אויבו של אוייבי הוא אוייבי

אסכולת “אויבו של אויבי הוא בעל בריתי” מנחה את מדיניות ארה”ב כלפי איראן ב-2014, והנחתה את מדיניותה כלפי צדאם חוסיין – אויבה של איראן – עד פלישתו לכווית ב-1990.

המדיניות כלפי צדאם הביאה לעימות קונבנציונלי, נזק של טריליון ורבע דולרים לארה”ב, כ-4,500 חללים אמריקאים, החרפת הטרור האסלאמי וערעור יציבות המפרץ הפרסי. המדיניות כלפי איראן עלולה להצית עימות גרעיני, נזק של מגה-טריליוני דולרים, היקף חסר-תקדים של חללים, צונאמי של טרור אסלאמי וערעור היציבות ברחבי העולם.

ב-1989-90, עם סיום מלחמת עיראק-איראן, התייחסה ארה”ב לצדאם – אויבה של אויבת ארה”ב, איראן – כבעל ברית, תוך שדרוג יכולותיו על ידי הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וצבאי והענקת ערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים.  במקום לדכא את השאפתנות המגלומנית, האלימה של צדאם, ארה”ב התעלמה מהאידיאולוגיה השורשית, האנטי-אמריקאית שלו, שהביאה למלחמת עיראק-איראן ב-1980-88 והיוותה איום קיומי למדינות המפרץ הפרו-אמריקאיות.

חוסר האחריות בתפישה “אויבו של אויבי הוא בעל בריתי” הודגש בדברי שגרירת ארה”ב לבגדד, אפריל גלאספי, לצדאם חוסיין (“איננו מעורבים ביחסים בין-ערביים כגון יחסי עיראק-כווית”), ששכנעו את צדאם שלא ייענש על פלישה לכווית. כיבוש כווית היה איום ממשי על סעודיה, וגרם לשתי מלחמות המפרץ, ב-1990 וב-2010-2003, ואולי אף לשלישית.

ב-1993 שגתה ישראל באשליה שאש”פ  היה “אויבו של אויבי (חמאס)”, שאמור היה לסייע למלחמה בטרור הפלשתיני “בלי מגבלות בג”צ”, בתמורה לוויתורים חסרי-תקדים במסגרת הסכם אוסלו. כצפוי, ישראל הפכה קורבן לחינוך לשנאה, הסתה וטרור פלשתינים חסרי-תקדים מיו”ש ומעזה, כולל האינתיפאדה ב-2003-2000 ומלחמות 2008/9, 2012 ו- 2014 בעזה.

אסכולת “אויבו של אויבי הוא בעל בריתי” ממעיטה במשקל מאפייני יסוד של משטר האייתולות שהשתלט על חלקה השיעי של עיראק: עוצמת החזון השיעי, גזעני ואימפריאליסטי; תפישת ארה”ב כשטן ומכשול  עיקרי למימוש החזון; הקשר האינטימי עם אויבי ויריבי ארה”ב והתמיכה בטרור הג’יהאדיסטי; 30 שנות הפרה שיטתית של התחייבויות בינלאומיות ותפקידו המרכזי של הנשיא רוחאני בהולכת השולל; האיום הקיומי על מדינות המפרץ; אכזריות וגזענות שלטון המיעוט של האייתולות; התועלת המוגבלת של סנקציות ודיפלומטיה המעניקים לאיראן זמן יקר להשגת יכולת גרעינית.

 ההנחה ש”אויבו של אויבי הוא בעל בריתי” היא מבית היוצר של ממסד החוץ האמריקאי השוגה בשיטתיות בהבנת המזרח התיכון: הגדרת “הצונאמי הערבי” כ”אביב ערבי” הנמצא במעבר לדמוקרטיה; הפניית עורף למובארק, תמיכה ב”אחים המוסלמים” והסתייגות מהגנרל סיסי; רוח גבית להשתלטות חמאס על עזה ב-2006; זלזול במרכזיות החינוך לשנאה כקו-יצור של טרוריסטים וכביטוי אותנטי לתפישת העולם של ההנהגה; הכרה בערפאת ומחמוד עבאס ב-1988 והכתרתם כמבשרי השלום ב-1993; חיזור אחר צדאם חוסיין; הענשת ישראל על הרס הכור הגרעיני בעיראק ב-1981, למרות שחסך מארה”ב עימות גרעיני ב-1991; בגידה בשאח הפרסי וסיוע לחומייני; התנגדות ליוזמת השלום של בגין ב-1977; ועוד.

התעלמות מהעובדה שמשטר האייתולות מחד, וההנחה שהוא בעל-ברית פוטנציאלי של ארה”ב מאידך, הם דבר והיפוכו, תהייה הרת-אסון לארה”ב ולעולם כולו.

המאמר פורסם ב”ישראל היום”.