1.
ביום ראשון ראיינו ב’פטריוטים’ את אלישי בליקשטיין, מנהל קבוצת הפייסבוק ‘עם ישראל חוזר לעזה’, על הכנס הגדול שהתקיים באותו ערב בבנייני האומה. בזמן שהוא דיבר הוקרנו צילומים מהאירוע וכך הבנתי שמלבד הנאומים היו גם ריקודים באולם. לא הייתה לי דרך לדעת באילו שירים מדובר, כי הצילומים היו רק כרקע, בלי קול, אבל זה עניין אותי, כי ראיתי שכולם רוקדים ושרים בהתלהבות גדולה ובהתרגשות.
עמדתי אפילו לשאול את המרואיין אם הוא יודע אולי איזה שיר מרומם ככה את האווירה שם. אבל אז חשבתי שאולי זו שאלה קצת איזוטרית. חברי הפאנל דנים איתו בסוגיית ‘היום שאחרי’ ושאר עניינים מדיניים כבדי משקל כמו מה תאמר ארצות הברית, ואני שואל על שירים וריקודים?
מאוחר בלילה, כשהגעתי הביתה, הלכתי לחפש את ההקלטה המלאה של הכנס. התרגשתי לראות שהמארגנים בחרו באהרן רזאל ללוות את הערב. אין מתאים ממנו. הרי הוא ניגן בגוש קטיף בערב הגירוש, ממש גר שם בימיו האחרונים של הגוש, הוא גם כתב כמה שירים על הקיץ ההוא. אחר כך הוא ליווה את המפונים בבתי המלון ברחבי הארץ, והנה עכשיו הוא מלווה אותם בתחילת הדרך חזרה הביתה.
אהרן רזאל פתח את הערב בשירו “את אחיי אנוכי מבקש” שכל כך מתאים לימים אלה, ואז עבר לאחד השירים שליוו את תקופת המחאה – או ניסיונות המחאה – נגד הגירוש: “ופדויי ה’ ישובון ובאו ציון ברינה”.
אני זוכר איך שמעתי בפעם הראשונה את השיר הזה בכניסה לכלא מעשיהו, באיזו כוונה שרו אותו בעצרת למען שחרור הרב רחמים ניסימי, מייסד הגרעינים התורניים, שנשפט לשלושה חודשי מאסר (!) לאחר שהמשטרה טענה שחסם כביש. וואו, עברו מאז כמעט 19 שנה, והנה אולי נזכה בקרוב לראות איך פדויי ה’ ישובון.
יתר השירים באירוע היו מרגשים לא פחות: גם שירי תפילה כמו “י־ה ריבון” שכתב רבה של עזה רבי ישראל נג’ארה, וגם שירים מעודדים מהפלייליסט האמוני של חיילי חרבות ברזל: מחשבות טובות, אנחנו מאמינים, אל תירא ישראל, הושיעה את עמך.
והיו כמובן גם נאומים. לא רק של נציגי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, אלא גם של הליכוד ושל יהדות התורה. הקשבתי לנאום מלא האמונה של אליהו ליבמן, אביו הגיבור של אליקים (אליקים שלמה בן אבישג) שנחטף לעזה. צפיתי בקטעי הווידאו המרגשים מגוש קטיף אז והיום. באחד מהם מספר הרב איציק אמיתי, שגר בגוש 25 שנה, איך עד היום, בכל נסיעה, כשהוא אומר תפילת הדרך ומגיע למילים “ותחזירנו לביתנו לשלום” – הוא מכוון על חזרה אל הבית בגוש קטיף.
בשיא הערב עלו על הבמה עשרות גברים, נשים וילדים קטנים, נציגים של גרעיני התיישבות של מאות משפחות שמוכנות, שמשתוקקות, לחזור עכשיו לגוש קטיף. ברקע נשמע שיר ישן שכאילו נכתב לרגע הזה במיוחד: “שורו, הביטו וראו מה גדול היום הזה / אש יוקדת בחזה / והמחרשה שוב פולחת בשדה / את, מכוש, טורייה וקלשון / התלכדו בסערה / ונדליקה שוב את האדמה / בשלהבת ירוקה”. במהרה בימינו אמן.
2.
הלכתי לישון בתחושת רוממות. אולי הלילה נעשה הצעד הראשון והקטן של התיקון לפשע הגדול. פשע שפגע במעגל הראשון באלפי מתיישבים שהפריחו חבל ארץ שומם בשליחות ממשלות ישראל ונעקרו מבתיהם, הם ומשפחותיהם וחממותיהם ומתיהם. ובמעגל הרחב יותר הוא פגע בכל עם ישראל.
הרי אחרי טבח שמחת תורה כל כך הרבה ישראלים הבינו שאם אריאל שרון לא היה הורס את גוש קטיף – היה נחסך דם רב של אזרחים וחיילים, שנרצחו על ידי מחבלי החמאס שהגיחו מתוך עיר הטרור שנבנתה מעל ומתחת לאדמה מאז שיצאנו משם. הרי גם בקיבוצי העוטף דורשים עכשיו “נוף לים”.
אפרופו אריאל שרון: לפני כמה ימים, בי’ בשבט, מלאו עשר שנים לפטירתו. בדרך כלל תאריך עגול כזה שמציין פטירה של ראש ממשלה, בוודאי דמות כה מרתקת, מלווה בשורת אירועים, כתבות על המורשת, ערבי עיון וטקסי זיכרון. לא במקרה של שרון. לא ראיתי שום מודעה או אירוע ציבורי שציינו את התאריך. מצד שני, קשה לומר שלא עסקו במורשתו… כל דיווח על עוד מנהרה שהתגלתה בעזה, כל כתבה על משגרי קאסם שנתפסו וכל התראת צבע אדום הם תזכורת, בפריים־טיים, למורשת שרון.
3.
למחרת בבוקר התעוררתי לסערה תקשורתית שעסקה בעיקר בנושא האזוטרי שהתביישתי לשאול עליו: המוזיקה באירוע.
אני רוצה להקדים ולומר שיש בהחלט מקום לדיון רציני בשאלה מתי ואיך נכון לקדם את הנושא החשוב של חזרה לגוש קטיף באופן המדויק ביותר. אני גם קשוב לקולות שאומרים שלא נכון לעשות את זה בזמן מלחמה. אגב, יש לי מה לענות להם. אבל עזבו, לא התקיים בכלל דיון כזה. לא התקיים גם דיון אחר. התקיים רק קמפיין שמטרתו אחת: להפוך את מי שחולם לחזור לגוש קטיף להזוי. את מטורלליי אנוכי מבקש.
נתחיל במסגור של האירוע כולו: בכנס שארגנו תנועת ‘נחלה’ וראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, השתתפו כאמור נציגי ציבור רבים ומגוונים, אבל מכולם, בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות התפרסמה תמונה של השרים בן גביר וקרעי רוקדים. והכותרת הראשית של העיתון: “כנס הטרנספר”.
למה לכנות ככה אירוע שהוגדר בפרסומים “כנס לניצחון ישראל – התיישבות מביאה ביטחון, חוזרים לחבל עזה וצפון השומרון”, אג’נדה שיש לה תמיכה די רחבה בחברה הישראלית מאז טבח שמחת תורה? ובכן, הנה ההסבר בכותרת המשנה: “כמה מהנוכחים קראו ‘טרנספר’ והשר בן גביר חיזק ‘לעודד מרצון שילכו מכאן'”. זהו. כנס הטרנספר.
בעמוד הראשון של העיתון פורסמו שני מאמרים. הראשון של רון בן ישי תחת הכותרת “תחמושת להאג”. כן, ברור, הרי שופטי האג היו בעדנו עד שבא הכנס הזה והרס הכול (שיהיה ברור: עצם החיבור של הימין להאג, כך כתב המשפטן הבכיר פרופ’ רון שפירא, הוא חסר שחר: “בית הדין לא הסתמך בהחלטתו על אמירות של ניסים ואטורי, איתמר בן גביר או שלמה קרעי, אלא של יואב גלנט, ישראל כץ ויצחק הרצוג. לדידם של 15 מ־17 שופטיו, הרצוג ובן גביר הם היינו הך”). אבל שוב, אין כאן דיון ענייני בכלל. אף אחד כמעט לא דיבר לא על ביטחון ולא על התיישבות.
“אלה אנשים רעים”, כתב נחום ברנע, “אנחנו מרמים את עצמנו כאשר אנחנו מניחים שיש מאחורי כל הסקנדלים שהם מחוללים שיקול רציונלי, מזימה אפלה שבקצה שלה יש תמורה, כבוד, כוח או כסף. לפעמים זה סתם רוע”.
אין ספק, אבחנה מדויקת. הסתכלתי על הרב איציק אמיתי, אליהו ליבמן, אהרן רזאל, על בני הנוער שרקדו שם, או על הנציגים הפוליטיים של הציבור הזה, וזה מה שראיתי: אנשים רעים.
4.
ואז הגיע המפלג והמסית הגדול ביותר – יאיר לפיד. לדעתי הוא כבר עקף מזמן את אבא שלו. “כנס החזרה לעזה שהיה אתמול בירושלים”, אמר לפיד בישיבת הסיעה שלו, “היה מופע משיחי, הזוי, מנותק, טרנספריסטי, מזיק, מסוכן לביטחון ישראל, הרסני ליחסי החוץ שלנו, אסון הסברתי, פגיעה ישירה במאמץ המשפטי של המדינה… הלוחמים שלנו בעזה קופאים – והם רוקדים. מאות אלפי משפחות בפאניקה מכל צלצול בדלת – והם רוקדים. עשרות משפחות במדינה יושבות שבעה – והם רוקדים”.
אין גבול לעזות הפנים, אה? זה פשוט מדהים. “הלוחמים שלנו בעזה קופאים – והם רוקדים”. אתה רציני? אתה הרי יודע טוב מאוד שאין אדם שהשתתף באירוע הזה בבנייני האומה שאין לו קרוב מדרגה ראשונה שנלחם בעזה, אם לא כמה. שאין אדם אחד באולם הזה שלא איבד קרוב משפחה או לפחות חבר ליישוב או לישיבה בחודשים האחרונים. אין שם איש או אישה שלא בכו בלוויה. שלא הלכו לשבעה. אם לא לכמה. אז למה אתה מסית נגדם ככה, כאילו יש את “הלוחמים שלנו” ויש את ה”הם” שמרקדים על הדם?
5.
והוא המשיך, במבט יוקד: “אל תטעו לרגע. הסיבה שהם רוצים לחזור לעזה היא לא ביטחון. הסיבה שהם מטיפים לטרנספר היא לא ביטחון. האנשים האלה מעולם לא הביאו ולעולם לא יביאו ביטחון למדינת ישראל. הם רוצים לחזור לשם כי הם משיחיים. כי הם חושבים שבן גביר ואורית סטרוק הם שליחיו של משיח בן דוד עלי אדמות. הם אומרים ‘זה יתרום לביטחון’ מפני שהם חושבים שאנחנו מטומטמים וזה ישכנע אותנו… מבחינתם כל אלה שנלחמים עכשיו בעזה הם חמורו של משיח, כל אלה שמשלמים מיסים הם חמורו של משיח, כל אלה שימותו בגלל ההזיות שלהם הם חמוריו של משיח”.
לא, זה לא ייאמן. הציונות הדתית מאבדת את טובי בניה יום אחרי יום בקרבות, הרבה מעבר למשקלה באוכלוסיה, ולפיד מסית נגד המגזר, בהשראת התיאוריה האנטישמית המקושקשת ההיא משנות התשעים. כאילו היהודי הדתי רק רוצה “לרכוב” על החילוני, על הדם ועל הכסף שלו. ושימו לב: לא היהודי החרדי, כן? הציוני־דתי!
6.
עוד יום עובר, והתקשורת ממשיכה. תחת הכותרת “סערת כנס הטרנספר” מתפרסמים בידיעות אחרונות עוד ועוד טורים שאומרים אותו דבר: הזויים, משיחיים, רוקדים על הדם. סימה קדמון כותבת על “אדוני הארץ” שהשתתפו בכנס. “האנשים שחגגו שם, בשירה וריקודים, ביזו את ישראל” וכל זה “כשברחבי המדינה יש כ־200 אלף פליטים שנעקרו מבתיהם בדרום ובצפון ואין שום פתרון למצוקתם”.
הרשו לי רגע להתמקד בכאב שלה על פליטים שנעקרו מבתיהם. לפני כמעט 19 שנה, באותו עיתון, כתבה אותה קדמון, על פליטים אחרים שנעקרו מבתיהם, מגורשי גוש קטיף: “מהיום, ההליכות והנימוסים צריכים להיפסק, הרגישות והרגשנות צריכות להיות מאחורינו. מהבוקר, הרומן הזה, של מפנים ומפונים, חייב להסתיים. מהיום בבוקר צריך ליבנו להיות גס במראות שמגיעים אלינו מחבל עזה, צריכות דמעותינו להתייבש נוכח צער המפונים… כי מי שחושב שמאות האנשים, שנאחזים מהיום בניגוד לחוק באדמת עזה, בוכים רק על ביתם – טועה טעות גדולה. ומי שמאמין שליבם נקרע רק על הפרידה מחבלי ארץ – לא מבין.
“אותם אנשים המבוצרים ברצועה ומבזים את חוקי המדינה בוכים על כך שהחוקים השתנו. הם קובלים על כך שמישהו שם קץ לבלעדיות שלהם, לאקסקלוסיביות שלהם. שפתאום, אחרי למעלה מ-35 שנה שהם, אדוני הארץ, מכופפים ממשלות, קמה פתאום ממשלה ואמרה ‘די’. שאחרי עשרות שנים שבהן הפכו את צה”ל לחברת האבטחה הפרטית שלהם, פתאום הצבא הזה משרת אינטרס אחר”.
מדהים איך כבר אז היא קראה למגזר התורם והאידיאליסטי שנענה לאתגר של ישוב ארץ ישראל, או כל אתגר לאומי שהוא, “אדוני הארץ”. וכבר אז היא וחבריה ניסו לטעון שאין שום אידאולוגיה אמיתית מאחורי ההתיישבות, או אפילו כאב אמיתי מאחורי העקירה: “צר לנו, תושבי חבל עזה, המפונים והבלתי מפונים, אבל נגמרו לנו הדמעות… עכשיו הגיעו השנים שלנו. כן, צר לנו, תושבי עזה, אבל יש לנו מספיק דברים לבכות עליהם, גם בלי הפרובוקציות שלכם. אנחנו יכולים לבכות על כל הכסף שבוזבז. על המחיר המוסרי והערכי העצום. על ההפסדים הלאומיים, הפנימיים והחיצוניים. אנחנו יכולים לבכות על המדינה שהיינו, על המדינה שנהיינו. צר לנו, אחינו המפונים והבלתי מפונים, אבל זה נגמר. מהבוקר, זהו סוף הרומן”.
באותם ימים נוראים, כותב אחר באותו עיתון, יאיר לפיד שמו, פרסם כידוע טור דומה שבו הוא מסביר שהמניע להתנתקות הוא לא שאיפה להסדר שלום כזה או אחר, אלא הכול כדי ללמד את “חברת המתנחלים שיעור בצניעות”.
כבר שנים אני חושב שהמדינה צריכה לערוך מעמד בקשת מחילה המוני מתושבי גוש קטיף הצדיקים. פשוט לעמוד ולהגיד סליחה בפני האנשים היקרים האלה, שביום שבו גורשו מביתם, שמחו לאידם וכתבו עליהם בעיתון “נגמרו לנו הדמעות”. זה אפילו לא קשור לדעות פוליטיות, זו אנושיות פשוטה.
7.
אבל בכנות, מה שהכי שבר לי את הלב השבוע זה לא מתקפת השטנה וההסתה מאותה תקשורת, אותם כותבים, שהרבה לפני ההתנתקות, עוד בימי אוסלו המופקרים, הפכו את הימין שניסה להתנגד למהלכים המסוכנים, למשיחי, סחטני והזוי, ל”אויבי השלום” – בעוד ערפאת ומחבליו הם התקווה לשלום. כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה נפגעים שילמה מדינת ישראל על תפיסת העולם הזאת. מהאוטובוסים המתפוצצים בשנות התשעים ועד הטבח בקיבוצי העוטף והחטופים שנמצאים באזור שאין לישראל שליטה בו. והנה הם ממשיכים באותה שיטה: להפוך את אלו שנאבקים למען ביטחון מדינת ישראל ל”אנשים רעים”.
אבל מה שבאמת מייאש אותי הוא לראות איך הקמפיין הזה עובד על הקורבן. איך עדיין בציונות הדתית יש אנשים שחושבים, אחרי השנה שעברנו, שתפקידנו הוא לעשות חשבון נפש: ביום השלישי לקמפיין, לא התפרסם בידיעות אחרונות טור נוסף משמאל. כבר לא היה צורך. רק טור של איש הימין פנחס ולרשטיין, מנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר.
ספק אם יש בעשרות השנים האחרונות יהודים שיש להם זכויות על בניין הארץ כמו שיש לולרשטיין. באמת, קטונתי. אבל גם קטונתי מלהבין למה הוא – שיודע הרבה יותר טוב ממני מה התקשורת עוללה לימין במשך עשרות שנים – כתב כך: “הכנס והקריאה לחזור עכשיו לגוש קטיף וליישב את רצועת עזה מוכיחים שלא למדנו כלום מהפילוג הנורא… לכן, במקום להניח שהצד השני הוא האשם בפילוג, אני קורא למחנה שלי פנימה – אל לנו לפלג את העם בעת הזאת”.
ושוב, אפשר לדון ולהתווכח איך לערוך כנסים ימניים ומה לעשות בהם. אבל פה לא היה דיון. רק קמפיין אלים להשתקת הדיון, להפיכת הדעה הזאת – שרבים בעם שותפים לה כרגע – ללא לגיטימית, להזויה (כאילו שלהקים שם מדינה פלשתינית זה לא הרבה יותר הזוי). אני לא יודע כמה הדיבורים הנבזיים של לפיד, או הטורים המסיתים של סימה קדמון ונחום ברנע, משפיעים על מה שנשאר מהשמאל אחרי טבח שמחת תורה. אבל מסתבר שעלינו הם משפיעים.
יש במגזר כאלה שאשכרה השתכנעו שאנחנו “אנשים רעים”. ועכשיו במקום להתחבר אל העם, הם שואפים לרצות אליטות תקשורתיות מזדקנות. אולי הם יאהבו אותנו. עם הנצח מפחד מכמה עיתונאי שמאל.
אחים יקרים, הם אומרים לנו, אל לכם לפלג את העם. תפסיקו להשמיע את דעתכם, בענייני גוש קטיף ובכלל. אל תשירו, אל תרקדו. גם אתה, אליהו ליבמן. תהיה בשקט. קדימה, חברים. לקפל את הכנס המפלג ולפנות את כפר מימון. אה, את בנייני האומה. סימה ונחום לא מרשים.