לנצח את אויבינו: נשלמות ההכנות לכניסה ל’בבא מציעא’ • 3 סיפורים

תגובות רבות התקבלו בתיבת המייל שלי בעקבות הטור הקודם שהביא את סיפוריהם של הנופלים שהתחילו בתחילת המלחמה את מסכת בבא קמא, אבל לא יזכו לסיים אותה עם כל לומדי הדף היומי השבוע.

התגובות המרגשות ביותר היו של קוראים שפשוט כתבו שהם מקבלים עליהם להתחיל את הדף הראשון של מסכת בבא מציעא ביום שישי הזה, להמשיך את החיים במקום שבו נעצרו. אחד הלומדים אפילו סיפר לי שהוא כתב בעמוד הראשון של המסכת את שמו של יוסי (יוסף חיים בן יעקב) הרשקוביץ הי”ד, כמין תזכורת יומית למי שאת לימודו הוא ממשיך.

והיו גם שלוש תמונות – או ליתר דיוק שתי תמונות ואיור אחד – שסיפרו שלושה סיפורים על קביעת עיתים לתורה בימים מאתגרים אלו. הנה הם לפניכם.

1.

“שבוע טוב ידידיה. שמי ריקי ברקוביץ, אני אמא של איל מאיר ברקוביץ’ הי”ד שנהרג בעזה לפני כחודשיים. אני מצרפת איור, מתוך יותר ממאה איורים דומים שאיל בננו השאיר. את האיורים הללו איל צייר כשלמד בישיבה הגבוהה בעלי לפני כשמונה שנים. איל למד שם שלוש שנים לפני שהתגייס ושירת בסיירת מטכ”ל ואחר כך במגלן”.

גם בתוך הרשימה הארוכה של הנופלים זכרתי היטב את השם הזה, איל ברקוביץ’ הי”ד. אפילו את היום שבו נפל. וגם את הפנים שלו זכרתי. קשה לשכוח את מודעת האבל הלא שגרתית שהוציא היישוב סוסיא שבו גדל. לא מסגרת שחורה עם שמו של הנופל במרכז, אלא מודעה צבעונית, עם המון אור, ועם צילום של חנוכייה ובה נר ראשון של חנוכה שעם ישראל הדליק באותו ערב. ועם הפנים של איל מאיר ברקוביץ שפשוט האירו את המודעה יותר מכל חנוכיה.

אני זוכר שהלכתי לגוגל לקרוא קצת על איל ברקוביץ’ הי”ד, אבל כל החיפושים הובילו אותי לציטוטים של איל ברקוביץ’ אחר לגמרי. וחשבתי לעצמי כמה זה עצוב שבעצם עד היום חי בעולם הזה איל ברקוביץ’ מתוק ומיוחד, שהאיר את העולם, אבל כולם הכירו דווקא את איל ברקוביץ’ ההוא (שאני כמובן מאחל לו אריכות ימים ושנים). איזו החמצה.

“בתקופת הישיבה”, כותבת אימו, מנהלת בית הספר האזורי סוסיא, “הוא היה מאייר בהשראת חברים ללימוד כל מיני מושגים מן הגמרא. מצרפת כאן כמה איורים ממסכת בבא קמא, לקראת סיום המסכת בדף היומי, לשעשע את הלומדים, בבחינת ‘לולא תורתך שעשועיי…’. יש לנו כמאה איורים כאלה, אנחנו חושבים מה לעשות איתם ובודקים שיתוף פעולה עם מוזיאון ישראל לתערוכה שתתאים גם לציבור הדתי והחרדי.

“איל היה איש ספר (תעיד על כך ספרייתו הענפה בכל קשת הספרות התורנית) וקבע עיתים לתורה כל ימיו, כולל בימי הלחימה בעזה. אחת מאהבותיו הגדולות היו התנ”ך (שהיה איתו בעזה ומלא בהערות, פרשנות וחידודים בכתב ידו) והמשניות, אותן למד לעומק ולרוחב, מה שגרם לחבריו לכנות אותו ‘כריש של משניות’. בעזרת השם נוציא את כל האיורים כספר ליושבי בית המדרש. ייתכן ששמו יהיה ‘תורתך שעשועיי'”.

תודה רבה ריקי על האיור ששלחת. תודה רבה שגידלתם בן כזה. ותודה שבתוך האבל האישי הכבד את חושבת כיצד “לשעשע את הלומדים”.

2.

על איש החינוך אלקנה ויזל הי”ד מבני דקלים כבר נכתב בטור הזה. אחרי נפילתו התפרסמה מאוד הצוואה שלו, שבה כתב בין היתר: “כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תגעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה!”.

אני ממליץ לכם מאוד לחפש בערוץ הנפלא של ‘רגע של חכמה’, את הקליפ “ניצחתי בדמי” של בנימין לוריא שנכתב בהשראת הצוואה.

השבוע שלחה לי גילה, אמא של אלקנה, תמונה שבה נראה ילד, בערך בן עשר, עומד מול סטנדר ועושה סיום מסכת. והילד המתוק דומה באופן מצמרר לאביו המתוק שדמותו מופיעה במסך שמאחוריו.

“אני שמחה לשתף אותך בסיום הש”ס של בננו אלקנה הי”ד חודש ימים אחרי נפילתו”, היא פותחת. ואז מסבירה את המשפט הלא מובן הזה:

“לפני כמה שנים אלקנה החליט להתקדם בלימוד הדף היומי ולהשלים את מה שכבר למד בעבר. לאלקנה נשארו ללמוד רק עוד שתי מסכתות: מגילה ונידה.

בגלל פציעתו בצוק איתן, הוא עשה לפני ארבע שנים פסק זמן ממילואים, ולכן כשפרצה המלחמה הוא לא גויס בצו 8. אבל הוא התעקש להתגייס וצורף בשמחה רבה לגדוד המילואים שלו, גדוד 8208. ברכת הדרך של אשתו גלית לוותה בבקשה שיתמיד בכל יום בלימוד הדף היומי. כאשר הגדוד הגיע למוצב ההרוס בכיסופים, אחד הדברים הראשונים שאלקנה עשה היה לגשת לבית הכנסת ולחפש גמרא.

שם הוא פגש את רב הגדוד, הרב שי יעקובוביץ’, ששאל אותו למה הוא מחפש מסכת שאינה על הסדר. אלקנה הסביר לו שהוא החליט להשלים במלחמה את המסכתות שחסרות לו לסיום הש”ס. לאחר שאלקנה נהרג ביחד עם עוד עשרים לוחמים באסון קריסת המבנים, החליט הרב שי שצריך להשלים את לימוד המסכתות האלו עד לאזכרת השלושים. הוא לקח על עצמו את לימוד מסכת מגילה וחילק את מסכת נידה בין כל מי שבחר להצטרף ללימוד הזה.

“וכך, ביום רביעי האחרון, קיימנו את אזכרת השלושים שבה התקיים גם מעמד סיום הש”ס של אלקנה. בעלי בנימין, אבא של אלקנה, ביחד עם אבינועם אברהם, בנו של אלקנה, עשו את הסיום, הרב שי סיפר את הסיפור, ושמחת הסיום הרקיעה שחקים בשירה וריקודים”.

תודה רבה גילה על התמונה. תודה רבה שגידלתם בן כזה (ונכד כזה!). ותודה שבתוך האבל האישי הכבד את מספרת לנו על “שמחה מרקיעת שחקים”.

3.

“היי ידידיה, כאן גלעד שריג. אני כותב לך ממוצב פגה על גבול הרצועה. במוצב פגה היו 14 הרוגים בשמחת תורה. מפקד המוצב, גיבור ישראל, סרן דקל סויסה הי”ד, נהרג במהלך הקרב לאחר שיצא כמה פעמים לחפות על חייליו שתפסו מחסה בחדר האוכל. הוא נלחם, הרג עשרות מחבלים, פינה פצועים והגן על חייליו עד טיפת דמו האחרונה. מאוחר יותר ניסו המחבלים לשרוף בחיים את הנותרים בחדר האוכל באמצעות הצתת מזרנים. הגעת כוחות החילוץ הצילה אותם דקות אחדות לפני שזה קרה.

הגענו למוצב פגה לאחר שמחת תורה. אנחנו זוכים לשרת בגזרה במסגרת גדוד ‘עוף החול’, חבר’ה מבוגרים בטנקים לא צעירים, ורוב הזמן נמצאים במוצב הזה, אשר בין היתר יש בו בית כנסת. על דלת בית הכנסת מודבקת מדבקה עם תמונתו של דקל סויסה. כאשר למדנו על דמותו של דקל מצאנו כי בסיום המסע כומתה, הוא נאם בפני המשפחות והחיילים ואמר את המשפט: ‘לאדם יש שתי אפשרויות: או להתעסק בעצמו או לעשות משהו טוב יותר’, וגם היה נוהג לומר: ‘אל תשכחו לחייך כשאתם מתעוררים’. אחד מחייליו סיפר לנו שכאשר מצא דקל עשר דקות פנויות היה נכנס ללמוד בבית הכנסת.

בין המשרתים ישנם לומדי דף יומי. במלחמה לא תמיד מתאפשר ללמוד, וכאשר מתאפשר לא תמיד יש חשק, כי הרי יש תירוץ – אנחנו במלחמה. מדובר במאבק יומיומי, קשה מהרגיל. משימות היום והשגרה בצבא לא תמיד מייצרות תנאים ללימוד, בלשון המעטה. חלקנו צברנו פערים של עשרות דפים במהלך התקופה, אבל אנחנו לא מרימים ידיים, ויודעים שההתמדה הזאת, לעיתים בתנאים בלתי אפשריים, היא המפתח להמשך. ההיאחזות בעוד כמה שורות, גם אם לא סיימנו דף שלם, היא החיבור שלנו מעולם המלחמה המעשי התובעני והאגרסיבי לעולם הרוח היהודי.

הבחור שנרדם כאן על הדף בתמונה ששלחתי הוא ניר, תושב אפרת, אב לשבעה, והוא התותחן שלי בטנק. כאשר אנחנו מצליחים ללמוד חצי שעה בשקט, למצוא את הפנאי בין פעילות אחת לפעילות אחרת, אנחנו מביטים במדבקה עם התמונה של דקל סויסה הי”ד, שישב ממש על ספסלים אלו וניצל כל דקה פנויה מלחימה ללמידה, ומקבלים כוח מחודש ללמוד, גם כשהעיניים נעצמות מול הדף”.

תודה רבה גלעד על הפפראצי המחזק. תודה רבה גם לניר המתמיד. ותודה שתוך כדי הלחימה אתם מוצאים את הזמן להמשיך את המורשת של דקל סויסה הי”ד. ואם נרדמתם על הדף בסוף היום – אל תשכחו לחייך כשאתם מתעוררים.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’