שרי רוט: “צריכים להכיר בזה שיש קבוצה שהיא חיל של לומדי תורה”

אודי סגל: אחד הדברים הבולטים בעימות הזה או בויכוח הזה, זה שהוא מעמיד במבוכה רבה חברי כנסת שהם ימין רך, שמצד אחד מבינים שזה לא הוגן שלא כולם יתגייסו, מצד שני, הממשלה זה מה שהיא עומדת לעשות. והחרדים עצמם, שהם חלק מהממשלה, שאחראית וחתומה על שליחת הרבה חיילים לחזית.

ענת דוידוב: שרי, איך פותרים את הבעיה?

שרי רוט: וואו, תפוח אדמה לוהט שמונח על פתחן של כל כך הרבה ממשלות, עשרות שנים, על פתחו של בג”צ זה מונח שנים, שאלה טובה. האמת? אני לא יודעת. בעיה מאד מאד קשה.

סגל: אבל תגידי, יש אופציה אחרת? יש אפשרות אחרת מכך שחרדים יתגייסו בסוף?

שרי: כולם?…

סגל: לא, לא כולם, רובם. ואגיד לך למה אני שואל את זה, לא באופן מתריס, כל הסידור של לימוד התורה נבע מהבנה של הצרכים של הקהילות, אבל הוא נעשה בהסכמה הדדית. הקהילה החרדית מאד גדלה ברבות השנים, היא חלק מאד נכבד מהחברה הישראלית, מהאוכלוסיה, מהפוליטיקה, מהניהול, האם זה הגיוני שלא רוב הצעירים החרדים יתגייסו לשירות למען המדינה, שירות צבאי או שירות אחר. דוידוב: כלשהו.

שרי: תראו, קודם כל אני יודעת מה לא. בכפיה, זה לא יילך. אני חושבת שלזה כולנו מסכימים, צריך להיות תהליך.

דוידוב: נכון.

שרי: אז התחיל את זה חוק טל, ואז בג”צ, וזה לא הלך. כל עוד הציבור החילוני לא יבין שהציבור החרדי לומד בחלקו ויכיר בזה כחיל – יש חיל שמכין חביתות לחילים, שזה חיל מאד חשוב, ויש חיל של נהגים ומש”ק חינוך ותזמורת צבאית וגל”צ, וכל מיני חילות בצבא. כל עוד לא נגיע לאיזשהי החלטה שזה חיל…

סגל: התשובה היא שהציבור החילוני לא יכיר בזה כי לימוד תורה הוא לא חיל בצבא.

שרי: אבל אודי, בעוד 20 שנה, כשאנחנו נהיה הרוב, אתם מאד תרצו ואני הראשונה שאומר, בואו נכיר בזה שיש חילונים שלא מוכנים לשרת במסגרת הצבא שיהיה אז אולי חרדי. לא יכולים, לא מוכנים, לא כל החילוניות יהיו מוכנות לשרת בחיל כזה, שלמשל במסגרת חרדית הוא יהיה חיל שכולו נשים – ושם אני מניחה יקשרו ציציות לחיילים ויכינו אוכל.

דוידוב: אבל שרי, הבעיה היא עכשיו, לא בעוד 20 שנה.

שרי: אני אומרת, אנחנו במדינה כזו שבן גוריון הקים אותה כדי שחלק אחד יכיר את ציפורי נפש של הצד השני. וכל עוד זה לא יקרה, אז באמת לא נגיע לשום מקום.

סגל: אבל זה הגיוני שאתם לא תגייסו את הילדים שלכם ואנחנו נגייס את הילדים שלנו? זה הגיוני?

שרי: אז קודם כל אין לי מה לענות לאם ששולחת את ילדיה באמת לעזה להקריב את ילדיה, אני מעריצה כזו אם, ואני רואה ראיונות של כאלו אמהות, ליבי מצטמרר ושותת דם בשבילן, ואגב, קצת כואב לי שאמהות כאלו, דתיות לאומיות, חרד”ליות, מתנחלות, לא משנה איך תקראו להן, לא זוכות למספיק אהדה במדינה.

סגל: אני והאם החרד”לית שולחים את הילדים שלנו לצבא.

שרי: שמעתי את יאיר גולן שאמר שצריך לחנך אותם מחדש…

סגל: לא, אבל שרי, האם החרד”לית הזו, שאת כל כך אוהבת אותה, שאני גם אוהב אותה, אני והאם הזו שולחים את הילדים שלנו לאותו שירות, לאותה משימה, בין אם זה משימה אזרחית ובין אם זה משימה צבאית, ואת לא…

שרי: קודם כל להגיד ‘את לא’ זה לא נכון, כי גם אצלי במשפחה יש כאלו שהיו בעזה ואני מוזמנת שבוע הבא לטקס בכותל של בן משפחה שנמצא בחטיבה קרבית, יש תהליך, אבל בכפיה הוא לא יתקדם לשום מקום. ואנחנו צריכים להכיר בזה שיש קבוצה, לא ניכנס למספרים כי אני לא יודעת את המספרים, שהיא חיל של לומדי תורה. שיש משרתים רבים בעזה שרוצים את החיל הזה. שילמד, שיתן להם מעטפת רוחנית.