אז מדוע, באמת, בקהילה לא הוציא עיתון לפני יום כיפור?

1.

היה זה שבוע ‘דליל’ בעיתונים.

עיתון ‘שעה טובה’ נצמד למנהגו שלא להוציא גיליון בערב יום הכיפורים. אלא שהשנה הצטרף אליו גם השבועון ‘בקהילה’. העיתון, שבכל שנה הוציא-לאור עיתון, שינה הפעם ממנהגו.

מה קרה?

ובכן, ההסבר הרשמי של עורך העיתון היה שלא ראוי להוציא עיתון בערב יום כיפור, יום בו עיני כולם נשואות אל מחזור התפילות.

ואיך היה ראוי להוציאו בשנים עברו? הצום היה שונה? ההתעלות הרוחנית של קהל הקוראים הייתה אחרת?

הסיבה, אפוא, נעוצה בהסבר אחר: כל מי שמצוי בעבודת מערכת של עיתון יודע כי לא קל להפיק עיתון בשבוע של עשרת ימי תשובה. הכתבים עסוקים בכתבות של עיתוני החג המושקעים, כאשר כל הכוחות והכישרונות מתמקדים בתחרות בין העיתונים: מי יפיק יותר עמודים, מי יפתיע עם עיתוני נושא מפוארים, ואיזה דיסקים יוצמדו לחבילת החג.

שבועות קודם התקדש חג הסוכות ניתן לראות ירידה בפרי עטם של הכותבים הקבועים, כאשר העורכים מלקטים כתבות ‘יש מאין’. לכן, להוציא-לאור עיתון שלושה ימים לפני שעיתון החג יורד לדפוס זו משימה לא קלה.

ההערכה שלי – שאינה נתמכת בהוכחה כתובה, אך מבוססת על יותר מהשערה: מו”ל שמרוויח היטב מפרסום ומכירות (משפחה, למשל) לא ידלג על הוצאת גיליון, ויעשה הכל על מנת להיערך כראוי מבחינת הצוות – כדי לעמוד במשימה.

ומי שלא? הוא משגר הודעות על קדושת יום הכיפורים…

 2.

אישית, אגב, אני ממש לא בטוחה שראוי להוציא-לאור עיתון בערב יום הכיפורים, בטח לא כאשר הוא דליל בחומר, אבל גובים עבורו מחיר של עיתון רגיל.

בחדשות משפחה לא מצאתי כתבות מושקעות. אפס כתבות מהשטח, המון ידיעות יחצנות (כתבה מועתקת מ’גלובס’, ידיעת יח”צ לעמותת ‘העיר העברית’, יח”צ לשערי צדק, הודעה לעיתונות של ח”כ אורי מקלב, יח”צ ל’ארחות יושר’, יח”צ לערכים, יח”צ ל’בית חם’, יח”צ למרכז רבני אירופה, שני עמודי יח”צ לאירוע של ש”ס באצטדיון ארנה, קצת מאוחדת וקצת כללית).

אז נכון שהיו גם שני טורים נחמדים, וקצת כתבות במגזין.

כך או כך, ראוי לומר ביושר את הסיבה מדוע לא מוציאים-לאור עיתון, ולא להיאחז בתפילות ומחזורים.

3.

בעיתון ‘יום ליום’ לא התלבטו האם להוציא-לאור עיתון השבוע. אחרי הכול, מי אם לא עיתון-הבית ייחצן את האירוע ב’ארנה’ – אירוע מוצלח אמנם, אך כידוע כל אירוע מוצלח חייב יח”צ מוצלח ואינטנסיבי.

כך זכו הקוראים לאלבום מיוחד במוסף יום הכיפורים, שני עמודים במוסף האקטואלי של עיתון ערב יום הכיפורים, ועוד… שישה עמודים בחדשות.

אם אכן מדובר בפרקי זיכרון לחיי מרן, מוצדק למלא בהם את עיתון ערב הצום. השאלה היא, האם לא מדובר בסיקור פוליטי.

ובכך, אני ממש לא בטוחה.

הנה צרור נקודות שמעלות תהיות:

א. בפתיחת דבריו של רבי משה יוסף, יו”ר בד”צ ‘בית יוסף’, הוא מבקש “ברשות אחי הגדול הגאון רבי אברהם”. ומה עם שאר אחיו הנוכחים במקום, הראשל”צ רבי יצחק, והרב דוד, חבר מועצת חכמי התורה?

ב. בפתח דבריו מבקש רבי דוד: “ברשות אחי הגדול מרן הראשון לציון הרב הראשי לישראל הגאון הגדול רבי יצחק יוסף שליט”א”. ומה עם אחיו רבי אברהם ורבי משה?

ג. בפתח דבריו מבקש רבי יצחק “ברשות…כבוד אחי ידידי הגאון הגדול רבי דוד יוסף חבר מועצת חכמי התורה” – ומדלג על אחיו רבי משה ורבי אברהם…

אין קשר לפוליטיקה. מה פתאום. מדובר בשיקולים שיסודות הדת עומדים עליהם. גם אם אנחנו, הקטנים, איננו מבינים.

4.

גם ביומונים לא מצאתי כתבות מושקעות.

קחו לדוגמה את יתד נאמן. בידיעה מעניינת דיווח כתב העיתון על עלייה במספר מבקשי נשק אישי במושבי הצפון – זרעית, והסביבה. הכול בשל החשש מפני הופעת מחבלי חיזבאללה מתוך מנהרות מתחת לביתם.

מצמרר.

חשבתי שכתב השטח שלהם נסע למקום, תוך שהוא מראיין ‘תושבים מודאגים עם נשק’. אז זהו, שלא. את נסיעתו הפעם הקדיש לעיר אשקלון, משם חזר עם כתבת יח”צ לארגון ‘לב לאחים’. איזה פספוס…

5.

מאוד לא אהבתי:

זו הייתה אמורה להיות כתבה ‘פיצוץ’: “האשה עם האצבע בסכר”. כמה דרמטי. “דפיקות בדלת ביתה הצנוע בגבעתיים שינו את מהלך חייה של איזבל פרדו”. מרגלת ישראלית שחדרה בגיל 30 לכל מעוזי השלטון במצרים.

כמה מעניין. כמה מרתק.

אז זהו, שבעיני, מדובר בכתבה שהיתה בה חריגה מכללי האתיקה המקובלים, ולא באשמת הכתב, שלדבריו הקפיד לציין כל פרט בכתבה.

מתברר שהכתבה, במקור, פורסמה בעיתון ‘הארץ’ על ידי העיתונאי רב המוניטין שלמה נקדימון. עורך מגזין משפחה ראה כי טוב, והלך על זה. מתברר שמדובר בכתבה ממוחזרת, לה נוספה שיחה של הכתב עם בנה של הגברת, ועוד משפט-שניים עמה. כן, הוא שוחח גם עם נקדימון, שסייע לו בפרטים, אבל הצגת החומר  כ’ראיון’, בכותרת המשנה לכתבה, תוך מתן תחושה שמישהו פה ראיין את הגברת – הוא מעשה מטעה מאוד. בלשון המעטה.

ולא באשמת הכתב, שבחומר המקורי שלו ציין במדויק את המקורות.

6.

אהבתי מאוד:

את הוידוי המיוחד של העיתונאים, במגזין משפחה. קולע. כל מילה פנינה.

זה ארוך, אבל קחו דוגמיות:

“על חטא שחטאנו באימוץ הלב מול גורם המפציר במר נפשו כי רב שנכתוב על מעשיו המשובחים, אך בינתנו הרחבה הביאתנו לחשוב כי אין הלה ראוי כי יבוזבזו עליו מילים. פעמים שמצאנו את עצמנו צודקים, אך יש שלאחר שיכתבו עליו במקום אחר יתברר כי אין דמות המתחנן כה אפרורית כפי שנטינו לחשוב. לחינם דחינו אותו בקש, ערערנו את בטחונו העצמי וריפינו את ידיו”.

או:

“על חטא שחטאנו בטומאת שפתיים כאשר עמדנו ושוחחנו מסדרון הכנסת עם מובילי גזרות ורודפי יהודים חרדים לתיאבון… וכשביקשנו להביע באוזניו את מורת רוחני ולמתוח את ביקורתנו על רשעת מעשיו ועל קול דמי אחינו הצועק אלינו מערי השדה עשינו זאת בנימוס מותר ובעידון מופרז”.

והוידוי ה’חזק’ ביותר:

“כשהתיימרנו לדעת צפונות ונסתרות. הפכנו משאלות לב לפרשנות מוצקה, ופרשנות מוצקה לעובדה מוחצת, ועובדה מוחצת למיתה שאין אחריה עוררין. כתבנו בביטחון רב כי אוטוטו תיפול הממשלה ובאלול יהיו בחירות שלאחריהן תשרוד הממשלה שנתיים ושלושה חודשים ועוד שני ימים וראש  הממשלה הבא יהיה יצחק בין חיים הלוי הרצוג”…

בתקווה שהוידוי כלל גם חרטה על חטא וקבלה לעתיד…