אנשי תשע”ד ז”ל • הטור של סיון רהב מאיר

  “ונתנה תוקף קדושת היום”, יאמרו בבתי הכנסת ביום כיפור. “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו”. דמויות חשובות רבות נפטרו בישראל בשנה החולפת, מי בקיצה ומי לא בקיצה. כל אחת מהן — אייקון. זה מלמד גם עליהם, אבל גם על גילה של המדינה הצעירה בת ה־ 66. כל נפטר כזה, בגילאי 60 עד 90, פשוט ליווה את ישראל מימי הקמתה, ולכן נחשב לאב מייסד בתחומו. את חלקם הכרתי, את חלק מההלוויות סיקרתי, והנה מה שלטעמי אפשר ללמוד מהם, גם אחרי לכתם.

 בית העלמין טרומפלדור בתל־אביב, 11 בלילה, חודש נובמבר. כ־1,000 איש עדיין עומדים סביב חלקת הקבר הטרייה של אריק איינשטיין, מסרבים להיפרד. מסע הלוויה הרשמי הסתיים מזמן אבל כאן לוקחים את הזמן. שרים מתוך הסלולרי את המילים של עוד ועוד שירים של איינשטיין.

לפחות שני דברים ביטאה ההלוויה הזו: ראשית, את הגעגוע למוזיקה אמיתית ולכוכבים אמיתיים. איינשטיין נפטר בשיא פרשת אייל גולן, והבליט את המרחק בין שערוריות כאלה לבין טאלנט ענק שהוא ביישן וצנוע, בנעלי בית. מעריציו ששרו סביב קברו כמו אמרו: זה בעינינו כוכב. בלי שואו ובלי פמליה.

בניגוד לגולן, איינשטיין גם הודר בשנים האחרונות מהרדיו. באוויר ניתן היה לשמוע שאלה נוקבת: למה הוא צריך למות כדי שנשמע עברית יפה ועדינה כזאת, עם טקסטים איכותיים ולחן מושקע?

שנית, כמה שעות קודם לכן, הספיד אותו שם הרב אורי זוהר. “הלכת לי חבר”, הוא בכה כשלצידו 18 הנכדים המשותפים שלהם. “איזה אדם היית, כמה אנשים שימחת”. בגילם ובמעמדם, התעקשו התל־אביבי הכל כך חילוני והירושלמי הכל כך חרדי לגשר על הפערים, וגם הצליחו. הקשר העמוק ביניהם מחייב במובן מסוים את כל החברה הישראלית.

  למעלה מחצי מיליון בני אדם הגיעו להלוויית הרב עובדיה יוסף, שהוגדרה על ידי המשטרה “האירוע הציבורי הגדול בתולדות המדינה”. היא הייתה גם אחד האירועים המבלבלים מבחינת התקשורת הישראלית.

בואו נודה, בתקשורת היה הרב אחת הדמויות הנלעגות. בציבור, הוא היה אחת הדמויות האהובות.

אז מה פשר הפער?

באולפנים ניסו להסביר את ממדי האירוע: “ההמונים באו בגלל הפסיקה ההלכתית המקלה”, אמרו שם. וגם: “בגלל המפלגה”, “בגלל ההתבטאויות בדרשות”, “בגלל השד העדתי”. נו, באמת. כל אלה הם הסברים חלקיים או שגויים.

ההמונים באו קודם כל בגלל התורה והכבוד שלהם כלפיה. הם חושבים שלימוד תורה ופסיקת הלכה — בניגוד לנרטיב התקשורתי המקובל — הם דבר חיובי ולא שלילי, הם פתרון ולא בעיה. המצעד האדיר הזה, שהיה חרדי ודתי ומסורתי וחילוני, הגיע תוך כמה שעות מכל רחבי הארץ כדי לומר דבר אחד: בית כנסת, מקווה, שבת וכשרות הן לא מילים לא רלוונטיות של הסבתא ממרוקו. זה גם חלק מעולמם של הנכדים שלה.

 הרב עובדיה ושולמית אלוני נפטרו באותה שנה. בין הברושים בבית העלמין בכפר שמריהו דיברו רבות על עקרונותיה של אשת השמאל. גם הבן אודי עסק בכך, אבל הוסיף פסקה אחת נוגעת ללב, שלא תפסה אף כותרת.

“הרבה מנחמים, מכוונה טובה, ביקשו ממני לזכור אותה בעוצמתה ובגבורתה”, אמר אודי. “את זכר גבורתה יספרו רבים וטובים, אבל אני רוצה לסיים בזכר חולשתה. כה יפה היא הייתה גם בחולשתה. אך אנחנו חברה שכה מפחדת מהזקנה והדימנציה, ולא תמיד אנחנו יודעים לפתוח את ליבנו לרגעים שבהם דעתו של האדם נעלמת ממנו אך ליבו עדיין פתוח כילד, לאהבה.

“כי דלת אחת נסגרת אך דלת אחרת נפתחת, ואחרי שהתגברתי על החרדה לפגוש את האישה הגאונה הזאת בשיטיונה, וקרבתי אליה וחיבקתי אותה, הייתי רואה איתה יום יום את יופיו של הברוש שהיא שתלה מול הבית, ויום יום היינו אומרים יחד ‘מה נאה אילן זה’. למדתי שאם נפתח את ליבנו לזקנינו וזקנותינו נקבל מתנה ענקית של אהבה מאוחרת.

|והנה, גם אמא שלי שחיה את כל חייה בעברית שהיא השפה החזקה, השפה של הריבון, התחילה לדבר בסוף ימיה גם את שפת היידיש, שפת הגולה, שפת החלש, שהרי היא נולדה בפולין. זו הייתה שפה המתגעגעת לאמא שלה.

“וכך היינו שרים יחד ביידיש את השיר ‘רייזל’ה’ שסבתא אידה וסבא דוד שגם קבורים כאן, היו שרים לנו בלילות”.

כל מי שהוריו או הורי הוריו מגיעים למצב שכזה בתום חיים מלאי פעילות, מבין מיד מה אודי תיאר. כמה מוזר לדמיין כך גם את שולמית אלוני, מפזמת, בגיל 87 , שירי ילדים ביידיש.

 אורי אליצור נפטר במאי, אבל מאמריו קמו לתחייה באוגוסט, במהלך “צוק איתן”. הרשתות החברתיות העניקו לטקסטים שלו תחייה מחודשת. אליצור היה ממקימי גוש אמונים, מזכ”ל מועצת יש”ע וגם ראש לשכת נתניהו, אבל כל השנים לא הפסיק לכתוב.

על הפובליציסטיקה רבת־השנים הזו גם קיבל את פרס סוקולוב. בהלוויה ביישוב עפרה סיפרו נתניהו ובנט כמה כתיבתו הייתה עבורם מצפן. ולא רק עבורם. רבים במחנה הימין ראו בו את הכותב הבהיר ביותר.

בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות הפייסבוק עוד לא פרח, אבל בקיץ הזה אלפים שיתפו שם את מה שכתב אז אליצור: “שום בעיה פלסטינית לא תיפתר, שום מצוקה פלסטינית לא תוקל, זה סתם. מרמים אתכם. אני לא יודע מאיזה עומק של אמונה משיחית עקשנית נשאבת התקווה המוזרה שהקסאמים והפיגועים והברחות הנשק ייפסקו אם נצא מגוש קטיף. פיגועי המנהרות הם איתות מצד החמאס למה שצפוי לנו אחרי ההתנתקות. התוצאה הזוחלת תהיה שנצא מעזה ונחזור לעזה לסירוגין”.

 גם אריאל שרון נפטר השנה, וגם אסי דיין ודידי מנוסי וספי ריבלין. כל אחד חד־פעמי בדרכו. וממש בערב ראש השנה, הסתלק עוד סמל. יצחק חופי, “חקה”, אלוף פיקוד הצפון בזמן מלחמת יום הכיפורים וראש המוסד לשעבר.

נכדו, עמית בן צור, דיבר בהלוויה על חקה ועל דורו: “סלדת בחייך משלושה דברים מרכזיים: שקרים, שחיתות וראיונות לתקשורת, ואני לא בטוח מה הסדר הנכון. בשביל מה צריך לספר על משהו שעשית אם הוא כבר קרה? ועוד לדבר על עצמך, על חלקך בדבר? איזה דבר מוזר. סבא חקה, היה לנו מזל גדול שאתם הייתם אלה שעמדו בנקודת הפתיחה ונשאתם את העול של בניית החברה הישראלית. אני נושם לרווחה שהייתם שם לפני שישים שנה, נוטעים כאן אחריות, רעות וצניעות”.

הנכד דיבר רק על סבו, אבל כל נפטרי תשע”ד האלה לא פעלו משיקולי כסף, מיתוג ולייקים. מעולם לא חשבו להחליף קריירה, כי משימת חיים אי־אפשר להחליף.

הסטטוס היהודי: 

“החטא הכי גדול הוא לא העבירות שלנו, החטא הכי גדול הוא שאנחנו לא מאמינים בתשובה, לא מאמינים ביכולת לתקן” (הרב שלמה וולבה על יום הכיפורים)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות