תופעה מוזרה ביותר מתחוללת לנגד עינינו. העם היהודי מתאפיין בזיכרון ההיסטורי הארוך שלו. כבר יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנים אנחנו מציינים את יציאת מצרים.
אחת משש הזכירות שכל יהודי נדרש לזכור בכל יום היא “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם”.
מדי שנה אנחנו מתאבלים לאורך שלושה שבועות על הבקעת חומת ירושלים וחורבן בית המקדש, שאירעו לפני כאלפיים וחמש-מאות שנה. בתשעה באב אנו מקוננים על שורת אירועים קשים שפקדו את עמנו במרוצת הדורות. וכמובן איננו שוכחים את אשר עוללו לנו הנאצים יימח שמם אך לפני כשמונים שנה.
ופתאום עולים קולות המבקשים לשים מאחור את הזוועות שהתחוללו כאן לפני פחות מארבעה חודשים.
באותם ימים מטלטלים היה ברור לכולם שחייבים למחוק את הנאצים של ימינו ואת מפלצות דאעש מעל פני האדמה, ולרדוף את המרצחים המתועבים ואת תומכיהם עד חורמה. מה קרה עכשיו? האומנם התקהו חושינו עד כדי כך?
סיסמאות מופקרות
אתה מקשיב לסיסמאות הנשמעות בתקשורת ואינך מאמין למשמע אוזניך. “להחזיר אותם עכשיו” – גם במחיר הפסקת המלחמה. ומה על דמם של 190 חללינו שנפלו ברצועת עזה?! האם מסרו את נפשם לשווא חלילה בקרבות קשים, ועכשיו החמאס ישוב וישתקם, יתעצם מחדש ויאיים על הדרום והמרכז ויוכל לתכנן את הטבח הבא (היו לא תהיה)?!
“כולם תמורת כולם” – מפריחים עוד סיסמה באוויר. כן, באמת? גם את המרצחים האכזריים ביותר, כמו סינוואר, למשל, ששוחרר בעסקת שליט האומללה ועסק מאז בתכנון הטבח של שמחת תורה? ‘כולם’ זה כולל גם את מאות מרצחי הנוח’בה, שטבחו אנשים נשים וטף והתעללו בקרבנותיהם באכזריות מפלצתית?!
אכן, גורל החטופים שובר את לב כל אחד ואחת מאיתנו. אין ספק שמשפחותיהם שרויות בסיוט איום ונורא כבר קרוב למאה ועשרים ימים. ועדיין יש כאן עם שלם שצריך להבטיח את שלומו וביטחונו, ולא יעלה על הדעת לאפשר לארגון הטרור האכזרי לקחת מדינה שלמה כבת ערובה רק מפני שהצליח לשבות יותר ממאה מאזרחינו.
לחשוק שיניים ולהמשיך
אנחנו עם עתיק שידע לחשוק שיניים גם בתקופות הקשות ביותר. והנה מתחולל כאן היפוך יוצרות מושלם. אויבינו מאמצים אסטרטגיה ארוכת טווח, ואילו בנו ניכרים עצבנות וקוצר רוח שקשה להסבירם.
הערבים מדברים בגלוי על יעדם הסופי למחוק את ישראל מהמפה. הם מוכנים לחכות עשר, עשרים או חמישים שנה. יש להם סבלנות. בינתיים ינסו להחלישנו, לקרוע מאיתנו עוד חבל ארץ, לשבש את החיים באמצעות טרור, עד שתבוא ההזדמנות.
הם חיים בתנאים עלובים – ויש להם זמן. ואילו אנחנו חיים באחת המדינות המתקדמות בעולם, ממוקמים בצמרת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית – אבל נבהלים מכל קושי ואתגר ומכל מצב שבו עלינו לעמוד על שלנו גם מול ידידותינו.
אין לנו ברירה אלא להיות נחושים, להמשיך את הלחימה במלוא העוצמה עד הניצחון והכנעת האויב, ולהביא שקט וביטחון לאורך שנים בגבולותינו.