ואז ניגשו אל השר שני בני משפחה והחלו לצעוק: “שקרן, שקרן”
1.
אין לי במשפחה המורחבת חטופים בני ערובה או מי ששוחררו משבי החמאס. ועדיין, יש לי לב. כשאני רואה בן משפחה של בן ערובה אני נמסה.
שבועות ארוכים החזקתי לצד פמוטות נרות השבת, דף קטן ובו שמות חטופים וחטופות. סימנתי בקו כל אחד מהם שחזר, והתרגשתי בכל ליבי.
בכל שבוע מגיעים בני משפחות אל חדר סיעת ‘יהדות התורה’ במשכן הכנסת. איכשהו אני מוצאת את עצמי נכנסת יחד איתם. לא מסוגלת שלא. מרגישה צורך להזדהות מעומק ליבי.
פעם אחת שאל אותי אחד מהנציגים החרדים, כשיצא מחדר הסיעה: ‘את עובדת איתם?’
התקשיתי להבין את פשר השאלה. אני צריכה ‘לעבוד איתם’, כדי להרגיש את כאבם? השבתי לו בשלילה. הסברתי לו כמה הנושא קרוב לליבי. אבל עצם השאלה הייתה מוזרה לי.
כשראיינתי את אביו של עמית שני, חטוף בן 16, מצאתי עצמי מוחה דמעות מהעיניים. התקשיתי לעמוד מול הכאב של האב טל. “אני חושב, אני מניח שהוא כבר חודש לא ראה אור יום, אני רוצה להאמין שיש לו מה ללבוש, ושלא קר לו, שבכל זאת נותנים להם לאכול, ושהוא עם עוד אנשים כי יש עוד בן כיתה שלו שנחטף איתו, עוד חבר מחוג גלישה שנחטף איתו, ואת יוסי שרעבי שנחטף איתו, יש לנו 30 חטופים רק מבארי!”
כמה שבועות אחרי אותו ראיון, עמית שב הביתה מהשבי. התרגשתי יחד עם אביו וכל בני המשפחה. אני זוכרת איך טל הציג לי במכשיר הטלפון הסלולרי שלו את “התמונה האחרונה”. הנה עמית בונה סוכה, “כמה ימים לפני הטבח האכזרי שם בבארי”.
אז עמית כבר בבית, אבל 136 חטופים עדיין שם, בשבי חמאס. ואני, ממשיכה כל שבוע ללוות אותם, לסייע להם כמה שאפשר.
2.
לפני כמה ימים עמדו בני משפחות חטופים ליד החיבלול, בדרך לישיבת סיעת ליכוד ב’אולם ירושלים’. השומר סירב לאפשר להם להיכנס פנימה, אבל כמעט בכה. “אני רק ממלא הוראות”, לא חדל להתנצל. זו הייתה הפקודה שקיבל.
כאב לי מאוד. בפאנל בערוץ 13 סיפרתי על שהתרחש, גם ציינתי לשבח את ‘יהדות התורה’, שמאפשרת להם מידי שבוע להיכנס פנימה ולשטוח את כאבם. זה לא קל, זה משבש את סדר היום, בפרט כשיש לך פחות משעה לעדכן את הח”כים על חוקים וסדרי יום והצפוי בשבוע הקרוב – וכאשר בשעה 16:00 כבר נפתחת המליאה וצריך לסיים.
אבל כל לב מבין שמדובר באנשים כאובים, וש’פדיון שבויים’ הוא ערך עליון. אם אי-אפשר להחזיר את בני הערובה עכשיו ומיד, אפשר לפחות להזדהות עם כאבם.
3.
ליד החיבלול בדרך ל’אולם ירושלים’, שם היתה סיעת הליכוד אמורה להתכנס השבוע, התייצבו שוב בני משפחות של חטופים. עמדתי לידן, מתכננת לסייע להן להיכנס פנימה, לפנות למישהו, לנסות לדבר על לב.
“התירו לשניים מאיתנו להיכנס, זה מעט מדי”, עדכנו אותי.
ברקע הופעה שלהם בוועדות הכנסת, שהפכה עד מהרה לאלימות בשטח. אנשי ‘משמר הכנסת’ מצאו עצמם נאלצים לבצע תפקיד קורע-לב: להוציא החוצה, להרגיע. זה לא קל כשאתה מול מי שעולמם קרס עליהם בשביעי לאוקטובר.
ראיתי חברי כנסת שניסו להקשיב, אבל זה היה לא פשוט. כי בעוד חלק מבני המשפחות מנסים לדבר יפה, להסביר, לתאר את הכאב, את העינויים שעוברים החטופים, חלק אחר צעק, קרא קריאות ביניים, בחלקן בלתי הולמות.
במו-עיני ראיתי את השר ניר ברקת מתאמץ, באמת שהתאמץ, להקשיב בקשב-רב. עוד ועוד ניגשו. הוא שמע, האזין. זה לא שהוא ראש הממשלה ויכול לשלוף מהכובע שפן מנצח ומכריע. אבל לפחות השתתפות בצער, האזנה.
ואז ניגשו אליו שניים והחלו לצעוק: “שקרן”, “שקרן”.
אתם הורסים לעצמכם, ניסיתי להסביר. חלק הסכימו, אמרו שהם אינם שולטים על כל מי שמגיע למשכן.
4.
מהר מאוד הבנתי שהתמהיל של בני המשפחות השתנה. אם בשבועות הראשונים עלו למשכן הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, בחלוף הזמן חלקם בבית עם בני המשפחה שכבר שבו – והגם שהם ממשיכים להשתתף במאבק, בכנסת אני פחות ופחות פוגשת בהם. בשל הצורך והדחיפות להביא את דבר החטופים גם למשכן, מגיעים למקום בני דודים וגם בני משפחה מקרבה שלישית ורביעית.
אז היו גם כמה מהמשפחה הגרעינית ממש. פגשתי ‘אח של’, פגשתי גם את הנכד של יוכבד ליפשיץ, שסבתו בת ה-85 כבר שבה אבל סבו עודד עדיין מוחזק בשבי חמאס. היו גם, מן הסתם, עוד בני משפחה שלא זיהיתי. ועדיין, רוב העולים אל הכנסת היו בקרבה יותר מרוחקת. עכשיו, לך תשלוט על הסגנון ועל הדרך.
איכשהו יצא שרוב בני משפחות החטופים – בהחלט לא כולם – אינם נמנים על מצביעי נתניהו וגוש הימין, ואלו שכן, הם ערקו זה מכבר, לפחות בחלקם הגדול, אל הגוף המתחרה – ‘פורום תקווה’. אלה סבורים, שרק העצמת המלחמה תשיב הביתה את החטופים, בעוד ‘מטה המשפחות להחזרת החטופים’ רוצה את אותם בבית ‘עכשיו’ ו’בכל מחיר’.
כשהם מרימים את הקול, וכשהצעקות הופכות ללא נעימות, לא פלא שבסיעת הליכוד לא ממהרים להכניס אותם פנימה. לא שזה מוצדק. לדעתי, צריך לנהוג כמו ניר ברקת: להכיל, להכיל ולהכיל. להקשיב להם, גם אם זה קשה ולא נעים.
“אבל יש מאחוריהם אג’נדה להפיל את נתניהו”, הסביר לי גורם בליכוד את התחושה שגורמת להם לסרב לפתוח את דלתות הסיעה. “זה לא שלנתניהו או לרעייתו הנושא לא מפלח את הלב. זה לא שהוא לא עושה כל שביכולתו כדי להשיב את הבנים והבנות הזקנים והזקנות, והפעוטות הביתה. אלא שבשלב הזה המפתח בידי חמאס, נתון עמוק בידיהם הרצחניות. זה מה יש”.
ואיכשהו, כמו בכל נושא, גם כעת, עם ישראל מתפצל לחלקים. השיח הופך ממאחד, מ’רק ביחד ננצח’, לשיח מפלג. לצעקות. לקטטות.
5.
הייתם צריכים להיות אתמול באחת מוועדות הכנסת או להסתובב במסדרונות, כדי להבין כמה עצוב שגם על נושא שהיה אמור להיות בקונצנזוס, אנחנו מצליחים לריב. הייתם צריכים לראות את עיניהם העצובות של המאבטחים שהופקדו על דלתות מסדרונות בכנסת – שאת חלקם נעלו באזיקים – כדי להבין כמה זה קורע לב. עד כמה מדובר בהכרח, שמפלח את הלב מצער.
ראיתי שם את אחד ממנהלי האבטחה בכנסת, שבאמת התאפק מול הצעקות של חלק מבני המשפחות. הוא עבר מסע ‘שיימינג’ לא פשוט, אבל הגיב בשתיקה. עמדתי ליד בני המשפחות בעצב כה גדול, עד שהאיש ניגש אלי ושאל: ‘את לוביסטית של המשפחות?’.
“לא צריך להיות לוביסטית שלהם כדי להיות עצוב ממה שעובר עליהם”, השבתי לו, והצגתי את תעודת העיתונאי שלי. “אפשר להיות אזרח פשוט, עיתונאי מן השורה, ועדיין לנסות להזדהות עם כאבם, לעזור להם כמה שאפשר”, אמרתי.
הוא הנהן בראשו, בעצב.
ביום שני האחרון, בכנסת, דאב ליבי. לא רק משום שהחטופים עוד שם במנהרות עזה, אלא משום שגם הכאב הזה מצא מסילות לריב עליהן. לשמחת אויבינו, שאת התמונות הללו בדיוק הם אוהבים לראות.
תגובות
אין תגובות