הכל או לא-כלום? למה שומרי מצוות רואים המסורתיים בעין חיובית

רבים בציבור מגדירים את עצמם ‘מסורתיים’. הם יכולים ללכת בלי כיפה, אבל ישמרו כשרות. האישה אולי אינה לבושה בצניעות, אבל תדליק נרות שבת ותימנע מלהבעיר אש בשבת. יש ההולכים בליל שבת לבית הכנסת, חוזרים לבתיהם ועושים קידוש, אבל לא בהכרח ישמרו את השבת כהלכתה.

יהודים מסורתיים אלה סופגים לעיתים ביקורת דווקא ממי שמגדירים את עצמם לא-דתיים, בטענה שהמסורתיים אינם ישרים, שהם מנסים ליהנות מכל העולמות, שהם פוסחים על שתי הסעיפים.

לעומת זה, יהודים שומרי מצוות רואים תופעה זו בעין חיובית. הללו מבינים את הקשיים שבקבלת עול תורה ומצוות בשלמות ומתייחסים למסורתיוּת כאל דרגת ביניים שקושרת יהודים אל יהדותם ואל מורשתם.

קריאת הנביא

בהפטרת השבוע אנחנו קוראים על אליהו הנביא העומד מול עם ישראל ותובע ממנו לחתוך את הדברים לכאן או לכאן. “עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים”, הוא אומר לעם. “אִם ה’ הָאֱלֹקִים – לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל – לְכוּ אַחֲרָיו”.

מה כוונת הדברים? האם אליהו דוגל בנוסחת ‘הכול או לא-כלום’?

ובכן, אין שום בסיס להשוואה בין יהודים המבקשים להתחבר למסורת ישראל לבין עובדי הבעל בימי אליהו. מי שיַפנה קריאה כזאת לעבר יהודים מסורתיים, עלול לדחוק אותם החוצה, בטענה הכוזבת שאין ערך למצוות שהם מקיימים.

היצר הרע, שהוא ‘אומן במלאכתו’, אוהב מאוד להשתמש בסיסמה ‘הכול או לא-כלום’. לאחד יאמר: “אי-אפשר להיות חצי-חצי; או שאתה נהיה דתי עד הסוף, או שאתה נשאר כמו שאתה”. לשני יאמר: “אתה רוצה להתחיל לחיות כמו יהודי? בסדר, אז עד הסוף! עזוב הכול ושב כל היום בכולל”.

הוא עוטה על עצמו אצטלה של צדקות ומושך כביכול לשלמות, מתוך כוונה להביא את האדם לידי משבר ונפילה מוחלטת.

המציאות היא ש”אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז,כ). לכל יהודי, גם המדקדק ביותר במצוות, יש מה לתקן ועל מה להתחרט. היהדות חובקת את כל חייו של האדם, את כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, עד הרגשות הפנימיים הכמוסים ביותר. הסיסמה ‘הכול או לא-כלום’ פשוט אינה מציאותית. אין ‘הכול’ ואין ‘לא-כלום’. אין מי שהגיע לשיא השלמות, ואין מי שהוא בבחינת ‘לא-כלום’.

יצור כלאיים

את קריאתו של אליהו הנביא יש להחיל על ניסיונות לכופף את דת ישראל לחולשותיו של האדם. היהודי המסורתי אינו מנסה ליצור לעצמו תורה חדשה, שבה יש רק המצוות הנוחות לו. אין הוא מנסה לעוות את המושג ‘בית הכנסת’ וליצור מין יצור כלאיים בין בית כנסת, כנסייה (להבדיל) ובית תרבות. זו הפסיחה על שתי הסעיפים שכנגדה התריס אליהו הנביא.

היהודי המסורתי אינו מקיים את כל מצוות התורה, אבל את מה שהוא מקיים הוא שואף לקיים כדת וכדין, בלי זיופים ובלי התחכמויות. הוא יודע שהקיום החלקי זו בעיה אישית שלו. ההבדל ה’קטן’ הזה משנה את כל התמונה.