המילה אחדות עולה על שפתי כולנו מאז חטיפתם של שלושת הנערים איל, גיל-עד ונפתלי זכרם לברכה. ניתן לקבוע כי יש בהחלט תחושה של אחדות שעטפה אותנו ואת סדר ימינו.
אלא שגל האחדות הזה, כך עוברת לה מחשבה טורדנית בראשי, אינו אלא ביטוי למשאלת לב לאחדות, אך אינו אחדות אמיתית ועמוקה. כאשר ארועי הקיץ יתרחקו, אני חושש, כך גם תדעך תחושת האחדות. במקומה יופיעו שוב הסיכסוכים הרגילים המלווים אותנו ביום יום, כאשר חלקם אף החריפו בחברה הישראלית, במהלך השנה האחרונה. חוסר האחדות, והעדר ברית חברתית חדשה, מהווים איום אסטרטגי על החברה הישראלית, ואף על העם היהודי כולו.
קיימת נטייה להשתמש במינוח אחדות בלי להתעמק יותר מדי במשמעות העמוקה שלו. וגם אם נניח היינו מחליטים לבצע את אותה ‘אחדות’, מה זה אומר עבור כל חלקי העם השונים? איך מתרגמים את תחושת האחדות מארוע חולף לדבר בר קיימא הנשאר לאורך זמן? איך הופכים תחושה רגשית לדבר מוחשי יותר? איזה פעולות דרושות לנו כדי לא להידרדר בחזרה לאווירת הסכסוך ומתח חברתי?
אם אנחנו מתכוונים להפוך את ה’אחדות’ למשימה לאומית בשנה החדשה, אנו מוכרחים להעלות מספר שאלות: שאלת היסוד היא, מה ההגדרה של אחדות? את מי היא תכלול? האם יש “מחיר” לאחדות? אחרי דיון ובניית ההגדרה, יש לבנות תוכנית פעולה, ואז לנסות לעשות הכל על מנת שהאחדות המיוחלת תונח על סדר היום הלאומי, ותכלול קבוצות שונות בעם.
מה היא אחדות?
למילה אחדות יש כמה משמעויות. היא יכולה לבטא סולידריות, אחידות, ואפילו הרמוניה. לכל ביטוי משמעות קצת שונה אם ניואנסים חשובים. כאשר קוראים לאחדות לאיזו הגדרה מתכוונים?
סולידריות הוא מושג של אמפתיה. היא באה לידי ביטוי בעת צרה. כאשר הבנים נחטפים יש תפילות בכל העולם היהודי. כאשר ההמון בפריז תוקף בית כנסת יש תגובות מיהודים בישראל ובכל התפוצות. היא תמיד מופיע כתגובה לאירועים של מצוקה כזאת או אחרת. יש עתודות גדולות של סולידריות בעם היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט. אבל (וזה אבל גדול) עדיין לא מספיק, חייבים יותר, וצריכים לדרוש יותר.
לעומת סולידריות להרמוניה משמעות אחרת לגמרי. הרמוניה נוצרה כתוצאה של שילוב קולות שונים. כאשר עשרה כינורות מנגנים אותו דבר, זה לא נחשב להרמוניה, סולן ששר לבד אינו יכול ליצור הרמוניה. הדרך היחידה ליצור הרמוניה היא בהכרח שילוב של כלים שונים וקולות שונים. במקהלה טנור, בס ובריטון יכולים לשיר בהרמוניה, פסנתר וכינור שמנגנים דואט ביחד עושים זאת בהרמוניה. שיא העניין הוא כאשר תזמורת גדולה עם ריבוי כלים וקולות מצליחים לנגן יחד בהרמוניה.
כדי ליצור אפקט הרמונה דרושים שני תנאים עיקריים: האחד, הקשבה הדדית מירבית בין המנגנים ודיוק רב בתפקיד. והשני, כל אחד חייב להכיר בתרומה הייחודית של האחר לסך הכל ביחד. הכינור משלים את הקלרינט, ולקנטרבס תרומה משלו.
לעומת זאת, העדר הרמוניה אינו דבר ניטראלי בעליל. אדרבה, הוא מייצר קקופוניה שפשוט קשה לשמיעה, במקום ליצור יופי מתקבלת תוצאה של עיוות מוחלט ואף מכוער. אותם נגנים, אך תוצאה הפוכה.
אחדות פרקטית
נחזור לשאלת האחדות. האם בכלל ניתן לתרגם אותה למעשים? לסוג כזה של אחדות ריאלית?
אני משוכנע שכן, ויותר מזה ברור לי שאין לנו ברירה אלא לנסות.
מסביבנו יש המון קולות ומנגינות. כל קבוצה מבטאת את עצמה באופן אחר, אבל לכולם מכנה משותף של ערכים, היסטוריה ומסורת יהודית, גם אם היישום הפרקטי הוא שונה. יש רצון משותף ליצור חברת מופת, גם אם החזון של כל אחד לא זהה. יש כמיהה לשיח עם יהדות התפוצות, אך אנחנו לא מדברים אותה שפה (תרתי משמע). היום בעיקר הקולות מייצרת רעש צורם שקשה לשמוע כל סוג של הרמוניה, ובכל זאת קולות התזמורת היהודית קיימים. עלינו רק לסדר אותם ביחד כדי ליצור את האחדות. כרגע כל אחד מתמקד אך ורק במנגינה של עצמו.
אם כל בר דעת מבין שכינור עושה קול אחר מחליל, והוא גם לא מצפה שתופים ישמיעו קול של גיטרה, עליו להבין גם שכדי לבנות הרמוניה לכל אחד דרושה צניעות לפנות קצת מקום לאחר. לחשוב לעומק על איזו תרומה כל קבוצה בחברה נותנת למרקם היהודי, ובעיקר להחליט שיצירת אחדות מתוך שילוב קולות וכוחות, הוא עניין ששווה להשקיע בו ולשים בראש סדרי עדיפויות הציבוריים שלנו.
יש מי שישאל בשביל מה צריך את זה? למה זה בכלל חשוב? ליותר ויותר מנהיגים בחברה ישראלית מתעורר התובנה שקשר עמוק חזק יותר בין הקבוצות השונות הוא דבר הכרחי לקיום שלנו כמדינה, לא פחות מטנקים ומטוסי קרב, וכאשר חושבים על העם בתפוצות ברור להם שהם חלק מהותי בסיפור של עם ישראל. קולות של חרדים, מסורתיים וחילונים הם חלק אחד, אך יהודים בארץ וגם בעולם הם החלק השני של השלם.
בשעות אלו מסתיים פרק חשבון הנפש שסומל על ידי חודש תשרי וימים הנוראים, זה הזמן להחליט על סדרי עדיפויות לשנה הבאה. מנהיגינו, וגם אנחנו עצמנו, צריכים ליצור את שילוב הקולות השונים. לא מפני שזה נחמד אלא משום שהדבר הכרחי עבורינו.
עתידינו כעם וכחברה תלוי בכך.
דניאל גולדמן הוא יושב ראש ‘גשר’, ואיש עסקים. המאמר פורסם באנגלית בג’רוסלם פוסט.