם “עובדים על המערכת” ורשומים בישיבה, רק כדי לחמוק מאימת הצבא; ויש את ה’נוער הנושר’ ששכח מאיזה צד נכנסים לישיבה, אך עדיין הם רשומים כבחורי ישיבה מן המניין.

את אלה שלומדים ומוסרים נפש על התורה, אף אחד לא מנסה אפילו לגייס. עיקר הוויכוח והטענות הם על אותם שלומדים חצי קלאץ’ ומטה.

כחרדי, דעתי האישית שבמצב הנוכחי קשה לקחת בחור שנמצא בישיבה ולהשליך אותו ל”כור ההיתוך הישראלי”, גם אם הוא לא מתפקד באופן מלא ורציף בישיבה. יש לכך כמה סיבות, אך העיקרית שבהם היא משום שקשה להקריב בחור צעיר על מזבח הצבא, בלי שהצבא ערוך ומוכן לקלוט אותו, כפי השקפת עולמו.

לא יעזרו כל ההסברים והפלפולים של הצבא על מסלולים לחרדים. כרגע המציאות מוכיחה – גם בקרב הציבור הדתי – אין יציאת בחור מהצבא כביאתו.

אני מדבר כרגע על אותם בחורים שלא טעמו טעם של ישיבה במשך חודשים ושנים. כאחד שמטפל בנוער חרדי נושר באשדוד, פגשתי לא אחת נערים שעובדים מבוקר עד ליל, מבלי לחשוב אפילו על צבא. אלא שההרגשה שמישהו אחר יעשה בשבילם את העבודה בצבא איננה מוסרית ואיננה נכונה. שלא לדבר על כך שהעדר המסגרת גורם להם להזיק לעצמם ולסביבתם.

בואו נתחיל בהם: אין שום היגיון שלא נתחיל לעודד את אותם מאות (ואלפי) בחורים להיכנס תחת האלונקה הצבאית אחרי שהשילו מעצמם את האלונקה התורנית.

אך בד בבד, אסור לנו להזניח את המסגרות הצבאיות ולהשאיר אותן על מתכונתן, חובה עלינו לפקוח עיניים ולפתוח מסגרות צה”ליות שמותאמות לאורח חיי החרדי שאינו לומד כלל. עצימת העיניים בעניין גורמת לרבים מאלה שהולכים לצבא להיסחף לתוך כור ההיתוך הישראלי הלוהט ולאבד לגמרי את אורח חייהם.

ובאופן כללי, בעוד כמה עשורים, הציבור החרדי יגדל עד שיהיה מוכרח לתפוס עמדות מפתח במדינה, גם בצבא. אם לא נתחיל לשנות את העניין כבר מעכשיו, במהלך הדרך נאבד גם את הלגיטימציה וגם את הנערים שאמורים להתגייס על פי כל דין.

אחרי שנשנה ונתאים את הצבא לכל חרדי שלא יכול ללמוד, אך רוצה לנהל אורח חרדי אמיתי גם בצבא, נראה שהשד לא כזה נורא.

ואם נהיה כנים לרגע, נדמה שגם לציבור החילוני ולראשי הצבא עוד לא נפל האסימון שהשינוי חייב לבוא גם מהצד שלהם. ואולי אין להם באמת שום רצון לשנות את הצבא ולהתאימו לציבור החרדי, ולכן חוששני שניאלץ להיתקע עם המצב הנוכחי עוד שנים רבות.