כשהוריו המרשימים התחילו לספר לי על ‘הדף היומי’ בעולמו של יוסי הי”ד

1.

אני זוכר את הפעם הראשונה. את הנופל הראשון במלחמה הזאת, שמשפחתו סיפרה לי כמה הדף היומי תפס מקום בעולמו. כמה הוא נלחם על הדף. מאז, קבלתי לצערי עוד כל כך הרבה סיפורים על כל כך הרבה נופלים שלמדו את הדף, אבל הראשון היה רס”מ (במיל’) יוסי הרשקוביץ הי”ד.

רגע לפני: כשאתם הולכים לקלפי – תזכרו לבדוק את זה. אל תשכחו!

המנהל הנערץ של בית הספר אורט פלך בנים בירושלים, אב לחמישה, שיצא למילואים בגיל 44, והיה אחד הנופלים הראשונים בקרבות בעזה.

אחרי דקות המתנה ארוכות בתור לבית האבלים בשכונת קטמון שהשתרך עד לרחוב, נכנסתי פנימה. תכננתי לומר “המקום ינחם אתכם” ולפנות את הדרך לבאים אחריי, שהגיעו מהארץ ומהעולם, אבל אז יעקב ורוחמה, הוריו המרשימים של יוסי, התחילו לספר לי על הדף היומי בעולמו של יוסי.

2.

הכול התחיל לפני כחמש שנים, בקיץ תשע”ט, כאשר גיסו של יוסי, איתן אשכנזי, גם הוא איש חינוך שמלמד בבית ספר הימלפרב, סיים בפעם ראשונה בחייו את הש”ס.

“כמה חודשים לפני כן”, סיפר לי איתן, “השתתפנו בסיום ש”ס של חברים אנגלוסקסים מרחביה. זה היה אירוע מאוד מאוד מושקע. ממש פאר והדר. ואז הגיע סיום הש”ס שלי. אגב, זה לא היה סיום הש”ס בתאריך של כל הלומדים, כי הצטרפתי לסבב לא בהתחלה, במסכת ברכות, אלא במסכת ערכין. כשהגענו שוב למסכת הזאת, חשבנו בבית איך לחגוג את סיום הש”ס שלי.

מצד אחד אתה אומר, מה, אני אעשה רעש וצלצולים מזה שסיימתי? לא נעים. מצד שני ראינו אז אצל החברים, איזה אפקט עושה אירוע כזה. הרי כשיש מרתון ירושלים אז כולם רצים וקונים חולצות מיוחדות, ועושים פסטיבל שלם, אז אני אסיים את הש”ס ונניח כמה בורקסים על השולחן? היה חשוב לנו לשים את לימוד התורה במרכז. אז עשינו אירוע מושקע באולם. עם הזמנות, ועם קייטרינג ועם נגנים, ואפילו מגנטים למזכרת שעליהם נכתב ‘בן אדם, עלה למעלה עלה’. והזמנו הרבה אנשים, גם חברים וגם משפחה וגם תלמידים שלי מהימלפרב.

ובאמת בסיום הש”ס הזה נזרעו הזרעים של כמה אנשים שנכנסו מאז לסבב של הדף היומי. וגם יוסי הצטרף אז בזכות אותו סיום לסיפור. אני זוכר שהוא עשה מנוי לחוברת ‘דבר מלכות’ של חב”ד, כי היה לו נוח ללמוד את הגמרא המבוארת של ‘עוז והדר’ מתוך חוברת שאפשר לקחת לכל מקום. הוא החזיק בדף, בזמנים לא זמנים, על אף כל הדברים שהיה עסוק בהם כמנהל בית ספר”.

כזה עוד לא היה: התוכנית של שמואל גרינברג בבית שמש נחשפת

ואשתו אפרת, אחותו של יוסי, הוסיפה: “חוץ מיוסי הצטרפו למחזור הלימוד בזכות הסיום ההוא גם אבא שלי, וגם הבן שלנו, צור. ויוסי נורא התרגש מזה. מהחיבור של שלושה דורות ללימוד אחד. הוא אמר לאבא שלנו שהוא חולם על סיום ש”ס של שלושה דורות: סבא, בן ונכד. וזה לא היה פשוט להתמיד בזה. לא היה לו זמן ללמוד, אבל כל היום הוא הסתובב עם ‘דבר מלכות’ בכל מקום, ועשה את ההשתדלות. גם במלחמה. כשהוא הוקפץ בשמחת תורה, הוא לקח איתו את ה’דבר מלכות’ של אותו שבוע.

“כמה שבועות אחר כך, כאשר אורי, הגיס שלו, שנלחם איתו בעזה, יצא לברית מילה של הבן שלו, הוא שאל את יוסי מה אפשר להביא לו מהבית, מה חסר לו. יוסי ביקש שיביא לו גרביים וציציות לכל החבר’ה ואת שתי החוברות הבאות של ה’דבר מלכות’, שהגיעו אליו בדואר אחרי שכבר יצא למלחמה, כדי שיהיה לו לשבועות הבאים”.

תהיתי אם מתאים לומר לה עכשיו בחיוך שאחיה הי”ד בעצם משכתב – או: משדרג – את אחד משירי המלחמות הכי ידועים. הגרסה הקדושה שלו היא: “שלחי לי ‘דבר מלכות’ וציציות, נלחמים כמו אריות…”.

לא אמרתי. ואפרת המשיכה: “זה היה המשלוח האחרון ששלחנו לו. זה הגיע אליו לעזה ביום חמישי, ולמחרת ביום שישי, כ”ו חשוון, הוא נהרג. בשבעה, כשקיבלנו את כל הציוד שלו מהצבא, חזרו גם החוברות שבהן יוסי כבר לא יספיק ללמוד. אבל אם מישהו מוכן להמשיך את הלימוד מהמקום שיוסי עצר בו, לעילוי נשמתו של יוסף חיים בן יעקב ולהצלחת עם ישראל, זה יהיה דבר גדול מאוד בשבילנו, כי זה ממש היה החלום שלו”.

3.

מאז השבעה ההיא בבית משפחת הרשקוביץ, שמעתי כאמור עוד הרבה סיפורים. האחרון היה בליל שבת שעברה במלון רמדה בירושלים. הייתה לאשתי ולי הזכות להשתתף ב’שבת של כוח’ מטעם ארגון ‘מנוחה וישועה’ של מנדי קניג, חסיד ביאלה ממודיעין עילית, שמקדיש את חייו בימים אלה לארגון שבתות חיזוק למשפחות חללי צה”ל.

מתי הבחירות לעירייה? היכן מבררים אם אני רשום בפנקס הבוחרים?

התפקיד שלנו היה להעביר עונג שבת למשפחות. אני לא צריך לספר לכם כמה קשה להיכנס, ועוד בליל שבת, לאולם שלם שכולו מלא במשפחות שכולות טריות מהשבועות האחרונים. אתם יכולים לדמיין לבד. אבל מה שאתם לא יכולים לדמיין זה כמה קשה לצאת מאולם כזה בחזרה אל השגרה.

אני לא טוען שהאווירה שם הייתה שמחה וקלילה. ממש לא. אבל כמה משמעות וכמה כוחות מקבלים ממפגש עם האנשים האלה. דווקא האנשים האלה.

כשהסתיים העונג שבת ניגשו אליי דורי ושירה דישון מירושלים, ההורים של סמ”ר איתן דישון הי”ד, לוחם בסיירת גבעתי, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. “אתה כותב הרבה בטור על הדף היומי, אז אולי יעניין אותך לשמוע על הקשר של הבן שלנו לדף היומי”. כך התחילה השיחה, שהתארכה עוד ועוד.

אנשים מיוחדים. הוא עובד בתעשייה הצבאית, סגן אלוף במילואים, שמשרת גם בימים אלה, היא ד”ר לביולוגיה שעובדת כחוקרת במעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה. אנשי אמונה והומור, שזה שילוב שתמיד מחזק אותי. איתן, שלמד בישיבת נווה שמואל באפרת (באותה כיתה עם יהונתן סמו הי”ד ואיתן דב רוזנצוויג הי”ד, שנפלו במלחמה), המשיך בישיבת ההסדר בקריית שמונה. בקיץ האחרון הוא קיבל הצעה לצאת לקורס מ”כים, אבל החליט לוותר כשגילה שזה נופל על זמן אלול בישיבה.

אמא שלו סיפרה לי איך באחת החופשות מהצבא הוא בא במדים לבקר אותה בעבודה במטה הארצי, והיא כמובן הייתה גאה מאוד והכירה אותו לכולם: “זה הבן שלי, והוא משרת בסיירת גבעתי”. והוא אמר לה בחיוך: “אמא, בעוד כמה חודשים אני מסיים את הצבא וחוזר להסדר. האם גם אז כשאני אבוא לבקר, בחור ישיבה מקריית שמונה, את תשוויצי בי ככה? תכירו, זה הבן שלי והוא לומד תורה?”.

4.

תוך כדי השיחה הם אמרו לי שעל הקשר המיוחד שלו לדף היומי הם סיפרו בהלוויה. אז במוצאי שבת הלכתי ליוטיוב לצפות בהספדים בהר הרצל. ושוב, קשה להתחיל לצפות, אבל קשה להפסיק. כמה עוצמה. איזו גדלות נפש. אילו דיבורים גבוהים. והכול בכזו צניעות, בלי שום פאתוס.

“איתן, תודה על הוודאות”, אמרה האם שירה. “תודה על הכוח שאתה נותן לנו להמשיך בימים הקשים האלו. את ה’איתנות’ העדינה הזאת אני אשא בליבי, וכך בעזרת השם אני מקווה שאצליח להוסיף קצת כוח ואור למשפחתנו וגם לעמנו היקר”.

היא חתמה את ההספד בפסוק מתוך פרק פ”ט בתהלים: “זה פסוק שהשם שלי והשם של אבא מופיעים בו. ומי שאומר את המזמור הזה הוא איתן האזרחי. קראנו לך כך, כי רצינו שאמת זו תהיה לרגלינו. וזה הולך כך: ‘משכיל לאיתן האזרחי: חסדי ה’, עולם אשירה. לדור ודור אמונתך בפי’. אוהבת תמיד, אמא”.

ואז, בהספד של האבא, שמעתי את הסיפור על הדף היומי. “איתן בני בכורי, אתה מונח פה לפניי. קדוש היית בחייך וכך במותך. אוהב את המשפחה, אוהב את האחים, אוהב את הבריות – ובעיקר אוהב את התורה. כמה אהבת ללמוד תורה. כמה אהבת את הישיבה. כל רגע פנוי נוסע לישיבה. יצאת בשבוע שעבר להתרעננות של 48 שעות, הזמן מתחלק חצי למשפחה חצי לישיבה. ללימוד, לאיסוף כוחות.

“תודה בן שלי שהצלחת בשנה האחרונה לסחוף אותי ללמוד דף יומי. כל יום בשעות הערב – טלפון מאיתן. לא מבזבז שנייה. יאללה לומדים. רגע, אני עונה, מה שלומך? איך הולך? איך בישיבה? ואתה עונה: ברוך ה’, הכול טוב. יאללה, בוא נתחיל. לומדים מסכת קידושין. עוסקים בנושא הכי בסיסי וחזק בעם היהודי: להקים משפחה. לא סיימנו את המסכת… צר לי עליך בני אהובי. נוח על משכבך בשלום. מודה אני לפניך מלך חי וקיים שנתת לי בן כזה”.

5.

כמו משפחת הרשקוביץ, גם משפחת דישון קיבלה מצה”ל כמה ימים אחרי ההלוויה, את הגמרא המיותמת של הבן: חוברת שוטנשטיין כחולה במהדורה המיוחדת לחיילים, שנמצאה בנמר, מוכתמת בדמו.

ביום חמישי הקרוב, מאות אלפי יהודים ברחבי העולם יסיימו בשעה טובה ומוצלחת את מסכת בבא קמא. 118 ימים למדנו את הדף היומי. מרגישים בכל יום שהלימוד הוא חלק מ’כפת ברזל’ משותפת. מחברים אותו לדופק החדשותי. מקדישים את הדף לרפואת פצוע, או לעילוי נשמת נופל. לא לכולם היה קל. אני מכיר רבים שלא הצליחו להתמיד בימים טרופים אלו, שצברו “חובות”. וזה מובן לגמרי. אבל נראה לי שכולם רוצים להמשיך, כולם מחכים לחזור אל שגרת הלימוד המנחמת.

וכן, למרבה הכאב, יש לוחמים שכבר לא יסיימו, כאן בעולם הזה, את מסכת בבא קמא. ה’ ייקום דמם.

אבל ביום שישי, תתחיל מסכת בבא מציעא במחזור הדף היומי. לומדים חדשים יצטרפו למעגל, ימלאו את החלל, ימשיכו את לימוד התורה. לא נתנשי מנך, הדף היומי. לא בעלמא הדין, ולא בעלמא דאתי.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’