1.
שם אחד מבין 21 השמות שדובר צה”ל התיר לפרסום ביום שלישי הנורא השבוע היה לי מוכר: אלקנה ויזל הי”ד. הפנים לא היו מוכרות, אבל השם צלצל מוכר.
כמו כולם גם אני קראתי את הצוואה המופלאה שלו: “כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות”.
פשוט לא ייאמן אילו אנשים חיים בדור שלנו. או לפחות חיו עד לא מזמן.
כמו כולם גם אני ראיתי את הסרטון הקצר שהוא ארגן מהשטח לתלמידים שלו. מקסימום מתיקות ב־23 שניות. “שלום לכל התלמידים של בית ספר ‘נעם בני דקלים’, יש פה איש יקר שרוצה להגיד לכם כמה דברים. אברהם בבקשה!”.
שמתם לב באיזו טבעיות הוא מצטרף לשירה של אברהם פריד? כשמדובר בחיזוק לתלמידים שלו, שאותם עזב לטובת המילואים בעזה, הוא לא יכול לעמוד מהצד. הוא גם שר. ומה הוא שר? בעצם הוא שר את השיר שהוא תמצית הצוואה שלו: “איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. חזק חזק ונתחזק, עד ביאת גואל צדק”.
אני צופה בסרטון פעם ועוד פעם. כמה אור. כמה חן. ושוב: הפנים לא מוכרות, אבל השם כן.
מאיפה?
2.
בלילה, כשהגעתי הביתה, כתבתי בחיפוש הכללי במחשב שלי את השם “אלקנה ויזל”. אולי כך תיפתר החידה. קפצה לי כתובת של מייל. הופה. זה אומר שהתכתבנו בעבר. נשאר רק למצוא את ההתכתבות.
והנה זה עולה. “אינטראקציות אחרונות: יום ראשון, 23 בדצמבר 2018, 2:16”. וואו. לפני חמש שנים, חמש שנים וחודש אם לדייק, בשעה 2:16 בלילה, קיבלתי מייל מאלקנה ויזל. ואם זה לא מספיק, הכותרת של המייל היא “צדק לפניו יהלך”. כן, הפסוק ההוא שפותח כל הלוויה.
במייל כותב לי אלקנה תגובה לטור.
כדי להבין את ההקשר חזרתי אל הטור שנכתב באותו שבוע. הוא עוסק בשלושה נושאים אקטואליים שהם בעצם אחד: הקטע הראשון היה זעזוע מסיקור אוהד של אישה מוכרת שציוותה לשרוף את גופתה. הקטע השני היה זעזוע מסיקור אוהד של זמר מפורסם ששם קץ לחייו. הקטע השלישי היה זעזוע מסיקור אוהד שקיבלה זמרת מפורסמת שנישאה לבמאי לא יהודי מפורסם. הכול קרה באותו שבוע.
“ואולי כל מקרי הקצה האלה הופכים לאחרונה למיינסטרים כדי לחדד את זה אצלנו”, כתבתי אז. “כדי שנדע שיש מותר ויש אסור, יש טוב ויש רע, וצריך לקחת צד. אם בעבר היה נדמה לנו שאפשר לזרום עם החיים, להיות מין מקף מחבר לא מחויב כזה, כי כולם בסך הכול אנשים טובים, וכולם צודקים, ואין אמת אחת או שתיים – באה המציאות ומחייבת אותנו לבחור. גם אם אנחנו רוצים לשתוק ולעבור הלאה בנימוס, כי זה באמת לא ענייננו, ואפשר להעלים עין ולמה סתם להעליב – לפעמים פשוט מכריחים אותנו. כי המדיה, כאמור, לא מעלימה עין. היא מפארת ומרוממת כל מקרה כזה והופכת אותו לאידאולוגיה שלמה”.
3.
אבל אלקנה התייחס בעיקר להערה קטנה, חצי הומוריסטית, שחתמה את הטור. התלוננתי בה על הטרנד החדש והמעיק שהתחיל באותם ימים: קמפיין גיוס המונים.
“זה רק אני או שגם אתם מופצצים בבקשות הדסטארט וצ’רידי וכל יתר המיזמים של מימון המונים? הנה רשימה של גופים שקיבלתי מהם בשבועות האחרונים בקשת עזרה דחופה, כי כל שקל שאתרום יהיה שווה – רק בשעות הקרובות! – שלושה שקלים, וחייבים להגיע מהר אל הסכום: ישיבת מצפה יריחו, מוסדות קרלין להפצת יהדות באוקראינה, הר המור, המכינה בעלי, מכון מאיר, ישיבת הכותל, ראש יהודי בתל אביב, נפש יהודי, יוזמת אורות, ישיבת רש”י, ישיבת דרך ה’, המרכז הרפואי מעייני הישועה, ישיבת ההסדר ברמת גן וארגון צל”ש שמארגן שיעורי תורה בצבא (שכחתי מישהו?). כל המוסדות פה ברשימה, ממש אחד אחד, עושים עבודת קודש, כל אחד בתחומו, בחינוך, בחסד, בהפצת יהדות, בקירוב רחוקים וקרובים…
“שלא תבינו שחלילה יש לי משהו רע לומר עליהם, אבל יש לי משהו קצת רע לומר עלינו: האם אין דרך אחרת לגרום לנו לתרום כמה שקלים למוסדות כה נערצים בלי הריאליטי הזה של ‘יש לכם כמה שעות להציל אותנו’? זה פשוט לא עובד אחרת? השבוע התפללתי ערבית בשטיבל של זיכרון מוישה. פעם הקבצנים שם הפריעו לי בתפילה. אבל פתאום זה נראה לי כזה תמים וקסום: יהודי מבקש צדקה, לא מגביל אותך בזמן, לא אומר לך שכל חצי שקל שלך שווה שקל וחצי, לא גומר לך את הזיכרון, לא אומר לך ‘מאמץ אחרון’. רק פושט יד בשקט, ואתה מניח בה שקל או עשר אגורות ונגמר הסיפור. צדקה תציל מהדסטארט”.
4.
וכך כתב אלקנה: “שבוע טוב ידידיה! אתחיל בגילוי נאות: למדתי בישיבת רמת גן. וגם במצפה יריחו. אם הייתי קורא את הטור שלך לפני שבוע סביר להניח שהייתי נורא מזדהה איתך. אני שונא שמשנוררים אותי ושונא לשנורר. לא אוהב שמלחיצים אותי שאני חייב עכשיו ואם לא אז… ולא אוהב להלחיץ אחרים. אבל, אם לא היית עד היום באיזשהו ערב הנעה והירתמות לקמפיין כלשהו, תרוץ מהר לעשות את זה! תרוץ מהר כי אתה תגלה שזה ממש לא מה שחשבת. בעצם, כשחושבים על זה, אתה לא חייב לרוץ, כי אם תפספס את הקמפיין הקרוב תמיד תוכל להצטרף לבא אחריו או להוא שאחרי אחריו. תופעת הקמפיינים פה והיא לא מתכוונת להיעלם כל כך מהר.
“כשתלך, לא תגלה שם חבורת חורשי מזימות שרק רוצים את מספר האשראי שלך. תגלה מקבץ איכותי של קשת רחבה של אנשים שכל מה שהם רוצים זה להכיר טובה. להחזיר אהבה למקום שאליו הם מרגישים קשורים ומחוברים. תבין, הקמפיינים מבוססים על אהבה. ועל נתינה. ועל אש אמיתית. ועל זמן מאוד מרוכז שבו הרבה אנשים מתגייסים למען אותה מטרה. וזה נפלא.
“ריגוש? ריאליטי? ממש לא. הכרת הטוב? אהבה? ממש כן. ואם התקשרו אליך מכל הארגונים שמנית (ואולי עוד כמה שלא) אתה יכול בסתר ליבך להודות לה’ שיש כל כך הרבה אנשים שרואים אותך כשותף לאור שהם מרבים בעולם. כי אחרת סביר להניח שהם פשוט לא היו מתקשרים אליך…”.
5.
מדהים איך המתיקות שראיתי בסרטון עוברת גם בכתיבה. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. “אני חלילה לא מזלזל ביהודים שמבקשים צדקה בזיכרון מוישה”, הוא הוסיף. “זה נפלא לתת צדקה בכל סכום, אפילו עשר אגורות. וזה בעיקר לא מוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו. לפני כמה שבועות דפק אצלנו בדלת יהודי לבקש צדקה. כיוון שזה היה בזמן ארוחת ערב עם הילדים ניצלתי את ההזדמנות ונתתי לכל אחד מהם מטבע לתת לעני שבפתח. אחרי שהוא הלך הבן שלי שאל אותי: ‘אבא, למה נתנו לו צדקה? הוא בכלל לא עני… הבגדים שלו לא קרועים…’.
“אנחנו עדיין מחפשים בסתר ליבנו את מצוות הצדקה מסיפורי החסידים של פעם ושוכחים את מה שאמרו חז”ל על המעלה הגדולה ביותר בצדקה: שותפות עם העני. ושאין עני אלא בדעת.אז אם יש לנו יכולת להיות שותפים בבניית הדור הבא של עולם התורה – זה לא פחות צדקה. נכון, זה גם מרגש, אבל זו בעיקר מצווה”.
ואלקנה מסיים כך את התגובה המרשימה והמעמיקה שלו: “ואם כבר, אז בוא נחזור לנושא שבו פתחת את הטור שלך: היחס הנכון והאמיתי אל המוות וקידוש החיים דווקא, שכנראה לא מספיק ברור במדינת היהודים 2018. אז אולי צדקה בשטיבל תציל מהדסטארט, אבל צדקה בהדסטארט תציל ממוות! שבוע טוב, אלקנה ויזל”.
6.
המייל נגמר. כמעט. יש עוד פסקה אחת, עם תמונה של רשימה ארוכה של שמות, בכתב יד: “נ.ב. מצרף לך צילום של רשימת 40 האנשים שקיבלתי על עצמי לנסות להתרים לישיבת רמת גן. כנראה שעוד מישהו כבר חשב כמוני כשהוא עבר על ספר הטלפונים הסלולרי שלו וראה בך תורם פוטנציאלי. אם כבר תרמת – אשריך! אם לא – יש לך עוד 92 שעות לכתוב את ההיסטוריה במקום לשבת מהצד ולראות אותה מתממשת”.
•
סגולת השירה
1.
ביום שלישי השבוע, היום השלישי של פרשת בשלח, רבים קראו את פרשת המן כסגולה לפרנסה. מדהים איך זה תפס. והאמת שגם די מפתיע. כי המקור המדויק של המנהג לקרוא את הפסוקים שבהם מתואר הנס של ירידת המן במדבר, דווקא ביום הזה בשנה, לא לגמרי ברור. אם כבר, יש מקור ברור מאוד, ומוסמך מאוד, לאמירת פרשת המן בכל יום בשנה. בשולחן ערוך נכתב ש”טוב לומר” פרשת המן (לצד פרשת העקידה, עשרת הדיברות ופרשיות הקורבנות), ובמשנה ברורה נכתב: “ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה’… כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית”.
למחרת, ביום רביעי, הופיעו בקרוא היומי הפסוקים של שירת הים, וחשבתי לעצמי תוך כדי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, שהלוואי שמישהו היה מפרסם שיש סגולה נפלאה לקרוא היטב ביום הזה את פירוש רש”י על שירת הים. נראה לי שזה היה יכול לתת לנו הרבה כוח בשבוע הקשה שעברנו.
אז נכון שהפירוש של רש”י על שירת הים ארוך יחסית ומכיל הרבה עניינים של דקדוק ולשון, אבל יש כמה ביאורים שפשוט חבל לפספס. קודם כול, כי אנחנו אומרים את שירת הים בתפילת שחרית בכל בוקר, וכדאי שנבין מה שאנחנו אומרים. ודבר שני, אני בטוח שהתעמקות בפירושים של שירת הים היא סגולה לחיזוק האמונה והביטחון בימים שאנחנו כל כך צריכים חיזוק לאמונה ולבטחון. הנה, אתם רואים, אני כבר מתחיל לשווק את הסגולה הלא בדוקה (עדיין).
2.
קחו כמה דוגמאות: “וברוב גאונך תהרוס קמיך”, אנחנו אומרים בשירת הים על הקב”ה. ומפרש רש”י: “תמיד אתה הורס הקמים נגדך”.
אבל רגע, הוא שואל, “מי הם הקמים נגדו?”. ומיד עונה: “אלו הקמים על ישראל… ועל זה קורא אותם אויביו של מקום”. כלומר, העולם הערבי חושב שהוא נלחם ב”אויב הציוני”. הוא לא מבין שהוא משחק באש. הוא נלחם ראש בראש עם הקב”ה.
“ימינך ה’ נאדרי בכוח, ימינך ה’ תרעץ אויב”. רש”י לא מבין, למה כתוב פעמיים “ימינך”? הרי יש את יד ימין, שהיא היד החזקה יותר, ויש את יד שמאל, החזקה פחות. אלא “כשישראל עושין רצונו של מקום, השמאל נעשית ימין”. מבינים? זה בעצם הכי להפך משתי ידיים שמאליות. שתי ידיים ימניות!
ועוד פסוק מתוך הפרשה שכדאי לזכור בימים אלה: “נטית ימינך – תבלעמו ארץ”. שימו לב למשל הבא: “כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו, הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכול נתון בידו ונופלים בהטייתה. משל לכלי זכוכית שנתונים ביד אדם. מטה ידו מעט – והם נופלין ומשתברין”.
סינוואר, תיזהר. ידו הארוכה של הקב”ה כבר הגיעה אליך. ועוד רגע הוא גם יטה אותה. מעט. לא צריך יותר מזה. אתה עומד ליפול ולהשתבר.
3.
הלאה. “ומבחר שלישיו טובעו בים סוף”. מפרש רש”י: “אין טביעה אלא במקום טיט. מלמד שנעשה הים טיט, לגמול להם כמידתם, ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים”. כלומר, המצרים יכלו לטבוע במים, זה עונש מספיק חמור, אבל לא, בהנהגת הקב”ה הרשעים לא סתם מקבלים עונש, אלא בדיוק את מה שמגיע להם. מידה כנגד מידה. שעבדתם את היהודים בטיט? אין בעיה. המים ייהפכו במיוחד בשבילכם לטיט טובעני שבו תמצאו את מותכם.
מה שמזכיר את הפירוש שרבים מאיתנו מכירים מבית הספר על שלושה סוגי טובעים בים: “ירדו במצולות כמו אבן”, “צללו כעופרת” ו”יאכלמו כקש”. ורש”י מסביר: “הרשעים – כקש. הולכים ומיטרפין, עולין ויורדין”. כלומר, הם לא מתו כל כך מהר. המוות שלהם היה איטי ומלא סבל. “בינוניים – כאבן”, אלה שקצת פחות הציקו לבני ישראל סבלו פחות. ו”הכשרים – כעופרת. שנחו מיד”. הם מתו מיד, בלי לסבול. וכמובן “כשרים” זה יחסי. אין כזה דבר “בלתי מעורבים”. כולם מתו. השאלה איך.
4.
נזכרתי בפירוש הזה כששמעתי השבוע את אבידע בכר, חבר קיבוץ בארי הגיבור, שאיבד את אשתו ובנו בשמחת תורה: “הילדים שלהם שרפו אותנו בממ”דים”, הוא אמר, “המבוגרים יותר ירו בנו דרך הדלתות, ומי שקפץ החוצה מהחלון ירו בו עוד פעם. והמבוגרים על כיסאות גלגלים והנכים הגיעו לבארי ובזזו אותנו”.
כולם היו מעורבים בסיפור הזה וכל אחד מהם עוד יקבל את עונשו המדויק. כל אחד מהם הוא אויב אישי של הקב”ה.