1.
הטור שפורסם כאן בשבוע שעבר על הפיכת כל מי שמעז לחלום לשוב לגוש קטיף להזוי, משיחי, מפלג ורוקד על הדם עורר תגובות רבות. שתי תגובות של שתי קוראות נגעו בי במיוחד. אני מפרסם אותן כאן, אחרי שביקשתי את רשותן.
נדמה לי שהן מתארות תהליכי נפש שעוברים רבים בימים אלה.
2.
“שלום ידידיה. שמי אדווה חזות. אני רוצה לספר על היישוב שאני גרה בו, טנא עומרים. יישוב מהמם, שמח ופורח בדרום־מערב הר חברון שכולם חושבים שהוא חור, אבל בשבילי הוא קודם כול בית. והיישוב הזה לצערי נהיה ‘יישוב שכול’. שכנתי היקרה והאהובה סלה שרעבי איבדה את בנה שליו הי”ד, שהיה אדם מדהים, צייר מוכשר ואוהב ארץ ישראל בכל ליבו. הוא היה באמצע שביל ישראל כשנקרא לעזה.
“ברחוב הגבעה גרה יעל נאמן שאיבדה את בעלה, רופא הילדים היקר והמסור איתן נאמן הי”ד, אב לשבעה (בנו של השר יעקב נאמן ז”ל). כמה בתים ממנה גר גידי ארגמני היקר ואשתו ענת. אחיינית שלו, נועה, נחטפה מהמסיבה (הסרטון שלה על האופנוע הפך למפורסם). כמה בתים מהם גרים רעות ודודי היקרים. רעות היא אחות של אייל ברקוביץ’ הי”ד, שהיה סטודנט לרפואה ומאייר ואדם משכמו ומעלה. בעלה דודי הציל את ילדי היישוב ואת זיו, הבן שלי, מהמחבל בפיגוע בחג השבועות.
“ברחוב הגיא גרה רננה ששכלה את אחיה מאור לביא הי”ד, שהיה רכז נוער בסוסיא והתנדב בכל דבר אפשרי. וברחוב שלי מהצד השני גרים צופית ואלישע המקסימים. אלישע היה רבש”ץ ביישוב לפני שנה והוא אח של אליקים שלמה בן אבישג ליבמן, שעדיין חטוף בעזה.
“מאז שמחת תורה היה קשה מאוד לרומם את הרוח ולהגיד לילדים שהכול יהיה בסדר. כנס ההתיישבות בבנייני האומה, שבו זכינו להשתתף, רומם את רוחנו ושימח אותנו בצורה שאין לתאר. בקהל היו הרבה אנשים שאיבדו קרובי משפחה בעזה, וחלקם בני משפחה של חטופים שלא ידוע מה עלה בגורלם. הסתכלתי עליהם מהצד וחשבתי שרק אנשים שאיבדו, מסוגלים וראויים לשמוח ככה כשהם שרים ‘עם ישראל חי’. אולי הלחץ של המתנגדים הקולניים לכנס נובע מרגשי אשם. הרי הם יודעים, עמוק בפנים, שהם אחראים על גירוש לא מוצדק של יהודים, על התעמרות באחים שלהם ועל שנאת חינם.
“אז תודה רבה שאתה נותן גם מקום לדעה הזאת שאפשר לחזור לגוש קטיף. כשחזרתי מהכנס חברה אמרה לי שאני חיה בסרט. אמרתי לה שאחרי הסרטים שראינו בשמחת תורה, אני מוכנה לחיות בסרט הזה של השיבה לעזה לנצח. אנחנו באמת צריכים לחיות בסרטים אחרים. תודה רבה שאתה מציג גם עמדה אחרת בלי לקרוא לי הזויה ומשיחית. באמונה ננצח!”
3.
תודה, אדווה, על המכתב המרגש. האמת שהייתי בשבעה אצל משפחת נאמן, בשבוע הראשון למלחמה, אבל בין רשימות הנופלים הארוכות בימים שעברו מאז, פספסתי את העובדה המצערת שטנא עומרים, היישוב הקהילתי שלכם, עם 230 משפחות בסך הכול, ספג כל כך הרבה אבדות. המקום ינחם את המקום שלכם.
וכן, הדעה שלך ושל מי שרוצה לחזור לגוש קטיף היא סופר־לגיטימית. אגב, אני מניח שביישוב שלך, שאם אני זוכר נכון גרים בו דתיים וחילונים, יש אנשים עם דעות שונות משלך, על החזרה לגוש קטיף ועל עוד נושאים בחיים. אבל מה שכל כך מקומם בסיקור של כנס ההתיישבות, ובכלל בסיקור של הדעות ה”לא נכונות” לאורך כל השנים, הוא זה שכמעט לא דנים לגופן של דעות אלא הופכים צד אחד להזוי ומטורלל.
לא יעזור להם, למרות הנדסת התודעה של התקשורת, אנחנו רואים איך יותר ויותר אנשים חושבים באופן ביקורתי ועצמאי. ויישר כוח מיוחד על שתי המילים האחרונות שלך: “באמונה ננצח”. את לא מסתפקת בצמד המילים הנפוץ והיפה “ביחד ננצח”. נכון, אחדות היא דבר גדול. אבל אחדות היא רק השלב הראשון. היא רק הסור־מרע. אנחנו שואפים להרבה יותר מאי־מלחמת־אחים. באמונה ננצח!
4.
מיד נמשיך אל המכתב השני, אבל אפרופו אנשים שחושבים באופן ביקורתי ועצמאי, שמעתם מה אמרה השבוע השחקנית חני נחמיאס בריאיון לערוץ הידברות?
“זו הייתה תקופה לא פשוטה בעיניי, זה קרע נורא בעם שלנו”, היא אמרה על התקופה שלפני המלחמה. ויש לה חתיכת נקודת מבט על האירועים. היא גרה במגדלי גינדי, בדיוק מעל כל הפגנות קפלן: “קיטוב הוא הרה אסון, והשונאים שלנו גם אמרו בריש גלי שהם הרגישו את השסע הזה ושיערו שהכוחות שלנו יהיו מפורקים מכדי להילחם בהם, ומשם נפתחה הלחימה נגדנו”.
המראיינת, מורן קורס, שואלת אותה על תהליכים שעברו עליה מאז טבח שמחת תורה. והיא עונה: “ראיתי ריאיון עם הסופר דוד גרוסמן, שהוא איש שלום ואיש שמאל מובהק. הכתב שואל אותו האם האמונה שלו בדו־קיום התרסקה, והוא אומר ‘לא, היא לא התרסקה, אבל היא קיבלה מכה קשה. אתה יודע מה? אפילו מכה אנושה’. אצלי היא שלב אחד אחרי האנושה, אני לא רואה דו־קיום. בעבר ראיתי מאוד, ממש קיוויתי. אני אגיד לך יותר מזה, בעבר הלכתי אפילו ליום הזיכרון הפלשתיני־ישראלי המשותף כדי לראות את זה בעיניים, כדי לראות שיש אנשים משני המקומות שאיבדו. אחד איבד ילד כי הוא זרק אבנים, והשני איבד אחות במסעדה שמחבל מתאבד התפוצץ בה, שזה אבל מובהק של שני אנשים שאיבדו ילדים משני הצדדים ובאים להתאבל יחד ולעמוד יחד בצפירה, כשלכאורה אין דו־קיום יותר גדול מזה. אבל אני לא רואה אותי הולכת למקומות כאלה יותר, גם לא מסקרנות.
“יש בי כבר הרבה מאוד חשדנות, ולאו דווקא כלפי ערביי ישראל, אבל גם. רק לאחרונה, מעבר לגבול, נפתחה בירדן, מדינה שאנחנו כביכול בהסכם שלום איתה, מסעדת שווארמה שנקראת ‘7 באוקטובר’… אני חושבת שבהרבה דברים התעוררנו מאז האסון של שמחת תורה. אם לא היה קורה האסון הזה, החיילים שלנו לא היו נכנסים פנימה לעזה ומוכיחים כמה שכוח ההרתעה חזר. רק עכשיו, כשיש כל כך הרבה קורבנות, אנחנו מבינים שכל השנים האלה הם התבצרו והתחמשו. הם האכילו את הילדים שלהם בשנאה, והם לא רואים שום דרך לחיות לצידנו”.
מדהים. פעמיים מדהים: קודם כול העובדה שחני נחמיאס הלכה בעבר לטקס הזיכרון המשותף של משפחות המחבלים והקורבנות שלהם. איך דמות כה חביבה וחינוכית, מתוכניות הילדים של פעם, מסוגלת להתבלבל ככה? אבל טוב, זה שייך להיסטוריה.
ופה מגיע המדהים השני: תראו כמה צלול היא רואה עכשיו. בן רגע. וזה מה שמאיים כל כך על מה שנשאר מהשמאל, ועל התקשורת: אנשים שמסתכלים על המציאות ומסיקים מסקנות. לכן הם יעשו הכול כדי לעצור את המגמה, כדי שהחני נחמיאס הבאה תדחיק מיד את הרהורי הכפירה שלה. כדי שהיא תגיד לעצמה: מה, אני הזויה, כמו הימניים הטרנספריסטים הרוקדים? כמו המתנחלות עם המטפחות האלה? סיפורה של שפחה?
5.
אבל פה אנחנו מגיעים אפילו למדהים שלישי: הקמפיין הנבזי הזה מצליח לעיתים להרחיק לא רק את השמאל המתפכח ממחנה הימין, אלא אפילו את הימין מעצמו. זה מה שהבנתי מהמייל השני. הוא נשלח מהכתובת “סטודיו בת עמי”: “שלום ידידיה. קראתי את הטור שלך השבת ורציתי להגיד תודה על המילים שלך. אני עשיתי את כל השילוט בכנס הניצחון. וכששמעתי את התגובות הסוערות והזועמות בתקשורת למחרת, זה פשוט שיתק אותי.
“קרן נויבך העלתה אחות של חטוף שדיברה בכעס ובכאב רב על קיום הכנס, ואמרה שבעצם קיומו הוא גורם לחריצת דינם של החטופים למוות. היא בעצם הפכה את באי הכנס לאטומים לגורל החטופים. היה לי פוסט מוכן עם סיכום האירוע, ומצאתי את עצמי פוחדת להעלות אותו. אז תודה שיש אנשים כמוך שהם אי של שפיות. שלא פוחדים לקום ולהשמיע את קולם. תודה רבה ושבוע טוב, בת עמי קריגמן”.
התגובה הזאת כבר ממש טלטלה אותי. הרי הכותבת לא מבולבלת. יש לה דעה ברורה. ובעצם הרבה יותר מזה: היא נטלה חלק חשוב בכנס ההתיישבות בבנייני האומה (כשראיתי את השידור ציינתי לעצמי שהמיתוג, השפה הגרפית והמסכים נראים מצוין. למדנו משהו מהפקות השמאל…), ומן הסתם יצאה ממנו בתחושה מרוממת, כמו הכותבת של המכתב הראשון וכמו כל מי שהיה בו או שצפה בו. ובכל זאת, המתקפה הנבזית (לא, לא נמאס לי להשתמש במילה הזאת) הצליחה לערער אותה ולגרום לה לתהות שמא עשתה מעשה לא ראוי. עד כדי כך.
6.
ומה שעצוב הוא שהתהליך הזה עובר על כולנו כבר שנים. אנחנו חושבים משהו, מאמינים במשהו, מתפללים למשהו – בכל תחום שהוא – ואז התקשורת משדרת לנו שזה לא בסדר. שזה הזוי. שזה לא פוליטיקלי קורקט. ושבכלל, יותר טוב שנסתום את הפה, כדי לא לפלג את העם.
אתם מבינים? יש מיעוט קיצוני קטן, שנמצא בכל עמדות ההשפעה, ומשדר אלינו ערכים פרוגרסיביים מכל כיוון, וזה נחשב בסדר, זה לגיטימי, ויש דעות, שאותן חושב ומרגיש רוב העם – ימניים, שמרנים, חרדים, דתיים, מסורתיים ועוד ועוד – אבל אסור להגיד אותן כי זה יפלג את העם. ובעצם, גם אסור לחשוב אותן.
ובכן, גם המסר הזה צריך להיות חלק מההתפכחות מטבח שמחת תורה: לא לפחד לומר את מה שאנחנו חושבים, גם אם הוא לא נחשב פוליטיקלי קורקט. כי הפוליטיקלי קורקט, כך למדנו בשבעה באוקטובר, הוא דבר שיכול להשתנות ברגע. תראו איך אנשים מדברים פתאום. יש בשמאל – בעיקר בשמאל, אגב – אנשים שבימים הראשונים שאחרי שמחת תורה אמרו משפטים כמו “צריכים למחוק את עזה”, “זה או אנחנו או הם”, “אני רוצה לראות מחלון הקיבוץ שלי רק את הים”. אז לפחד לחלום לחזור לגוש קטיף? לפחד לחלום שעם ישראל יחזור לארצו, לשורשים שלו?
באמונה ננצח!
7.
אבל רגע, הסיפור של סטודיו בת עמי לא נגמר כאן. לא יצליחו לסתום לה את הפה. איך כתוב בסליחות ליום כיפור קטן (שמאז שמחת תורה, הרבה יותר אנשים אומרים)? “בת עמי לא תחשה, ולא תשקוט בזעקה”.
אחרי המייל הראשון הגיע עוד מייל, וזה לשונו:
“לאחר התלבטות כתבתי בפיד שלי את המילים האלה: לפני כמעט מאה שנה סבא שלי, הרב מרדכי בורר, הרב של קהילת גיילינגן בגרמניה, היה הראשון לאסוף כספים עבור היהודים שחוו את פרעות תרפ”ט. שנים ספורות לאחר מכן הוא נשלח לדכאו ונרצח שם, לאחר שעונה קשות לעיני אבי וכל משפחתו. חשבתי עליו בהתרגשות כשסיימנו להעמיד את השילוט שעיצבנו לכנס הניצחון בבנייני האומה. אחרי עבודה אינטנסיבית של כמה לילות רצופים הרגשתי את הגאווה וההתרגשות לראות את המכלול, לאחר ההתעסקות בכל הפרטים הקטנים.
“הלבשה של כנס במרחב גדול כמו בנייני האומה דורשת תכנון של המרחב, שימוש בחומרים שונים, וגם הבנה של התחושה של הצופה, החל מרגע הכניסה למתחם. אני גאה על הזכות להיות חלק מהקול הזה המקשר בין ביטחון להתיישבות. זה החלק הקטן שלי בשאיפה לניצחון במאמץ של המלחמה שמתרחשת עכשיו. מלחמה לא רק בשדות הקרב הקשה בעזה. אלא גם על התודעה, הזהות, האמונה. מלחמה על מה שנכון וצודק במישור גדול ורחב יותר. וזה ברור שלחשוב היום על ליישב את עזה זו הזיה מוחלטת וצריך להיות משוגע כדי להאמין בזה. אבל לפני כמעט מאה שנה היה צריך להיות קצת משוגע לחיות בגרמניה ולחלום על חברון”.