1.
שלושה שבועות חלפו מאז ט”ו בשבט. שלושה שבועות שהם שלושה טורים שבהם התאפקתי מלכתוב את מה שאני חושב על אירוע הנטיעות שנערך בקיבוץ רוחמה בעוטף עזה תחת הכותרת “מאוחדים, מחזירים, מנצחים”. ותאמינו לי שזה היה קשה כי האירוע הזה גרם לי לכאב גדול. אפילו לסוג של ייאוש. וזה עוד לפני שהוא התקיים אפילו. רק מלראות את ההזמנה המעוצבת ואת אלו שחתומים עליה.
כזה עוד לא היה: התוכנית של שמואל גרינברג בבית שמש נחשפת
הייתה שם רשימה ארוכה מאוד של אנשים טובים מאוד, מכל גוני הציבור. רבים מהם אני מכיר אישית ומעריך, רבים מהם אני לא מכיר אבל אשמח להכיר. אבל מה שהקפיץ אותי היה הניצול הציני של אנשים טובים, מכל גוני החברה הישראלית, שבאמת חפצים באחדות ובשיח אחר, לטובת מהלך שבסופו של דבר נועד להשתיק את רוב העם.
שלוש פעמים כבר התחלתי לכתוב והפסקתי באמצע. ובין פעם לפעם עבר, כאמור, שבוע ימים. כלומר, זה לא שספרתי עד עשר. ספרתי שבוע, ועוד שבוע, ועוד אחד.
נו, אז למה לא כתבתי? כי חז”ל אמרו במסכת יבמות ש”כשם שמצווה על אדם לומר דבר שנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע”. אני מגלה יותר ויותר, לצערי, שיש הרבה אנשים שלדבר איתם נגד מה שממותג כ”אחדות” זה חסר סיכוי. זה פשוט דבר שאינו נשמע. האוזן שלהם לא פתוחה לדיבורים כאלה. אפילו דיבורים מתונים יותר הם לא מוכנים להכיל. נגיד, לא דברים נגד אחדות, חלילה, אלא רק התייחסות באופן ביקורתי, קצת חשדני, לאלה שנושאים את המילה “אחדות” לשווא. שעושים אותה קרדום לחפור בו. לחפור בו שנאה.
אגב, ראיתי שני הסברים לשאלה מדוע חז”ל אמרו ש”מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע”, ולשניהם התחברתי באופן אישי. ההסבר הראשון, של המהרש”א, הוא משום החשש שהתוכחה שלך תגרום למושא הביקורת לשנוא אותך. ואני ממש לא רוצה שישנאו אותי. להפך, אני רוצה שיאהבו אותי. כמה שיותר.
לעומתו המאירי מביא סיבה אחרת לגמרי, שמגיעה דווקא מתוך ביטחון עצמי של מעביר הביקורת, לא מחשש שלא יאהבו אותו: “אף על פי שאמרו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים – דווקא בשיודע שהוא מקבל… אבל כל שיודע בו שאינו מקבל, אינו חייב בכך. אדרבה מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם”.
איזה דימוי מעניין. יש לך פנינים? אל תזרוק אותן על מי שלא יעריך אותן. חבל עליהן. אני לא יודע אם הייתי מגדיר את המילים שלי “פנינים”, אבל נראה לי שגם חרוזים לא מומלץ לזרוק על מי שלא מעריך.
2.
אז למה בכל זאת אני בסוף כותב? קודם כול אני לא כותב את כל שעל ליבי בנושא הטעון. את כל שעל עצביי. מה שתקראו כאן הוא גרסה מרוככת. אבל בעיקר אני כותב כי אם לפני שלושה שבועות חשבתי שמיזמי ה”אחדות” שמובילים כאן ‘אחים לנשק’ ויתר התנועות של מבעירי המדינה בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר הם סתם צביעות והיתממות, ומי שלא מרגיש את זה, וחושב שמכל עם ישראל לגווניו דווקא איתם צריך להידבר, עם גדולי המפלגים ומעודדי הסרבנות והמוציאים את דיבת הארץ רעה בעולם – אז שייהנה, מי אני שאהרוס לו את הריגוש (ואם מדובר ברבנים, אז בכלל, מי אני שאומר להם מה נכון ומה לא נכון?), בשבועות האחרונים נדמה לי שכבר ברור לכולם – טוב, לא לכולם, אבל לכל מי שמנסה קצת להבין לעומק את המהלכים – שזה לא עניין של צביעות, של ארגונים שעד לפני רגע הבעירו את המדינה (על עילת הסבירות!) ועכשיו נהיו פתאום אנשי שלום ופיוס. לא, זה הרבה יותר מזה.
מדובר באסטרטגיה מתוחכמת שבאה לקדם בדיוק את אותן מטרות של השנה שעברה: לקרוע את העם שכל כך התאחד במלחמה ולהפוך חלקים גדולים ממנו – כן, גם את אלה שמחרפים נפשם בעזה בימים אלה באחוזים גבוהים בהרבה משיעורם באוכלוסייה – ללא לגיטימיים, למשיחיים, לבוזזים, ולהחרים אותם.
להחרים אותם בממשלה ולהחרים אותם בשיח.
אני מדבר על כל בוחרי הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש”ס ויהדות התורה. וסליחה שאני פורט את זה למפלגות. בעצם, לא סליחה. הנה, זה עוד דבר שהם גרמו לנו לחשוב: שפוליטיקאים הם דבר רע. אז נכון, יש פוליטיקאים טובים ויש טובים פחות, אבל יש לכם דרך טובה יותר לבטא את רצון העם? העם בחר את נציגיו. והנציגים שלו נבחרו כדי לקדם את הרעיונות שלהם בכנסת.
ועכשיו, אחרי חמש מערכות בחירות שאליהן הם גררו את המדינה בגלל חרם על הנבחר של חצי מהעם, הם קוראים לנו לצאת לעוד מערכת בחירות, שישית. לגרום לשיא הקיטוב בשיא המלחמה. והכול מתוך תקווה שהפעם, אולי הפעם, הם יוכלו בעזרת הקמפיינים שלהם – והפעם לא עם אגרוף קמוצה אלא עם צבעים סגולים וכחולים ומסרים מאחדים על “ישראל טובה יותר. באחריות” – להוריד את הימין מהשלטון. וכשלמטרה המסוכנת הזאת עושים שימוש באנשים טובים מאוד ותמימים מאוד, במנהיגי ציבור שבעצם מסכנים את הציבור שלהם – אסור לשתוק. הסיכון גדול מדי.
מה ששבר אותי היה הקידום הממומן של ‘אחים לנשק’ לטורים של רבנים ומנהיגים בציונות הדתית על הצורך בבחירות עכשיו. שוב, אם עד עכשיו המפגשים האלה צרמו לי מאוד, והיו בעיקר בטעם רע, וטעם הוא הרי עניין של טעם, ברור עכשיו שיש פה איום אסטרטגי.
3.
ויש גם רגעים קומיים בכל המהלכים האלה של מחרחרי “מלחמת האחים”, שהופכים פתאום לרודפי שלום. כשראיתי את המודעה על אירוע הנטיעות בקיבוץ רוחמה חשבתי שמדובר בפרודיה. באמת. הייתי בטוח ששוב אור רייכרט הגאון חמד לצון. מצד אנשי הימין שייטלו חלק באירוע התנוסס בגאון על ההזמנה שמו של הרב יעקב מדן. וזה די ברור, הוא כבר שנים חלק ממיזמי הידברות, ובימים אלה מעניין לשמוע את קולו, הן כראש ישיבת הר עציון ששילמה מחיר כבד במלחמה, והן כאביו של גיבור ישראל אלישע יהודה בן רותי שמתמודד עם פציעתו הקשה בקרבות בעזה באופן מעורר הערצה.
אבל מי מייצג את המחנה השני באירוע? הרי פרופ’ רות גביזון ז”ל, השותפה לאמנת גביזון־מדן, זו שאהרן ברק סירב למנות כשופטת עליון “בגלל שיש לה אג’נדה”, כבר הלכה לעולמה. נו טוב, אז נמצא משפטנית אחרת. אפילו יותר חשובה, כי היא כן זכתה להיות שופטת עליון. מי? אתם יושבים? כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ’יה.
השופטת שהכניסה קטינים וקטינות למעצר ממושך בזמן המאבק – סליחה, ניסיונות המאבק – בגירוש מגוש קטיף. רק לפני שנתיים היא חזרה לפסקים האלה בריאיון לסרט של נפתלי גליקסברג ‘שופטים בשר ודם’ והסבירה בטוב טעם ודעת למה היה כל כך “מידתי” לעצור עד תום ההליכים עשרות קטינים וקטינות שביצעו “עבירות חמורות” משום שהשתתפו בהפגנה לא חוקית או חסמו איזה כביש או הבעירו צמיג במחאה נגד ההתנתקות וסירבו להזדהות. וכמה אין בה שום הרהור חרטה על מעצרי הקטינים ההם, כי ההחלטות האלה היו חשובות והצילו את המדינה מכאוס. איתה עושים נטיעות ט”ו בשבט תחת הכותרת “מאוחדים, מחזירים, מנצחים”.
4.
עכשיו תקשיבו טוב, ואני מבטיח לכם שזאת לא פרודיה. בדקתי. קבלו ציטוט מתוך טור של נחמה דואק שהשתתפה באירוע שלדבריה אורגן על ידי קבוצה ששמה ‘בראשית’. אני כותב “לדבריה”, כי על המודעה שאני ראיתי לא הופיע השם הזה. בכלל, בימים האחרונים יש הרבה מודעות וקמפיינים שמושקעים בהן מיליונים, אבל משום מה אלה שעומדים מאחוריהן חוששים להזדהות. כל איילון מלא בפשקווילים לא חתומים ענקיים של כל מיני עמותות מסתוריות ועתירות תקציב שקוראות לנו להתאחד ולהחליף את הממשלה.
באשר למיזם הנטיעות, דואק הסבירה שעומדים מאחוריו “בני הציונות הדתית, שחברו למחאת קפלן נגד הרפורמה המשפטית. בשלטים נכתב אז ‘דתיים, ציונים, דמוקרטים’. הפעם חשו שחייבים לעשות משהו למען משפחות החטופים”. וואלה, מעניין. עכשיו שימו לב לפסקה הבאה: “מטבע הדברים ביקשו למצוא את המחבר ולא את המפריד בקרב קבוצה כה הטרוגנית, והוחלט שהרב מדן יישא תפילה לשלום המדינה והשופטת פרוקצ’יה תקריא קטעים ממגילת העצמאות ומ’שחקי שחקי’ של טשרניחובסקי”.
וגם זה נראה כמו סאטירה. הרב מדן קרא תפילה לשלום המדינה. אכן טקסט שהוא בלב הקונצנזוס. ומה בחרה השופטת פרוקצ’יה? קטעים ממגילת העצמאות. טקסט שהיה פעם בלב הקונצנזוס. עד שבאו אנשי המחאה הכוחנית של קפלן וניכסו אותו לעצמם, בטענה שתיקון מערכת המשפט מנוגד לעקרונותיו. מגילת העצמאות הפכה כידוע לסמל המאבק, לא פחות מאגרוף קמוץ וצמיג בוער באיילון.
אז כדי “למצוא את המחבר ולא את המפריד” פרוקצ’יה בחרה להקריא קטעים ממנה. ובאשר לטקסט השני שקראה פרוקצ’יה, השיר “שחקי שחקי”, פה כבר צריך ידע היסטורי קצת יותר נרחב. או פשוט גוגל: “הועלו מספר הצעות להפוך את השיר להמנון מדינת ישראל, לצידה או במקומה של ‘התקווה’, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה ואברהם בורג, שכן השיר הוא בעל מסר אוניברסלי ולכן הוא עדיף בעיניהם מ’התקווה’ בעלת הצביון היהודי המובהק. השיר משמש היום כהמנון רשמי של ‘הנוער העובד והלומד’, של תנועת ‘המחנות העולים’ ושל תנועת ‘השומר הצעיר’. השיר שולב בסידור התפילה של היהדות הרפורמית בישראל, תפילת האדם, שיצא לאור בשנת 2021”.
הבנתם? זה בערך כמו שכדי “למצוא את המחבר ולא את המפריד” הרב מדן היה בוחר להקריא את תפילת “ולמלשינים אל תהי תקווה” ואת שירו של הזמר והיוצר אריאל זילבר “אלאור אזריה אתה הוא הגיבור”.
אבל שיהיה ברור. פרוקצ’יה לא רואה בזה שום צביעות. בעיניה, היא וכל מה שתקריא ותפסוק, הוא שיא הקונצנזוס. איך היא כתבה בפסק הדין מעורר החלחלה שבו שלחה נערה בת 14 משילה למעצר עד תום ההליכים? “המשיבה היא נערה צעירה אשר עד לתקופה האחרונה לא הייתה לה כל מעורבות עם החוק. היתקלותה עם החוק היא פרי אירועי התקופה. היא נסחפה, עם חברותיה, למאבק האידאולוגי המתנהל כיום סביב מדיניות ההתנתקות, המשלב בתוכו, למרבית הצער, גם נערים ונערות צעירים בשנים שאינם בשלים לכך. כל אלה הונעו על רקע תנועת מרי המונעת על ידי מבוגרים, אשר אינם חוסכים מילדיהם מעורבות במהלכים הפוגעים בחוק, מסכנים את גורלם ואת טובתם, ואינם מגוננים עליהם לבל ייקחו חלק במאבק רעיוני כשהם אינם כשירים, על שום גילם הצעיר, להבין את משמעויותיו ואת תוצאותיו”.
חבל שלא התארגן מול ההופעה המקוממת של פרוקצ’יה מייצג “סיפורה של אסירה”: קטינות אזוקות במדי אסירות שמקריאות שורות על ערכי הדרור והחופש מאותו שיר ידוע של טשרניחובסקי: “שחקי שחקי על החלומות… כי עוד נפשי דרור שואפת… רוחו ישליך כבלי הבל, ירוממנו במתי על… דרור לנפש, פת לדל, ישוב יפרח אז גם עמי, ברזל כבליו יוסר מנו”.
5.
חשוב לי מאוד להדגיש: אני לא טהרן. הידברות עושים עם אנשים שלא חושבים כמוך. אפילו עם כאלה שמאוד לא חושבים כמוך. כן, גם עם אנשי מחאת קפלן. ברור. זאת ועוד, אני חושב שבעידן שבו התקשורת עסוקה יום ולילה בלעשות דה־לגיטימציה לציבורים שלמים (פעם אלו החרדים ופעם הציונות הדתית) חשוב להכיר מקרוב. למעשה, זאת הדרך היחידה לדלג על התקשורת.
אני בעד מפגשי פיוס, אני בעד נטיעות משותפות וכל פעילות מחברת אחרת, עם כולם. חוץ מקבוצה אחת (ואגב, היא די קטנה, למרות כל הרעש שהיא מצליחה לעשות): אלה שמחוללים את השנאה וההסתה ומשתמשים עכשיו ב”תמימים שימושיים”, כפי שהיטיב להגדיר עורך העיתון הזה, עמנואל שילה.
זאת ועוד: יש הרבה אנשים טובים ב’אחים לנשק’. כן, גם אם הם לא חושבים כמונו. ארבעת החודשים האחרונים הוכיחו את זה. ראינו את ההתנדבות המופלאה שלהם. ובאופן אישי, חשבתי ואף כתבתי רבות בטור הזה, עוד לפני המלחמה שיש במחאה אלפי ישראלים טובים ואכפתיים שיצאו לרחובות אחרי שהקמפיין של ‘אחים לנשק’ הצליח לגרום להם לחשוב שהם עומדים לאבד את המדינה. איתם חשוב לדבר.
אבל אלה שהסיתו אותם? מהם צריך להיזהר מאוד. המטרה שלהם היא בדיוק הפוכה. לסכסך, לפלג, למחוק חלקים שלמים בעם. והם כל כך חדורים במטרה הרעה הזאת, ולא רואים בעיניים, שלמענה אין להם בעיה לעשות גם מעשים טובים. להתחפש במגושמות לסבתא המאחדת של הכיפה הסרוגה שבסוף תטרוף אותה, ואז ישראל תהיה טובה יותר. באחריות.